
חוק הנאמנות לישראל
מבוא
מבוא לחוק הנאמנות
חוק הנאמנות, בדומה לחוק השליחות, עוסק בהסדרת סמכויות הנאמן המנהל נכסים השייכים לאחרים. בעוד שחוק השליחות מתמקד בפעולה ספציפית המבוצעת לטובת השולח, חוק הנאמנות נועד להעניק פתרון רחב וגמיש יותר, המאפשר לנאמן לפעול באופן חופשי ויעיל, תוך צמצום הצורך באישורים חוזרים ונשנים. רעיון מרכזי זה מאפשר לנאמנות להיות כלי משפטי יעיל בניהול נכסים למטרות שונות.
מבנה הנאמנות והמודלים המוצעים
בדומה לשליחות, גם בנאמנות מתקיימת מערכת יחסים משולשת הכוללת את יוצר הנאמנות, הנאמן והנהנים. על מנת לאפשר לנאמן סמכויות רחבות ללא עיכובים מיותרים, נדרש מודל משפטי גמיש המסדיר את הפעילות באופן מאוזן. במהלך המחקר שלנו זיהינו שני מודלים מרכזיים המאפשרים לנאמנות לתפקד בצורה מיטבית:
1. בעלות מוגבלת
במשפט העברי קיימת אפשרות ליצירת בעלות מוגבלת, שבה לשני צדדים יש זכויות בנכס. מודל זה מקנה לנאמן זכות קניינית מוגבלת, שאינה כוללת בעלות מלאה על הנכסים אלא סמכות לנהל אותם. זכות זו מוגדרת היטב כך שהנאמן יוכל לפעול בנכסי הנאמנות באופן חופשי, בעוד הבעלות המלאה נותרת בידי יוצר הנאמנות. המשפט העברי, בניגוד לשיטות משפט אחרות, מאפשר הגבלה מדויקת של זכות זו באמצעות כלים משפטיים גמישים. בכך, המודל נותן מענה לצרכים פרקטיים של נאמנות, תוך שמירה על שליטת היוצר בנכסים.
2. שליחות כללית
מודל נוסף הוא שליחות עם סמכויות רחבות. במשפט העברי קיימת דוגמה לכך במוסד “נושאת ונותנת בתוך הבית”, המתייחס לאישה המנהלת את צורכי הבית בשליחות בעלה. במקרים אלו, השליחות מתבססת על כוונת השולח או על תקנות ייחודיות המרחיבות את סמכויות השליח. ניתן להקביל עיקרון זה לנאמנות, שבה הנאמן פועל במסגרת סמכויות רחבה המאפשרת לו לבצע פעולות שונות לניהול הנכסים, על סמך הבנת רצון היוצר או לפי תקנות מוגדרות.
יישום המודלים בחוק
בחוק הנאמנות נבחר לשמר את שני המודלים, מתוך הכרה בצרכים המגוונים של נאמנויות שונות. סעיף 1 לחוק מגדיר את הזיקה של הנאמן לנכסים, מה שמאפשר גמישות ביישום:
- נאמנות פרטית – נועדה לשרת מטרות אישיות ועסקיות של יוצר הנאמנות.
- נאמנות לצורך הקדש – מיועדת לקדם מטרות ציבוריות, חינוכיות, צדקה וחסד.
הבדלים בין המשפט העברי לחוק האזרחי
יצירת נאמנות
בחוק האזרחי, יצירת נאמנות מחייבת מסמך כתוב, המגדיר את סוג הנאמנות (פרטית או הקדש). החוק חל באופן אחיד על כל הנאמנויות, ללא הבחנה במטרתן. לעומת זאת, במשפט העברי, יצירת נאמנות מתבצעת באמצעות הצהרה בלבד, והמטרות הן שקובעות את סוג הנאמנות:
- נאמנות שמטרתה צדקה וחסד נחשבת כהקדש, גם ללא מסמך כתוב.
- בנאמנות פרטית, יש צורך בהתקשרות מפורשת בין יוצר הנאמנות לנאמן, באמצעות הסכם או מעשה קנייני. ללא פעולה זו, הצהרת היוצר אינה מחייבת.
תחולת ההצהרה
במשפט העברי, הצהרה ליצירת הקדש מחייבת את יוצר הנאמנות למסור את הנכסים למטרות המוצהרות, גם אם טרם מונה נאמן. בחוק האזרחי, לעומת זאת, הצהרה או מסמך כתוב אינם מחייבים ללא התקשרות עם נאמן בפועל.
סיכום
תודתי לעו”ד רבי שלום אטאלי, מנהל המכון, על תרומתו החשובה לקריאה ביקורתית של החוק. הערותיו סייעו לדייק את נוסח החוק ולהפוך אותו לקריא וברור יותר עבור קהל המשפטנים והציבור הרחב. החוק, במתכונתו המוצעת, מהווה כלי גמיש ומדויק המותאם לצרכים השונים של עולם הנאמנות, תוך התאמה להקשרים תרבותיים ומשפטיים ייחודיים
הרב חיים אסבן
1. מהות הנאמנות
1. נאמנות היא זיקה[1] לנכס[2] שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת[3].
[1] בפוסקים ישנן שתי גישות עיקריות בעניין היסוד המשפטי של נאמנות: א. דיני שליחות: שו”ע חו”מ סימן סב סעיף א ברמ”א: “סתם נשים נושאות ונותנות בבית”. שו”ת הראבן סימן קטו: “כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי הוא כאילו הבעלים מינו אותן שלוחים לטפל בכל עיני הבית”. שליחות זו של האשה היא שליחות כללית לטפל בכל ענייני הבית. יש לציין שאף שהיסוד המשפטי של הנאמן נשען על דין שליחות בגישה הזו, יש שוני בניהם ששליחות הנאמן היא שליחות כללית יותר ויש לו מרחב פעולה רחב יותר ויש אומדנא שלכך התמנה. פתחי חושן חלק ט פרק ה הערה א: “והא אין לאפוטרופוס שום זכות בגוף הירושה… ואינו אלא שליח להתעסק בנכסי הקטנים לטובתם”. ב. דיני קנין: הלכות מדינה לרב וולדנברג עמוד קכח: לומד מדברי השו”ע בחו”מ סימן קמט סעיף כד שכתב שמועילה חזקה בפני אפוטרופוס שזה מראה שיש לו כח של בעלות על הנכס. שערי עוזיאל חלק א עמוד 26: הרב עוזיאל הוכיח ממספר מקומות בשו”ע שלאפוטרופוס יש דין בעלים וסיכם זאת: “האפוטרופוס אינו שליח יתומים אלא הרי הוא כבעלים גמורים של רכוש היתומים”. פד”ר כרך ח עמוד 243: הרב יוסף שלום אלישיב מגדיר את הנאמנים: “כל הקניינים של הנאמנים ברכוש אינו יוצא מגדר קני על מנת להקנות”. מנחת אשר חלק ב סימן קג עמוד שמב: הרב אשר וויס בספרו מנחת אשר: “הנאמן יקנה את הנכסים קנין גמור אלא יוגבל שכל פעולתיו יהיו לטובת הנהנים”. שו”ע חו”מ סימן רנז סעיפים א-ד: יש קנין גוף לאחד ופירות לאחר. שו”ע יורה דעה סימן רכג11 סעיף ג: מדובר שיש קנין לבן רק שהנכד יוכל לקנות. יש לציין כי בעלותו המוגבלת של הנאמן איננה נחשבת בהלכה להעברת זכויות לנאמן אלא הקנייה לצורך מטרה מסוימת בלבד. ולכן היא חייבת לעמוד בכל הוראות דיני הקניינים כדי שהנאמנות תעמוד בתוקף. כאשר הצדדים – יוצר הנאמנות והנאמן – סיכמו ביניהם שהנאמנות תהיה עפ”י המודל של קניין, בית הדין יבדוק אם הם עמדו בהוראות הקניינים ולא יאשר את הנאמנות הזו מדין קנין. ואם לא קבעו ביניהם, בית הדין יבדוק מה היו הנסיבות ולפיהן יקבע על איזה מודל אפשר לבסס את הנאמנות.
[2] בנאמנות שיש לנאמן זיקה קניינית יש לבדוק שהנכס הוא בר הקנאה. על אף שבהלכה לא כל דבר אפשר להקנות: שו”ע חו”מ סימן רט סעיף ד: “שא”א להקנות דבר שלא בא לעולם”. שו”ע חו”מ סימן רט סעיף ה: “שא”א להקנות דבר שאינו ברשותו”. מצינו בהלכה שהרבה פוסקים מתחשבים במנהג המדינה ודינא דמלכותא ויש תוקף להקנאה זו: שו”ע חו”מ סימן רא סעיף ב: “וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו, (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח)”. פתחי תשובה חו”מ סימן רא ס”ק ב: הביא הרבה פוסקים שבקנין סטומתא אפשר להקנות באופן רחב יותר. ים של שלמה שו”ת סימן לו: “שעיקר קינינים וכו’ הכל לפי המנהג וכו’ קל וחומר מנהג ודת המלך”. בנאמנות שיש לנאמן זיקה של שליחות יש לבדוק שניתן למנות שליח כיוון שישנם הרבה הגבלות במינוי שליח.
[3] ניתן לפעול לכל מטרה מלבד מטרה הנוגדת את ההלכה: שו”ע חו”מ סימן קפב סעיף א: “הגה בכל דבר שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה”. שו”ע יורה דעה סימן רכח סעיף לג: “הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שווא ועל כרחו חלה עליו תקנת הקהל”.
2. יצירה
[1] אפוטרופוס של יתומים שנתמנה ע”י בי”ד: ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף א: “מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו; ואם לא מינהו, ב”ד חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהם של יתומים”. אף אפוטרופוס שנתמנה ע”י אביהם של יתומים הוא אפוטרופוס ע”פ החוק לענין זה שסמכויותיו וחובותיו קבועים בחוק כל זמן שלא התנה אחרת למרות שיצירת המינוי היתה בהסכמה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפט סעיף א: “מי שהניח יתומים, מקצתן גדולים ומקצתם קטנים, ורצו לחלוק בנכסי אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם, מעמידים ב”ד אפוטרופוס לקטנים ובורר להם החלק היפה. ואם הגדילו אינם יכולים למחות, שהרי על פי ב”ד חלקו להם. ואם טעו ב”ד בשומא ופחתו שתות, יכולים למחות וחוזרים וחולקים חלוקה אחרת, אחר שהגדילו”. הגה: “אבל אפוטרופוס, אפילו מינהו אבי יתומים, אינו יכול לחלוק בלא ב”ד אא”כ נתמנה בפירוש לכך”. וכן אפוטרופוס על נכסים עזובים, שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפה סעיף בשבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות, חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם. כיצד עושין, כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע”פ ב”ד, ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש, כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם, עד שיוודע שמתו או עד שיבואו. הגה: “היו כאן יורשין הרבה, קצתן עובדי אדמה וקצתן אינן עובדי אדמה, מעמידין ביד עובדי אדמה”. וכן סמכותם של פרנסי הציבור שתפקידם לנהל את צרכי העיר חובתיהם וזכויתיהם לא נקבעו ע”פ חוזה אלא ע”פ תקנות הקהל ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יט עמודים פן -פז העוסקים במהותו של חיוב זה.
[2] ההלכה מכירה בכוחו של אדם להתנות תנאים ולכן אדם יכול לכרות הבכם עם נאמן שיטפל בנכסיו ולהתנות עמו תנאים מעבר לתנאים הקיימים בחוק. בהלכה מצינו הרבה סוגי נאמנויות: שליש הוא נאמן שהופקד בידיו כסף שיטפל בהם או שיעבירם ליעד מסוים. בנאמנות כזו אפשר להתנות תנאים ולעשות חוזה או קנין אחר וזה כפוף לדיני הקנינים. וכן מנהל משק בית יכולים לעשות קנין בניהם. פועל הוא גם סוג של נאמן שנדרש פעמים להחזיק בנכסיו של המעביד ולפתחם ולנהלם בהתאם לקנין שעשו בינהם.
[3] ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנז סעיף ג: “הצדקה הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר. שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם”. בשונה מנאמנות רגילה, הקדש יכול להיווצר בדיבור ואין צורך בכתב. אך יש להדגיש: אמנם נוצר הקדש, קרי יוצר ההקדש מחוייב מיד לקיים את הבטחתו ואין הוא יכול לחזור בו מהבטחתו ובית דין יכול לאכוף אותו, אבל הקדש זה אינו יוצא לפועל כל זמן שלא קבע יוצר ההקש את תנאי ההקדש עם הנאמן. לשם כך, יש צורך בהתקשרות נוספת כמו בנאמנות רגילה. ראה קצות החושן סימן כו ס”ק א שכתב כיון שיש לעניים זכויות ממוניות בנכסי ההקדש יש לבית הדין זכות לכפות על יוצר ההקדש להעביר את ההקדש למטרות צדקה לידי נאמן או גבאי צדקה.
3. נכסי הנאמנות
- (א) פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות[1].
(ב) 1) אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות יוצר הנאמנות[2] המוטלים עליהם או מחובות הנובעים מפעולות הנאמנות[3].
2) בהקדש שמטרתה לצדקה זכותו של נושה יוצר הנאמנות לרדת לנכסי הנאמנות מצומצמת יותר[4], ושל נושא הנהנה רק שיוצר הנאמנות היה מוכן לכך[5].
(ג) הנאמן חייב להחזיק את נכסי הנאמנות במקום הצורך[6] בנפרד מנכסים אחרים או בדרך המאפשרת להבחין ביניהם, ובהקדש נדרשת תמיד הפרדה[7].
[1] כיון שחובה זו מוטלת על הנאמן באופן אישי היא חלה גם על נכסים שעדיין לא באו לעולם במועד המינוי כגון פירות עתידים או תמורה שקיבל תמורת החפץ, כמו שמצינו בהתחייבות שאדם יכול לשעבד את עצמו לדבר שלא בא לעולם. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלוואה סימן ס סעיף ו: “המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו, חייב, אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם”. ולכן מובנת הדרישה מהאפוטרופוס לפעול בנכסי יתומים למכור ולעשות בנכסים כל מה שטוב ליתומים אף שמדובר בנכסים שלא היו בשעת המינוי בעולם. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ז: “כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומים מוסרים לו כל נכסי הקטן, הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו, והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים, ומאכילן ומשקן ונותן להם כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם. ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי”. בנאמנות שזיקתה זיקה קניינית זיקה זו עוברת גם לפירות ותמוריהם. ראה ר’ שמעון שקופ שערי יושר שער ג פרק כב עמוד רסב שכתב שם רווח שהופק מנכסיו של אדם הם תוצר הנכס כמו שוולד פרה קנוי לפרה. ראה עוד בפתחי חושן דיני קניינים פרק יג סעיף ג. בזיקת שליחות על אף שבאופן עקרוני לא ניתן למנות שליח אם מושא השליחות טרם בא לעולם ראה פת”ח דיני קיניינים פרק יט סעיף לא: “אין אדם עושה שליח בדבר שלא בא לעולם”, כאשר מדובר בדבר שבידו של אדם להביאו לעולם ניתן למנות שליח ראה מנחת שלמה (ר’ שלמה זלמן אוירבך) תנינא סימן קלו עמוד תפב.
[2] נכסיי של אדם ערבים לו וניתן לרדת לנכסיו לפרוע את חובותיו. בנאמנות שזיקתה זיקה של שליחות ודאי א”א לרדת ולפרוע חובות הנאמן כיון שהנכסים אינם בבעלותו ואינם ערבים לפרעון חובותיו אלא אף בנאמנות שזיקתה קניינית לא יוכלו נושאי הנאמן להפרע מנכסי הנאמנות כיון שזיקתו הקניינית אינה בעלות גמורה אלא בעלות חלקית ומוגבלת. יש לו רק זכויות בנכס המאפשרת לו לתפקד בצורה טובה.
בהקדש שנוצר עפ”י הצהרת יוצר הנאמנות (ראה הערה 6 סיפא) לטובת נהנה (הגורם שעבורו הנאמן מטפל בנכסים), יוצר הנאמנות יכול להצהיר על הקנאת הבעלות בנכסים – כולה או חלקה – לנהנה ואז הנושים של הנהנה יוכלו לגבות ממנו את החלק שיש לו בנכס, בתנאי שיוצר הנאמנות אפשר להם זאת במפורש (ראה הערה 11)
[3] כיון שיוצר הנאמנות נשאר הבעלים של הנכס, נכסים אלו ערבים לחובותיו כפי שראינו בהערה הקודמת. לכן ניתן להפרע מנכסים אלו אף בחובות המוטלים עליו שלא מחמת הנאמנות. כן בחובות המוטלים עליו בגלל הנכס, כגון מיסים וחובות שנוצרו מפעולות הנאמן במסגרת תפקידו לטובת הנכס. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ד: “רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים, לתועלתם, כדי שיהיו דבריו נשמעים; והוא שיהיה ליתומים הנאה מנכסיהם בהיות דבריו נשמעים”. כיון שהנאמן הוא שליחו של יוצר הנאמנות, פעולות אלו נזקפים לחובתו של יוצר הנאמנות כיון שהוא רשאי ומקבל את הזכות לעשותם מבעל הנכס הם חובות של בעל הנכס. ראה עוד דוגמאות לפעולות שהנאמן רשאי לעשות שו”ע חו”מ סימן רצ סעיפים ז, יא, יד.
[4].נכסי הקדש למטרות צדקה הם לכל היותר בגדר נכסים שהוקדשו בקדושת דמים וקדושת דמים אינה מפקיעה שעבוד נכסים. לכן הם נשארים בשעבודם ואפשר להיפרע מהם. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפותיקי סימן קיז סעיף ז: “איסור הנאה מפקיע מידי שעבוד, כמו קדושת הגוף כההוא אצטלא דפרסוה אמיתנא על דעת שיקבר עמו, אין בעל חוב גובה ממנו”. הגה: “אבל קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד, אלא יפדנו המלוה בדבר מועט, שלא יאמרו: הקדש יוצא לחולין בלא פדיון”. אולם אפשרות הפרעון מהם מצומצמת. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים סימן קיא סעיף ב: “הקדשות, הרי הם כמשועבדים ואין נפרעים מהם, כל שיש לו בני חורין; אם קדם המכר או המתנה להלואה דבר פשוט הוא שאינו טורף מהם, אלא אם כן יש הוכחה שלא נתכוין במכר ומתנה אלא להבריחם מבעל חוב, וכמו שנתבאר בסימן צ”ט שהמתנה בטלה. ואפילו קדמה להלואת בעל חוב, גובה ממנה אפילו אם היא מלוה על פה”. וכן אין נפרעים מהם שההתחייבות הייתה בעל פה. ראה ש”ך חו”מ סימן רנה ס”ק ח שכתב: “מלוה על פה אינה גובה מן ההקדש”.
[5] בהקדש למטרות צדקה צריך את הסכמת יוצר הנאמנות הסכמה מפורשת או שמוכח מהעניין שהיה מוכן לכך ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג סעיף יב: “מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה”. הגה: “אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים, דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם” (כך משמע מהגהות מרדכי דב”ב). וכן בש”ך חו”מ סימן פו ס”ק ג כתב שלא נפרעים ממי שלקח מעות לצדקה וכן בפסקי דין ירושלים דיני ממונות קבלו את פסק השו”ע ללא עוררין.
[6] א. חובת ההפרדה בהלכה קיימת במקום שיש ערך רגשי לנכסים. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן רצב סעיף י: “המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה לא יערבם עם פירותיו”. בב”ח חו”מ סימן רצב סעיף יד ביאר את חובת ההפרדה מהטעם שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חבירו. ולכן חובה זו קיימת רק בנכסים שיש ליוצר הנאמנות יחס רגשי כלפיהם. ב. וכן במקום שההפרדה נועדה לשמירה על הנכס כגון כספים שעומדים להוצאה וקיים חשש שבשעה שיוציא את כספו לעשות בו שימוש יוציא בטעות חלק מכספי הפקדון ויאבדו. ראה שו”ת פני יצחק חלק ג חו”מ סימן ה דף יט ד”ה אמנם.
[7] ולא רק במקום הצורך. מטרת ההפרדה שלא יחשדוהו שלוקח לעצמו. ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנז סעיף א: “גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי (שיראו זה את זה (טור), כגון) שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובים. מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים, אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר: והייתם נקיים מה’ ומישראל”.
4. רישום הערה
5. כוחה של נאמנות כלפי צד שלישי
- כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה[1], ומשנרשמה הערה לפי סעיף 4 – כלפי כל העולם[2].
[1] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיף א: “כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו. וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו. לפיכך אין לוקחין מהרועים צמר או חלב או גדיים, אבל לוקחים מהם חלב וגבינה, במדבר אבל לא ביישוב. ומותר ליקח מהרועים ד’ צאן או ד’ גיזות של צמר מעדר קטן, או חמשה מעדר גדול, שאין חזקתו שהוא גנוב. כללו של דבר, כל שהרועה מוכרו, אם היה בעל הבית מרגיש בו מותר ללוקחו; ואם לאו, אסור”. ראה עוד שולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיף ב: “אין לוקחין עצים או פירות משומרי פירות, אלא בזמן שהם יושבים ומוכרים והסלים והפלס בפניהם, שהרי הדבר גלוי ויש לו קול; והוא שיהיה על פתח הגנה”. וכן שולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיף ד: “מותר ליקח מהאריס, שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים”. הגה: “וי”א דדוקא לאחר שחלקו, דסתמא שלו הוא מוכר; אבל קודם חלוקה אסור, דחיישינן שלא יתן לבעל הבית נגד מה שנטל”. ממקורות אלו שההלכה דורשת מהצד השלישי להפעיל שיקול דעת ולהתחשב במצב מתי ראוי לעשות את העסקה לפי הנוהג ולפי ההתנהגות בשטח לבחון האם יש לנאמן זכות לבצע עסקאות אלו ומתי לא ולא רק במקום שברור שהנאמן מוכר את נכסי הנאמנות אלא גם שידוע שגם לנאמן יש נכסים והיה מקום להניח שמוכר את נכסיו ברגע שיודעים שיש לנו עסק עם נאמן עלינו לברר האם הוא מבצע את העסקה בנכסיו או בנכסי הנאמנות שהרי בכל ההלכות שהבאנו לא ידוע בברור אלו נכסים הוא מוכר האם נכסיו או נכסי הנאמנות ובכ”ז לא עושים עמו עסקה עד שנדע שהיא עסקה כשרה וזה וניתן לבדוק זאת באופן ההתנהלות או הנוהג המקובל כדברי הרשב”ש בשו”ת סימן צא: “וכל אלו הדברים וכיוצא בהם אדם דן כפי המקומות ונהרא ונהרא ופשטיה”.
[2] לפרסום ברבים של פעולה משפטית יש משמעות והיא תגרור אחרי השלכות משפטיות. הלוואה בשטר יוצרת קול (פרסום) ולכן מי שקנה קרקע מאדם כזה, נכס המשועבד שנמכר ימשיך להיות בשעבודו ואפשר יהיה לגבותו מהקונה במצבים מסוימים. שולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים סימן קיא סעיף א: “המלוה את חבירו על פה, אינו גובה אלא ממה שימצא ביד הלוה, אבל אינו טורף לא מהלקוחות שקנו ממנו ולא ממתנות שנתן, אבל מכל מה שימצא בידו, גובה, בין קרקע בין מטלטלים, אפי’ קנאם אחר הלואה. אבל המלוה בשטר, טורף מהלקוחות וממקבלי המתנה שקנו ושקבלו ממנו קרקע אחר הלואה, אפילו אם אינו מפורש בשטר כן. אבל אם פירש בפירוש שהלוה לו על תנאי שלא יטרוף מהלקוחות ולא ממקבלי מתנה, תנאו קיים, ואינו טורף מהם”. ראה בסמ”ע שם ס”ק א שביאר שזה תלוי בקול ולמלווה בשטר יש קול ולכן גובים מהקונה כיוון שהיה צריך לדעת והוא הפסיד את עצמו בשונה ממלוה על פה שתיקנו שלא יגבו מהקונה. וכן בעניין חזקות ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת קרקעות סימן קמד סעיף ב: “אכלה האחד שנה, ומכרה לאחר והחזיק גם הוא שנה ומכרה גם הוא לשלישי, אם מכרו זה לזה בשטר, עלתה להם חזקה. ואם היה המכר בלא שטר, לא עלתה להם חזקה”. רק שטר גורם לפרסום והבעלים הראשונים של הקרקע לא יכול לומר לי ידעתי לכן לא מחיתי ולכן נוצרת חזקה בעקבות חוסר המחאה שלו. רואים מכאן ברגע שיש פרסום ובקלות היה ניתן לברר אם לא בררו הם הפסידו את עצמם ראה רשב”ם ב”ב דף מד ע”ב ד”ה אית ליה קלא. ולכן אע”פ שאין חובה לרשום הערה בפנקס המתנהל ע”פ החוק ברגע שנרשמה הערה על דבר הנאמנות ואפשר לברר זאת בקלות בעקבות כך ניתן לומר שיפה כוחה של הנאמנות כלפי כל העולם.
6. כספי הנאמנות
- (א) 1) כספי נאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים חייב הנאמן להחזיק או להשקיע[1], כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות[2];
2) כספי נאמנות הדרושים לצרכיה השוטפים רשאי הנאמן להשקיע בתנאי שיוכל להבטיח את זמינותם בעת הצורך[3].
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות דרכים שבהן ניתן להשקיע כספי נאמנות, והנאמן אינו נושא באחריות אם השקיע אותם בהתאם לתקנות אלה[4].
[1] לחובה זו להשקיע את כספי הנאמנות ישנן שתי מטרות המוגדרות בחוק: 1) שמירת הקרן. 2) לעשיית פירות, כלומר להגדיל את הקרן. שתיהן מוזכרות: בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ב: “אבל אין ב”ד ממנים אפוטרופס לא אשה, לא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העברות, אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם, ומעמידים אותו על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות, כמו שנתבאר בסימן רפ”ה”. אך קיים הבדל בין שתי המטרות: הצורך להרוויח בנכסי היתומים אינה מטרה בפני עצמה אלא רק כדי שנכסי היתומים לא יכלו ולא יוכל להמשיך לקיים את מטרת הנאמנות. ראה רש”י בב”מ דף ע ע”א ד”ה “קרוב לשכר” שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה. ולכן במקום שאין חשש שיגיעו למצב שא”א יהיה לקיים את מטרת הנאמנות כגון שהנכסים לא יכלו אין חובה להשקיע כדי להרוויח, אבל כדי לשמור על הקרן.
[2] על אף הצורך הקיים להשקיע נכסי היתומים כדי להמשיך ולעמוד במטרת הנאמנות, יש להשקיע זאת באופן שלא יגרם להם הפסד. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ח: “מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס; הגה: ויש אומרים דגם במעות מעמידים אפוטרופוס, שיותר ישתדל הוא בהן מבית דין (טור שם). אלא כיצד עושים בהם, בודקין מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות; ויהיו עידית; ויהיה איש נאמן ושומר דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי; נותנים אותם לו בבית דין, קרוב לשכר ורחוק מהפסד. (ועיין בזה בי”ד סי’ ק”ס). ואם אין לו קרקע, ונתן להם משכון זהב משובר שאין בו סימן, נותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, ויפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים, או שליש השכר או חציו, אפילו רביע השכר ליתומים, אם ראו שזו תקנה להם, עושים. לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, הרי אלו מוציאים למזונות מעט (מעט), עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להם”. הגה: “י”א כמו שהאפוטרופס יכול ליתנם לאחרים, כך יכול לקבל המעות לעצמו, ובלבד שיעשה בבית דין, משום לזות שפתים”. וכן ערוך השולחן יורה דעה סימן רנט סעיף ד: “אין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים כי אם כסף בכסף וכיוצא בו מטבעות אחרות שאין קפידא בזה אבל לישא וליתן בהם אסור דשמא יבואו עניים ולא יהיה להם אז מעות לחלק אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהיה קיים ויאכלו הפירות מותר ואדרבה הרי צריכין לראות שיהיה מזה פירות וכן המנהג. כן פסק רבינו הרמ”א בסעי’ א’ ע”ש ונראה דכשנושאין ונותנין בהן צריכין לראות שיהא קרוב לשכר אף ריוח קטן ורחוק מהפסד וכמו שאמרו חז”ל במעות יתומים [ב”מ ע’ א]”.
[3] ראה בשו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו שהביא לכך הרבה מקורות וסיכם שמותר באופן שהמשקיעים יקבלו עליהם לתת מעות בכל זמן שנצרך.
[4] ככל טובי העיר. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלא סעיף כז: “רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך”. ראה סמ”ע סימן ב ס”ק י: “וכן נוהגים בכל מקום וכו’. ז”ל מרדכי ריש פ”ב דב”מ [סימן רנ”ז] בשם תשובת רבינו גרשון: כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר האבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשוי”. וכ”כ הרשב”א [בתשובה ח”א] סי’ תשכ”ט דכל ציבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל: ראה עוד באנציקלופדיה תלמודית כרך יט עמודים עב-צט שמרחיב בענין כוחם של טובי העיר.
7. חשבונות ודיווח
7. (א) בהקדש חייב הנאמן לנהל חשבונות בכל עניני ההקדש[1].
(ב) בכל נאמנות:
- הנאמן חייב לתת למי שיש זכות תביעה בנכסי הנאמנות[1] דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה[2] ובגמר כהונתו במקרים חריגים[3], ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה[4].
- הנאמן חייב להגיש כל מסמך שבא לידיו לפי דרשתם הסבירה של בעלי נכסי הנאמנות[5]. הגשת דו”ח חלה רק אם התחייב לכך[6].
[1] רק מי שיש לו זכות תביעה בנכסי הנאמנות יוכל לדרוש דו”ח על עניני הנאמנות. ראה שו”ת בית אפרים חו”מ סימן ע’ לרב אפרים זלמן מרגליות.
[2] ראה שו”ת מהר”ם גלאנטי סימן ג: “יראה לי כי מוטל על האפוטרופוס ליטול חשבונו….. וכן בכל שנה ושנה ייתן חשבון מדמי העסק, כי כן דרך כל העולם למסור חשבון בכל שנה”.
[3] על אף שאפוטרופוס לא נדרש לתת דו”ח בגמר כהונתו. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף טז: “כשיגדילו היתומים, נותן להם ממון מורישן, ואינו צריך לעשות להם חשבונות מה שהכניס והוציא, אלא אומר להם: זה הנשאר, ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום”. וכן ערוך השולחן חושן משפט סימן רצ סעיף לד: “כשיגדילו היתומים נותן להם ממון מורישם וכל נכסיהם וא”צ לעשות להם חשבונות מכל השנים מה שהכניס והוציא אלא אומר להם זהו שיש לכם מנכסים ומממון שלכם. והטעם נ”ל דאם מינוהו ב”ד מסתמא בחרו באיש נאמן וישר ואם מינהו אבי היתומים הלא האמין לו”.
בדברי הפוסקים אנו מוצאים חריגים לכך: ראה שו”ת הריב”ש סימן תצה: “באם שבקשה לשמש אפוטרופוס לילדיה כיון שהרצון לשמש אפוטרופוס באה ממנה אין בזה חשש שאם נדרוש דו”ח בסוף הכהונה זה ירתיע אנשים מלשמש אפוטרופוס”. א”כ רואים במקום שחשש זה לא קיים דורשים דו”ח בסוף התפקיד, כגון במקום שאפוטרופוס הוא בשכר. ראה עוד ערוך השולחן חושן משפט סימן רצ סעיף לו: “וי”א דבמינהו אבי היתומים הואיל שאינו נשבע בטענת ספק צריך ליתן חשבון דמתוך כך ידקדק יותר כשידע שצריך ליתן חשבון דדבר אחד בהכרח לנו לראות שידקדק הרבה או מפני השבועה או מפני החשבון. וכתב רבינו הרמ”א דכן יש לנהוג וגם נותנין חרם סתם על מי שלקח משל יתומים כלום. ואפוטרופוס שנתמנה ע”פ ערכאות ודאי צריך ליתן חשבון כי כן הוא בדיניהם ולענין שבועה דינו כמינהו אבי יתומים דבספק לא משבעינן ליה ובודאי משבעינן ליה ויש מי שחולק וס”ל דגם במינוהו ב”ד צריך ליתן חשבון דבגמ’ יש פלוגתא בזה רבי ואביו רשב”ג [גיטין נ”ב א] דר’ ס”ל שצריך ליתן חשבון ורשב”ג ס”ל דא”צ והרי”ף והרמב”ם והרא”ש ס”ל בכללא דהלכה כרבי מחבירו אין זה נגד אביו ורש”י [סנהדרין כ”ג: ד”ה אף] ורשב”ם [ב”ב ק”ע: ד”ה אמר ליה] ס”ל דאפילו נגד אביו [הגר”א] ואפשר דבזה כ”ע מודים דכיון שעושה בחנם לא גרע מגבאי צדקה שא”צ ליתן חשבון כמ”ש ביו”ד סי’ רנ”ז ואם נוטל שכירות ודאי דצריך ליתן חשבון וגם לישבע”.:
[4] ראה שו”ת תקפו של יוסף חלק ב סימן קכד שדן שם בדרישת היתומים לקבל לידם את השטר המפרט את נכסי העזבון ותשובתו שם שאע”פ שהנאמן לא חייב לתת דו”ח בסיום כהונתו בכ”ז שטר זה מוגדר כנכס של היתומים ולכן חייב לתתו להם. מדבריו עולה שכל המסמכים הקשורים לנאמנות שייכים למי שנכסי הנאמנות בבעלותו ויוכל לדורשם.
[5] כפי שציינו בהערה הקודמת שכל המסמכים הקשורים לניהול הנאמנות שייכים לבעל הנכסים, לכן ניתן לדורשם.
[6] בהלכה מצינו חובת מסירת דו”ח רק בנכסי יתומים וכדו’ אולי כפי טעמו של הגר”א חו”מ סימן רצ ס”ק לח שיתומים קטנים לאו בני מחילה ולכן צריך להזהר בטפול בנכסיהם וכנראה מאותו טעם יש להיזהר בטפול בנכסי הקדש צבוריים אולם בנאמנות פרטית יש מי שיעקוב וכן גם אם יגרם הפסד בתום לב יוצר הנאמנות מוחל על כך כיוון שיודע שבניהול עסקים קוראים טעויות ולכן רק שסיכמו על הגשת דו”ח הנאמן יחוייב בכך כמו כל הסכם ממון ראה הערה 23 בחוק.
8. שכר והוצאות
- (א) בנאמנות שאיננה הקדש, הנאמן זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו[1] פרט למקרים שנסיבות העניין מלמדות שמחל על שכרו[2].
(ב) בהקדש, הנאמן אינו זכאי לשכר[3] בעד מילוי תפקידיו זולת אם מילוים היה מעיסוקיו[4]; אולם רשאי בית דין להקציב לו שכר, אם ראה שהדבר נדרש לתועלת ההקדש[5].
(ג) נאמן שאינו מקבל שכר[6] זכאי לשיפוי על הוצאות סבירות[7] שהוציא ועל התחייבויות שהתחייב בהן[8] באופן סביר עקב מילוי תפקידיו, זולת אם לפי נסיבות העניין ניתן להניח שמחל על כך[9].
(ד) נאמן רשאי להחזיר לעצמו את שכרו והוצאותיו מנכסי הנאמנות[10], והוא רשאי לעכבם בידו במקום שיש חשש הפסד כערובה לסילוק המגיע לו לפי סעיף זה[11].
(ד) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת[12], רשאי לקבוע הוראות לענין שכר, גמול והחזר הוצאות שישולמו לפי סעיף זה לנאמן של הקדש ציבורי כהגדרתו בסעיף 26, לרבות הגבלות לענין תשלומים כאמור; הוראות כאמור בסעיף קטן זה יכול שייקבעו לסוגי הקדש ציבורי.
[1] המעניק שרות לחבירו עושה זאת מתוך צפיה לקבל שכר. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסד סעיף ד: “ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו. …..וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו” (ר”ן פ’ שני דייני גזירות). בבאור הגר”א שם ס”ק יג הביא לכך ראיה מהסוגיא של יורד לשדה חבירו ונטע וכן מהסוגיא של שוכר פועל והראו בשל חבירו. ראה עוד פתחי חושן הלכות שכירות פרק ח סעיף לא: “העושה לחבירו טובה או פעולה אע”פ שלא ביקש ממנו הנהנה לעשות לו אינו יכול לומר בחינם עשית עמי הואיל ולא צויתיך, אלא נותן לו שכרו, והוא שההנהו בדבר שדרך לשלם שכר על זה ונותן לו שכר הראוי לו נאמן”.
[2] במקום שיש הנחה שהנאמן מחל על שכרו כגון אחים גדולים שמוחלים לאחיהם הקטנים על שכר טיפולם בעסק. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפז סעיף א: “מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו הגדולים את הנכסים, כל השבח לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו. ואם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושים ואוכלים, השבח של משביח; והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, השבח לאמצע”. וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה, והשביחה הנכסים, השבח לאמצע; ואם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת, והשביחה הנכסים מחמת הוצאה, השבח שלה. זהו דעת הרמב”ם לבדו ולא מצינו לו חבר, אבל דעת הכל שזה שאמרנו ברישא שאם השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע היינו דוקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן, דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, או שנשאו ונתנו בסחורה; אבל אם השביחו על ידי שהוציאו הוצאות משלהם, או שטרחו בגופם לחפור ולבנות, השבח לעצמן. ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים לקטנים גם הם יכולים לעשותו, כגון לשמור וכיוצא בו, השבח לאמצע אף על פי שטרחו בגופם, כיון שלא הודיעום תחלה. ואם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים, כל השבח שהשביחו בכל הנכסים, אפילו בחלק האחים, הוא של עצמם ואפילו השביחו מחמת נכסים. הגה: “ואם האחים גדולים, א”צ לאומרו בב”ד, רק בפני עדים. אבל אם יש בהן יתומים קטנים, צריך שיאמר אותו בפני ב”ד. וכל זה באחין שניזונין יחד, אבל אם אין ניזונין יחד, אפילו השביח מחמת עצמו, אינו נוטל רק כשאר יורד שלא ברשות לנכסי חבירו. אחד מן האחין שהיו לו בנים הרבה והשביחו הנכסים, אינו יכול לומר: תנו לי מה שהרויחו בני, וכן האחרים אינן יכולין לומר: תן לנו מה שאכלו בניך, אלא הכל מן האמצע. אחד מן האחין שנתן מתנה לאחרים, וראו האחין ושתקו, הוי מחילה”. ובסעיף ב שם נפסק כאשר יש אומדנא שלא מחלו, זכאים לשכרם. שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפז סעיף ב: “אחד מהאחים שלקח מעות ועשה בהם סחורה, אם היה תלמיד חכם גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו, שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו”. ראה עוד פתחי חושן הלכות שכירות פרק ח סעיף לד: “אם יש אומדנא דמוכח שמתחלה עשה הטובה או הפעולה ע”ד שלא לתבוע ממנו שכר, ורק משום סיבה שנולדה אח”כ בא לתבוע ממנו אינו חייב לשלם לו, אבל במה שעבר זמן רב ולא תבעו אין הוכחה שמחל”. ראה בהערות שם על הסעיף שהביא מקורות לכך.
[3] למרות שעל עשיית מצוה לא רשאים לקבל שכר, במצווה שלא מוטלת על האדם באופן אישי רשאים לקבל שכר. ראה בנתיבות המשפט סימן עב ס”ק יט שכותב כך כדבר פשוט וכן במחנה אפרים שכירות פועלים סימן ח. ולכן בנאמן כיוון שאין זו מצווה המוטלת עליו באופן אישי אלא הוא התנדב לכך, רשאי ליטול שכר ואין בכך איסור של נטילת שכר על דבר מצווה. בכ”ז אם עסק בעסקי הנאמנות ולא התנא שיקבל שכר אינו זכאי לתבוע שכר כיוון שאנו מניחים שעשה זאת לשם מצווה. ואין בזה את העקרון שהבאנו בשם הרמ”א בהערה 32. ראה בדברי הגאונים כלל ז סימן יד שכתב כך בשם שו”ת נוב”ת חו”מ סימן לד שאם לא התנה מתחלה לקבל שכר אינו יכול לתבוע. ראה עוד פתחי חושן הלכות שכירות פרק ח סעיף לב: “היתה הפעולה בדבר שיש על העושה משום מצווה כגון השבת אבדה וכ”ש הצלת גופו אינו יכול לתבוע ממנו שכר”. ראה שם הערה סח שהביא לכך מקורות ודן בהם וציין שם כך בשם קצות החושן סימן ט ס”ק ב ולאחר שדן בדבריו סיכם: “ולפי”ז ה”ה בשאר מעשה מצווה שאמר לו לעשות לו ולא הזכיר ענין שכר פטור מכלום”.
[4] ראה בהערה הקודמת שישנם מצבים שגם העוסק במצווה רשאי לקבל שכר אלא שאם לא התנה זאת בתחילה אנו אומרים שעשה זאת לשם מצווה ולא רשאי לתבוע. במקום שמקיים המצווה מתפרנס מכך רשאי לקבל על כך שכר. ראה תוספות בכורות כט ע”א ד”ה מה אני ובמקום שזה פרנסתו לא שייך לומר שירד לשם מצווה ולכן בנאמן שזה עיסוקו למרות שיש בזה מצווה כגון שהוא נאמן של יתומים רשאי לתבוע שכר.
[5] ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן רצ סעיף ח: “יש רשות לב”ד לשלם להאפוטרופוס מנכסי היתומים בעד טרחתו כשרואין שזה ראוי למנותו לאפוטרופוס ורק לפי מצבו אין ביכלתו לעזוב עסקיו ולעסוק בנכסי היתומים. ולהשיג איש כזה בחנם אין להשיג או שרואים שאם יטילו על אחד לעשות בחנם יתפסדו נכסי היתומים יש רשות בידם לשלם להאפוטרופוס בעד טרחתו כפי ראות עיניהם אלא דבכה”ג אין למנות קרוב שלהם שלא יחשדו אותם דכוונתם לטובת קרובם [ט”ז] אבל להקרוב של היתומים יכולים לשלם דבזה לא שייך שיחשדום ורשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים אם רואים ב”ד שזהו לתועלתם כדי שיהיו דבריו נשמעים וי”א דהיתומים יכולים למחות בו שלא ללבוש משלהם כמו שיכולים למחות בגדול האחים כמ”ש בסימן רפ”ו ולי נראה דלא דמי דבשם אין יד הב”ד בזה אלא דסתמא אמרו חז”ל שאם גדול האחים לבש בגדים חשובים אין מוחין בו דמסתמא הוא טובת היתומים ולכתחלה אין לו לעשות כן כמ”ש שם אבל באפוטרופוס שב”ד מינוהו ויודעים שבזה יהיה טובת היתומים נראה דכמו שאין כח ביד הקטנים למחות בב”ד שלא יעשו אפוטרופוס כלל כמו כן אין ביכלתם למנוע במה שהב”ד רואים טובתם בזה דהא אין להם דעת והב”ד מבינים יותר טובתם”. וכן בשערי עוזיאל הלכות אפוטרופסות שער ח פרק ו, אות א: “רשאים בית הדין להקציב פרס בצורת אחוזים למאה מהרכוש או פרס חודשי קבוע לאפוטרופוס… אם יראו שיש בזה תועלת ליתומים”. וכן בפתחי חושן הלכות ירושה ואישות פרק ה סעיף י: “רשאי אפוטרופוס… ואם אינם מוצאים אלא מי שרוצה שכר טרחתו מותר לשלם לו”. ועיין שם בהערה כד שכתב בשם הרב רפאל אנקאווה בספרו פעמוני זהב ששם מסיק שאפוטרופוס נוטלים שכר אף אם לא התנו עמם מראש.
[6] כאשר הנאמן מקבל שכר, שכרו מגלם בתוכו גם את התשלום עבור הוצאות צפויות. ראה פתחי חושן הלכות פקדון ושאלה פרק ב הערה קא שהביא בשם הרדב”ז ששומר שכר לא יקבל החזר על שכירת עוזרים לנעור הבגד אף שהוא זקן ואינה לפי כבודו כיון שזה הוצאה צפויה וזה כלול בשכרו. וכן משפטים ישרים ח”ב קנד מחייב את בעל הנכס לשפות שומר חינם על הוצאות שהוציא על מזונות הבהמה ורפואתה, רק בהוצאות שאינם צפויות שומר שכר זכאי להחזר הוצאותיו, כיוון שלא היו צפויות מראש. ראה פתחי חושן שם פרק ג סעיף ט ששומר שכר שיכל להציל רק ע”י שישכור אנשים שיעזרו לו חייב לעשות זאת וחוזר ונוטל מהמפקיד מה שהוציא. עקרון זה מצינו גם בשליחות שכאשר נעשית בשכר אין חיוב להחזיר הוצאות צפויות. ראה פתחי חושן הלכות שאלה ופקדון פרק יא הערה יד שדן בכך וציין בשם החוות יאיר סימן קנד שכל שנוטל שכר קצוב אינו נותן לו הוצאות, משום דאמרינן דכיון שהיה לו להתנות על ההוצאות ולא התנה הרי סבר שלא יהיו הוצאות הרבה והכניס עצמו לספק כדי לזכות בשכר.
[7] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפב סעיף ג: “טעה וקנה ביוקר …. הגה: מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות, אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה א”צ להחזיר, דלא אסיק אדעתיה שיוציא כל כך. אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות, חייב לשלם לו”. רק בהוצאה כדאית זכאי להחזר. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שומר שכר סימן שג סעיף ח: “רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות, ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל, הרי זה חייב. אחד ש”ח ואחד ש”ש, אלא שש”ח קורא רועים ומביא מקלות בחנם, ואם לא מצא, פטור; אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה, כדי להציל, וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית, ואם לא עשה כן, והיה לו לשכור ולא שכר, הרי זה פושע, וחייב”.
[8] כדין כל מי שפועל בנכסי הזולת שזכאי לקבל את הוצאותיו. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שעה סעיף ד: “היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח”. וכן בשו”ע סימן רסד סעיף ג ברמ”א שם ישנו עקרון זה שמי שהקריב ממונו כדי להציל ממון חבירו זכאי לשיפוי על מה שהפסיד. דין זה נכון גם בנאמנות למטרות צדקה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף כה: “יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי (ועיין ביורה דעה סימן רנ”ג סעיף ה’. והוא הדין אחד שאמר שהלוה ליתומים (תרומת הדשן סימן שמ”ח). אבל אם פרנסן בתורת גמילות חסדים, פטור”.
[9] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמו סעיף יז: “הגה: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת”ה סימן שי”ז)”. ופתחי חושן הלכות שכירות פרק ח הערה ע כתב בשם תרומת הדשן: “אמנם נראה אם ראובן הוא איש אמוד בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם שנה או שנתיים יותר על הקצבה….. וא”כ אומדנא דמוכח שמחל לו כל מזונותיו עד שנולדה מריבה ביניהם כה”ג ודאי פטור החתן”. ועיין שם בהמשך הערה שהביא פוסקים שדנים בהגדרה מתי מוכח שמחל. ראה עוד בנודע ביהודה מהדורא תנינא חו”מ סימן לד שמדייק מדברי השו”ע ביו”ד סימן רנג סעיף ה: “מי שפרנס יתום והיה מכווין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו, פטור”. מדייק מכך שאם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופוס כיון בתורת צדקה והאפוטרופוס מוחזק בנכסי יתומים… ישבע ויטול מה שבידו, א”כ רק במקום שמוכח אומרים שמחל.
[10] כך ניתן ללמוד מדברי השו”ע: ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית חוב מהיתומים סימן קט סעיף ד: “אפוטרופוס או ב”ד שלוו לצורך היתומים, מוכרים שלא בהכרזה, ופורעים. וכן ב”ד דזבין ואחריותא איתמי, אם טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה”. ראה עוד שולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית חוב מהיתומים סימן קי סעיף ח: “אם לוו בית דין או אפוטרופוס של יתומים לצרכם, נזקקים לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה, ונפרעים בבינונית כמו משאר בעל חוב. וכן בי דינא דזבין אחריותא איתמי, אם טרפוה מהלוקח גובה בלא הכרזה, ודינו כשאר בעל חוב. אבל אם לוו היתומים עצמם בלא אפוטרופוס, אין נזקקים לנכסיהם עד שיגדילו, ואין מעמידים להם אפוטרופוס לקבל העדות”. וכן שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנז סעיף ה: “כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות. וכשימצא בכיס לאחר זמן, נפרע ממנו ואין צריך ליטול רשות מהנותנים בכיס”. הגה: “מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו, מפריש מעשר שלו ומחשב על זה שהלוה לעני, ומעכב לעצמו מה שהפריש. (ב”י בשם רש”י ס”פ כל הגט). ודוקא שהעני שהלוה לו עדין חי, אבל אם מת או נתעשר אין צריך לשלם, שהרי עני היה באותה שעה, ואין מפרישין עליו, דאין מפרישין על האבוד. ואין לחוש שמא נתעשר אלא בידוע. (בהגהות מרדכי דב”ב ובסוף כל הגט בשם הירושלמי וסה”ת שער ס”ה)”. ממקורות אלו רואים שאע”פ שאסור למכור נכסי יתומים כדי לפרוע חוב המוטל עליהם אם לוו בשבילם ניתן למכור וכן לגבות הוצאות שהנאמן הוציא יוכל לגבות מנכסי היתומים. ראה בשו”ת מהרי”ט חלק ב חו”מ סימן א שלמד מהלכות אלו שאפוטרופוס שהוציא הוצאות משלו לצורך יתומים יוכל למכור מנכסיהם להשיב לעצמו הוצאותיו..
[11] ראה פתחי חושן הלכות הלואה פרק ו סעיף ה: “בא לידו ממון הלוה ברשות, ובמקום שאם יצטרך לבא עמו בדין תורה עלול לבוא לידי הפסד, יש אומרים שאפילו בחוב הלוואה מותר לו לעכב הממון בידו”.
[12] ככל טובי העיר ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלא סעיף כז: “רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך”. ראה סמ”ע סימן ב ס”ק י: “וכן נוהגים בכל מקום וכו’. ז”ל מרדכי ריש פ”ב דב”מ [סימן רנ”ז] בשם תשובת רבינו גרשון, כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר האבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשוי”. וכ”כ הרשב”א [בתשובה ח”א] סי’ תשכ”ט דכל ציבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל: ראה עוד באנציקלופדיה תלמודית כרך יט עמודים עב-צט שמרחיב בענין כוחם של טובי העיר.
9. נאמנות שיש בה יותר מנאמן אחד
(2) בהקדש יפעלו הנאמנים לפי הוראות בית הדין[3];
(3) בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מהם לפעול על דעת עצמו[4];
(4) הנאמנים אחראים לפעולותיהם יחד[5] ולחוד[6].
(5) נתפנה מקומו של אחד מהם או שחדל לפעול:
- בנאמנות, אין מניעה[7] שהנותרים ימשיכו למלא את תפקידם;
- בהקדש, עד למינוי מחליף לפי סעיף 21, סמכויותיהם של הנותרים בטלות אלא אם כן מנהג המקום שונה[8].
(ב) פעולה של אחד הנאמנים שנעשתה בניגוד להוראת סעיף קטן (א)(1) בטלה[9].
[1] ראה שו”ת מהרי”ט חלק א סימן קכז: “ואפילו שנאמר בממנה שלשה או ארבעה אפטרופסין בעינן דעת כולם ואין יכולים לעשות זה בלא זה ואין עניינן למחלוקתן של רבי יאשיה ורבי יונתן דמייתי בהנחנקין ובכמה דוכתי דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דסברא הוא דבכל דבר שבממון ומשא מתן כל כמה דנפישי דייקי טפי וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינין גבי כד שיימי תלתא כד שיימי ארבעה דנחית לדעות מכל מקום זהו לענין הסכמתן בדבר שצריך שיסכימו כולם אבל בדבר שהסכימו כבר אחד מזכה מדעת כולם או רובם שלא עלתה על דעת שתהא ידי ארבעתן זוכה כאחת”. עקרון זה רואים גם בדברי השולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עז סעיף ט: “שנים שהלוו או הפקידו לאחד, ובא אחד מהם ליטול חלקו, אין שומעין לו עד שיבא חבירו. אבל אם חבירו בעיר, ושמע ולא בא, צריך ליתן לזה התובע הכל. ואם טען שאינו רוצה לתת לו אלא חלקו, אבל חלק שותפו יתן ביד בית דין, הרשות בידו”. שהרי העובדה ששמע ולא בא מגלה על הסכמתו והאחד עשה פעולתו בשליחות שניהם.
[2] ראה שו”ת מהרשד”ם חלק חושן משפט סימן שג: “….. עוד טענה שנית שרוב האפטרופוסים מוסכמי’ לדעת אחד ומסתמא נראה שיש לנו לילך אחר הרוב אחר שהניח ד’ אפטרופוסים אינו מן הראוי שיעשה כל אחד מה שלבו חפץ רק לקיים דברי הרוב ככל שאר דיני תורה דהיכא דאיכא חלוק דעות אזלינן בתר רובא”. במקום שמספר הנאמנים זוגי ולא הגיעו להכרע ניתן להיוועץ בגורם חיצוני. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יח סעיף א ברמ”א: “הביא אחד מהבעלי דינים ….. ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב, והם שקולים, אין אומרים שיבואו אחרים ויכריעו, שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים, אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו”.
[3] מהרשד”ם חו”מ סימן שג כתב: “מאחר שבי”ד הוא אביהם של יתומים הוא יכול לפסוק להם גם נגד החלטת האפוטרופוסים למרות שהתקבלה ברוב”. כך משמע גם במהרשד”ם חו”מ סימן מו שבכל ספק בעניין יתומים בית הדין יחליט. ראה עוד בפרישה סימן רצ ס”ק טז, שכתב שבכל ספק בעניין יתומים “אסור כי אם על פי בית דין”. וכך גם בשו”ת יביע אומר חלק ח חו”מ סימן ז אות ה: “נראה שזהו רק לעניין לכתחילה שצריך להימלך בבית דין ותשועה ברוב יועץ אבל בדיעבד אין לפטר ולהדיח אפוטרופוס ששגג ולא התייעץ עם בית דין”. גם מדבריו עולה שיש להימלך בבית דין.
[4] ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנח סעיף ה: “…… ואפילו היו האפוטרופוסים שנים, ומת אחד מהן, אין הקהל יכולין למנות אחר, אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן”. והרשב”א שהוא מקור דין זה נימק זאת: “הדין נותן שיוסיף הנאמן הנותר לכהן לבדו שאלולי כן, אם ילך לדרכו האחד קצת ימים לעסקיו, ולא היה כאן לזמן חנוכה המנוי בטל, וכן הגבאי או הנאמן אינו נוהג עד שוב חבירו, ואין זה דעת הצבור ולא דעת היחיד המצוה”. מכאן מוכח שאם יש דחיפות הנאמן יכול לפעול לבד ואף בלי לקבל את הסכמת שאר הנאמנים.
[5] כדין כל שניים שבצעו מעשה נזק. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפג סעיף ג: “שנים שהמיתו את הבהמה כאחד או שברו את הכלי כאחד, משלמים ביניהם”.
[6] אע”פ שמצד דיני נזיקין שניים שהזיקו יחד, ואחד אינו רוצה לשלם, השו”ע הביא בזה מחלוקת אם אפשר לחייב את השני בכול. ראה שו”ע סימן תי סעיף לז ולכן מהספק א”א לחייב את השני בהכול, ורק במקום שהשני פטור מהתשלום מסיבה כל שהיא אפשר לחייב את השני בכול. ראה שו”ע חו”מ סימן תי סעיף לא, מ”מ כיוון שהנאמנים הם גם שומרים על הנכס, ראה סעיף 12 בחוק. יש להם דין ערבות ולכן ברגע שאחד לא רוצה לשלם יגבו מהשני הכל. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עז סעיף א ברמ”א: “….. שנים שלוו כאחד, או שלקחו מקח אחד, (או שקבלו פקדון ביחד בין בשטר בין בעל פה) שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו; ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. אבל אם יש לו נכסים, לא יתבע הערב תחלה, (כי יש לו דין ערב בכל דבר)”.
[7] על אף שבתחילת הסעיף ראינו שהנאמנים צריכים לפעול מתוך הסכמה של כל הנאמנים, כל זה כאשר הנאמנים קיימים. במקום שהתפנה מקומו של אחד מהם השאר יוכלו להמשיך לפעול כיוון שיש אומדנא שכך רצונו של יוצר הנאמנות. כך ניתן ללמוד משו”ת הרדב”ז חלק ג סימן תתתצא: הרדב”ז נשאל שם באדם שמינה את ביתו ואת בעלה לאפוטרופוסים על נכסיו ולאחר שביתו נפטרה האם בעלה יכול להמשיך לנהל את הנכסים לבד. במהלך דבריו נראה שהוא דן באומד דעתו של יוצר הנאמנות ונראה שבאופן כללי האפוטרופוס שנשאר יוכל להמשיך בתפקידו. רק שם נראה שכוונת יוצר הנאמנות הייתה שבתו היא העיקר ולכן ברגע שנפטרה בטלה כל האפוטרופסות אולם במקרה רגיל הנאמן שנשאר יוכל להמשיך לנהל את נכסי נאמנות, שאם נאמר שברגע שאחד הנאמנים נפטר בטלה כל הנאמנות מדוע הוא נכנס לדיונים שבתו עיקר הנאמנות. עקרון זה שאנו בוחנים את אומד דעתו של המצווה ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכח סעיף מ: “אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי, מותר להלוות ברשות אחד מהם (וע”ל סי’ רי”ז)”. ועיין שם בט”ז ס”ק מט שמבאר שאחד מהם מת יכול להלוות ברשות של אחד מהם כיון שכך אומד דעתו. ראה עוד שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עז סעיף י ברמ”א: “….. ראובן שכתב לבנו ולאשתו בית, וכתב דלא יגבו אלא שתיהן ביחד, ומת הבן, יכולה אשתו לגבות כתובתה ממתנה זו; דלשון יחד שכתב לא בא למעט אם מת האחד, אלא שלא יגבה כל אחד המחצה”. ראה עוד בפת”ח חלק ט פרק ה הערה ט שדן בכך וכתב בסוף ד”ה וביד: “ונראה שאם מינה בפירוש שנים ונסתלק אחד, לכו”ע צריכים הב”ד להשלים עוד אחד אבל אין זה מעכב שלא יתעסק האחד עד שישלימו”.
[8] ודווקא בהקדש ציבורי כלומר הקדש שנוצר לא ע”י אדם פרטי אלא ע”י הציבור. ראה שערי עוזיאל הלכות אפוטרופוס שער ז פרק א אותיות ד-ו: “….. גבאי צדקה או מוסדות תורה וחסד הממונים מצד הקהל, בהעדר אפילו אחד מהם בטלה כל הנאמנות, אם לא במקום שנהוג ומקובל לקיים אפוטרופסות הנשארים בחיים”. ראה ט”ז יורה דעה סימן רנח ס”ק ה שכך ביאר בכוונת הרשב”א.
[9] שו”ת מהרש”ם חלק ג, סימן קיז שכתב אם נאמן פעל שלא על דעת חבירו אין לפעולתו תוקף ולא חילק בדבר בין פעולה שנעשתה בתום לב לפעולה שלא נעשתה בתום לב או בין פעולה שנעשתה בתמורה לפעולה שלא נעשתה בתמורה.
10. חובות וסמכויות הנאמן
- (א) נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות[1], לנהלם[2] ולפתחם[3] ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות הדרוש למילוי תפקידיו[4].
(ב) בנאמנות המיועדת לקדם את מטרות יוצרה ינהג הנאמן בהתאם להסכם ביניהם[5].
(ג) במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה[6] ובשקידה[7] כפי שמקובל לנהוג באותן נסיבות[8].
(ד) נאמן של כמה נאמנויות רשאי לפעול בפעולה שביניהן מלבד פעולה שעניינה העברת בעלות[9].
(ה) נאמן אינו רשאי לאצול מתפקידיו לזולתו[10]; אין בכך כדי למנוע העסקת אדם כדרוש למטרות הנאמנות[11].
[1] על אף שמטרתו העיקרית של נאמן לטפל בנכסי הנאמנות, כיוון שבנאמן מתקיימים כל התנאים המחייבים אדם לשמור תחול עליו חובת שמירה. ראה סעיף 1(א) לחוק השומרים לישראל שמבאר תנאים אלו. בנאמנות שזיקתה שליחות ברור שהנאמן יוגדר כשומר שהרי אין לו בעלות על החפץ. ראה פת”ח חלק ג פרק יא סעיף ו: “השליח הוא שומר על מה שבידו, ואם הוצרך להוציא הוצאות חייב המשלח לשלם לו”. אף בנאמנות שזיקתה קניינית, שיש לו בעלות מוגבלת בחפץ, יחשב לשומר אף שלא מצינו דין שומר בבעלים על חפץ. כאן יוגדר כשומר כפי שראינו במקבל מתנה ע”מ להחזיר שיש לו חיוב של שומר למרות שיש לו בעלות מסוימת בחפץ. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמא סעיף ח: “נתן שור לחבירו על מנת להחזירו בתוך ל’ יום, ומת בתוך הזמן, פטור מלשלם”. ובסמ”ע שם ס”ק כא כתב שחייב כשומר חינם. דוגמא לנאמן שבעלותו מוגבלת ראינו באפוטרופוס של יתומים. ראה סעף 1 בחוק הערה 1 ולגביו ראינו שיש לו דין שומר. ראה פת”ח חלק ט פרק ה סעיף כז: “האפוטרופוס בנכסי היתומים דינו כשומר חינם שפטור מגנבה ואבדה וחייב בפשיעה. ואם עשה בשכר דינו כשומר שכר”.
[2] שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ז: “כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומים מוסרים לו כל נכסי הקטן, הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו, והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים, ומאכילן ומשקן ונותן להם כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם. ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי”. ראה פת”ח חלק ט פרק ה סעיפים יב-כג שמציין שם מספר פעולות שהנאמן עושה בנכסי יתומים שהם למעשה ניהול נכסי היתומים.
[3] כשיש צורך לקיום מטרת נאמנות הנאמן צריך להשקיע ולפתח את נכסי נאמנות. ולכן צריך למנות נאמן שיודע להרויח. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ב: “אבל אין ב”ד ממנים אפוטרופס לא אשה, לא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העברות, אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם, ומעמידים אותו על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות”. ויכול להשקיע דווקא במקום שקרוב לרווח ואין בזה סיכון. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף יא: “יש לאפוטרופוס למכור בהמה ועבדים, שדות וכרמים, להאכיל ליתומים. (ומוכרים בהמה קודם לעבדים, ועבדים קודם לבתים; והכל לפי ראות האפוטרופוס שהוא תועלת היתומים) (טור). אבל אין מוכרין ומניחים המעות. ואין מוכרים שדות ליקח עבדים, ולא עבדים ליקח שדות, שמא לא יצליח. (ויש מתירין למכור עבדים ולקנות שדות) אבל מוכרים שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות, שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות. ואינו רשאי למכור אפילו שדה רעה והרחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה, שמא לא יצליח זה שקנה. (אין אפוטרופוס יכול להקנות מעות יתומים במעמד שלשה. אבל אם אחר מקנה ליתומים במעמד אפוטרופוס, קנו) (ת”ה סימן שמ”ו /שמ”ז/)”.
[4] נאמן שזיקתו זיקת שליחות סמכותו מוגבלת יותר והוא אינו יכול לבצע כל פעולה אף שהיא לטובת יוצר הנאמנות, כגון אינו יכול להשתתף בהליך משפטי בלי שיקבל הרשאה לכך. ועוד מספר הגבלות שלא קימות בזיקה קניינית. בנאמן שזיקתו זיקה קניינית יש לו סמכויות נרחבות יותר: ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ז: “כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומים מוסרים לו כל נכסי הקטן, הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו, והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים, ומאכילן ומשקן ונותן להם כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם. ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי”.
[5] כמו כל הסכם ממון שמצינו בהרבה מקומות בשו”ע שתנאו קיים מלבד בדברים חריגים. ראה שו”ע אבה”ע סימן סט סעיף ו וכפי שסכם זאת המרשד”ם בשו”ת חו”מ סימן שפ: “כל דבר שבממון יש לו שני פנים במה שיתקיים או באחד מהדרכים הברורים כדין תורתנו הקדושה או בדברי חכמים ז”ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שיתנה האדם עם חבירו”.
[6] אמונה במובן של תום לב ויושר. ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן ט סעיף א: “לא תקח שוחד ….. ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה וכ”ש ע”י לקיחת שוחד ולאו דווקא שוחד ממון אסור אלא אפילו שוחד דברים כגון להקדים שלום להדיין אם לא היה רגיל בכך מקודם וכן לעשות לו איזה שירות אסור אם לא היה רגיל בכך מקודם אפילו שירות קטן אסור”.
[7] שקידה במובן של התמסרות למטרת הנאמנות, ולכן לא יעשה דברים המפריעים לקיים עניין זה. עקרון זה מצינו בפועל שלא יעשה דברים העשויים לפגוע בעבודתו. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלז סעיף יט: “אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח”.
[8] עקרון זה רואים בשותף שגם הוא סוג של נאמן לטפל בנכסי השותפות. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפים סימן קעו סעיף י: “המשתתף עם חבירו בסתם, לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה, ולא ילך למקום אחר, ולא ישתתף בה עם אחרים, ולא יתעסק בסחורה אחרת, ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה”. הגה: “ואם התרה בו שלא לעשות, אפי’ בדבר שדרכו בהקפה חייב לשלם (ב”י בשם העיטור). היו קצת בני אדם מוכרין בהקפה וקצת אינן מוכרין, לא יקיף בלא דעת חבירו (ב”י בשם רבינו ירוחם בשם הגאונים)”. ראה עוד בשו”ת גינת ורדים חו”מ כלל א סימן א שדן באורך בחיובי שמירה בנאמן וסיכם דבריו: “כל הפאטוריס הבאים להם סחורה …… שומרים את הסחורה במחסנים.. אם כן כל השולח איזו סחורה לליוורנו ביד הפאטוריש, שולח הוא שינהג בהם הפאתור כמנהג המדינה”.
[9] ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן קפה סעיף ג: בשליחות גט הדין שאם הבעל עשה שליח להוליך גט לאשתו וקודם שמסר לה הגט עשאתו לשליח לקבלה בעדה אינו גט כמ”ש באהע”ז סי’ קמ”א. וכך אמרו חז”ל בפיסולו משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל כלומר כל שליח שאינו יכול לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שנתמנה לשליח לאחר בעניין זה אינו שליח. ונפסק להלכה שם דהוי ספיקא דדינא. ומזה יש שרצה לומר דגם בשליחות ממון יש ספיקא דדינא בכה”ג, כגון ראובן ששלח ע”י שמעון חפץ להוליכה ללוי שיקננה וקודם שמסר ללוי א”ל לוי זכה בעדי לא קנה לוי [ש”ך]. והאחרונים חולקים בזה דרק בגט שהבעל מחוייב למסרו מידו לידה וכשיאמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע אין זה גט ולכן גם שלוחו שהוא כמותו צריך למסור לידה או ליד שלוחה או לרשותה משא”כ בממון [נה”מ] דלא גרע מאלו השליך החפץ על הקרקע ובא שלוחו של לוי ונטלו. וקצת ראיה לזה ממ”ש בסעי’ ב’ [עי’ רש”י גיטין כ”ד. דה והא ובגמ’ שם דפריך מטלי גיטך וכו’ אלא דא”ל הוי וכו’ ופריך והא לא חזרה וכו’ וצ”ע לדינא]: מהלכה זו רואים שאין בזה חשש של ניגוד אינטרסים אלא כפי שביאר זאת המהרי”ט חלק א סימן קכז שאינו יכול לשמש בו זמנית שליח המוכר ושליח הקונה שהרי אדם לא יכול להקנות לעצמו. עקרון זה נכון בזיקה שעניינה שליחות וק”ו בזיקה קניינית.
[10] ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנז סעיף יא: “המניח מעות להרויח לתלמוד תורה, וממנה אשתו עליהם לתת הריוח למי שתחפוץ, אינה יכולה להפקידם ביד אחר, אפילו הוא כרבי חנניא בן תרדיון. אבל אם המתנדב מינה עליהם חבר עיר, יכול החבר עיר להפקידם ביד אשתו”.
[11] בית הדין הרבני (נדפס שערי בית הדין חלק א עמוד 71): “פשוט שאין להסיק …. שבכלל אין גבאי יכול למנות בא כח שלו שיטפל בעניני הקדש, וזה מסתבר, דאפוטרופוס נוהג בהקדש וכן בנכסי יתומים כבשלו”. וכן בכנסת הגדולה חו”מ סימן קסג הגהות בית יוסף אות קטז מחלק שם בין האצלה שיתרוקן כל כוחו של הנאמן להעסקה כיוון שלא נתרוקן כל כוחו של הנאמן היא מותרת.
11. כפיפות לתנאי הנאמנות
[1] שני סעיפים אלו נועדו להגן על צד שלישי ובזה לא ניתן להתנות. ראה פתחי חושן דיני הלוואה פרק ו הערה נא שכתב שמלווה ולווה שהתנו שלא יחול על ההלוואה שעבודא דרבי נתן ההתנאה אינה תקפה מפני שפוגעת בצד שלישי.
[2] באפוטרופוס של יתומים לא ניתן להתנות ע”י יוצר הנאמנות. כך ניתן ללמוד מהשו”ע סימן רצ סעיפים יא-טז שאינו מבחין לענין חובותיו של האפוטרופוס בין אם מונה ע”י בית דין או ע”י אביהם של יתומים ומכך ניתן ללמוד שהשו”ע סובר שחובותיו חלים בכל מקרה ולא ניתנים להתניה. ובסעיף יג כתב הרמ”א: “אין האפוטרופסין רשאים להוציא עבדים לחירות, אפילו ליקח מהעבד דמים שיצא לחירות, אבל מוכרים אותם לאחרים ולוקחים מהם הדמים על מנת שיוציאוהו לחירות, ואותם האחרים הם שמשחררים אותם. (וכל זה לא מיירי אלא בלא רשות בית דין; אבל אם נטל רשות מבית דין, מותר לעשות כל מה שירצה)”. משמע שדווקא ע”י בית דין אפשר לשנות. וישנו עקרון המופיע בהרבה פוסקים שלומדים מיתומים לצדקה.
[3] כמו כל הסכם ממון שמצינו בהרבה מקומות בשו”ע שתנאו קיים מלבד בדברים חריגים. ראה שו”ע אבה”ע סימן סט סעיף ו, וכפי שסכם זאת המרשד”ם בשו”ת חו”מ סימן שפ: “כל דבר שבממון יש לו שני פנים במה שיתקיים או באחד מהדרכים הברורים כדין תורתנו הקדושה או בדברי חכמים ז”ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שיתנה האדם עם חבירו”.
12. אחריות
- (א) נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות עקב הפרת חובתו כנאמן[1]; על אחריותו לאובדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו בנאמנות שאינה הקדש יחולו הוראות חוק השומרים[2].
(ב) נאמן רשאי[3] לבקש מבית הדין הוראות, והוא אינו נושא באחריות[4] אם פעל בתום לב לפי הוראות בית הדין או באישורו.
[1] פעולת נאמן בניגוד לחוקי הנאמנות היא בגדר פשיעה. ישנם שני עילות לחייבו על כך: 1) שומר: נאמן מוגדר כשומר כפי שראינו בסעיף 10 בחוק ולכן חייב גם בנזקים שנגרמו בגרמא. ראה שער המשפט סימן רצ סעיף כ: “הא דמחייבנין לאפוטרופוס שלא טען לטובת היתומים לא מטעם דינא דגרמי…. אלא מדין שומרים הוא דחייב בפשיעה… וא”כ הכא נמי פשיעה שאין לך פשיעה גדולה מזו ….דמה לי שלא שמרו כראוי ובא אחר וגנבו, ומה לי שלא שמרו כראוי ובא אחר ונטלו בבית דין”. ראה עוד בפתחי חושן הלכות פקדון ושאלה פרק ב הערה קג שדן שם באורך בשומר שלא מכר חפץ וכתוצאה מכך החפץ נפסד האם לחייבו ובסוף הערה מסכם. ובדברי הגאונים כלל טו סימן ח כתב במי ששלח שלוחו להחליף תעודות הגרלה ושכח ועבר הזמן ונפסדו התעודות, שכתב בשאלת יעבץ ח”א סימן רפה אע”פ שאינו אלא גרמא, כיוון שהוא שליח ושומר החייב אף בגרמא…. ונראה שבזה כו”ע מודים, דאף השו”ע הרב וסייעתו לא פטרו את השומר שלא מכר אלא מטעם שאין חובת המכירה בכלל חובת השמירה, משא”כ בנדון זה ששלחו בפרוש למכור. מסתבר שמודים שהשומר חייב אע”פ שאינו אלא גרמא. 2) נזיקין: כאשר נאמן הפר חובת נאמנות ובשל כך נגרם נזק שהיה צפוי יש לחייבו מדין מזיק כך מדייק הדברי חיים אוירבך דיני חמץ סימן י ד”ה ומה מהדברי ריבות שכאשר אפוטרופוס נהג באופן שמעשיו גרמו לנזק צפוי וודאי ניתן לחייבו מדין מזיק.
[2] כאשר נעשה נאמן בחינם דינו כשומר חינם וכאשר נעשה נאמן בשכר דינו כשומר שכר, כך מבואר בשותפים שזה סוג של נאמנות אחד כלפי השני. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפים סימן קעו סעיף ח: “השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו. במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו”. הגה: “ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א’ אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם”. ראה פת”ח הלכות פקדון פרק א סעיף יא: “השותפים בנכסי השותפות ש”ש זה לזה”. ראה שם בסעיף ו ששליח שמקבל שכר נעשה שומר שכר וכך מבואר בפרוש בהערה טו שם ולא נחלקו אלא במקרה שהשליח קיבל דורון אבל שקיבל שכר במפורש הוי ש”ש. ראה עוד שם סעיף ז: “משרת בבית בעה”ב, ומסר לו בעה”ב חפץ לשמור, י”א שדינו כש”ש וי”א שכל משרת בשכר נעשה ש”ש על כל חפצי הבית”. בהקדש יש דיון אם יש בכלל חיוב שמירה. ולכן זה לא כהוראת חוק השומרים שאם קיבל שכר הוא כשומר שכר אלא זה הגדרות אחרות. ראה אפוטרופוס בנכסי יתומים: שו”ע סימן רצ סעיף כ שדינו לעולם כשומר חינם וכך מבואר בפת”ח הלכות פיקדון פרק א סעיף יג: “אפוטרופוס בנכסי יתומים, הסכמת הפוסקים שדינו כשומר חינם”. גבאי צדקה וממוני הקהל ראה שם סעיף יב: “גבאי צדקה.. י”א שדינם כש”ח וי”א שדינם כש”ש”.
[3] הנאמן פועל בנכסי הנאמנות כפי שהיה פועל בנכסיו ואין צריך ליטול רשות על כל פעולה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ט: “כל המטלטלין של יתומים שמים אותם ומוכרים אותם בב”ד. הגה: ודוקא שלא נתמנה עליהן אפוטרופוס. אבל אפוטרופוס עושה בלא בית דין כל מה שנראה בעיניו טובת היתומים , …. מי שהיה בידו יין או שכר של יתומים, אם יניחנו כאן עד שימכור שמא יחמיץ, ואם יוליכנו לשוק שמא יארעו אונס בדרך, ה”ז עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו. וכן כל כיוצא בזה”. אף שבפוסקים בעקבות פסיקת הטור כתבו שנאמן של יתומים חייב לבקש רשות מבית דין ראה פד”ר כרך א עמוד 360, וראה בשו”ת מהרשד”ם חו”מ סימן מו שנראה ממהלך דבריו שכל הדיון הוא רק באפוטרופוס של יתומים אבל בנאמנות פרטית רשאי נאמן לנהוג כפי שהיה נוהג בשלו אע”פ שאינו חייב לבקש רשות רשאי לבקש כדי להפטר.
[4] ראה בהערה הקודמת שבארנו שנאמן לא חייב לבקש רשות ויכול לפעול בנכסים כפי שהיה עושה בשלו. מ”מ אם ביקש רשות מבית הדין לפעול פעולה מסוימת יפטר מאחריות. ראה בשו”ת הרמ”א סימן כז ב שדן באפוטרופוס שמסר את נכסי האפוטרופסות לאחר אע”פ ששומר שמסר לשומר הוא פושע כיון שעשה זאת ע”י בית דין פטור מאחריות. ראה עוד סמ”ע סימן רצג ס”ק ז שכתב שאם בית דין התיר לשומר לקחת עמו לדרך את הפקדון פטור מאחריות על הנזקים שנגרמו לנכס עקב כך.
13. איסור טובת הנאה
- (א) נאמן לא ירכוש לעצמו[1] או לקרובו[2] נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו זולת אם ברור שהרכישה לא פוגעת בנאמנות[3], לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה[4] אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה זולת אם הדבר נחוץ לקידום ענייני הנאמנות[5], ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו.
(ב) “קרוב” של נאמן, לעניין סעיף זה – כל קרוב שפסול לדון ולהעיד לו[6].
(ג) בית הדין רשאי לאשר מראש פעולה מן המנויות בסעיף קטן (א) בהקדש למטרות צדקה או למטרות ציבוריות[7] אם ראה שהיא לטובת הנאמנות.
(ד) הוראות סעיף קטן (א) אינן באות לגרוע ממה שמגיע לנאמן[8] או לקרובו[9] מכוח היותם נהנים.
(ה) פעולה מן המנויות בסעיף זה שנעשתה בלי אישור בית הדין – אינה בטלה[10].
[1] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן רצב סעיף יט: “כל המוכר פקדון על פי ב”ד, הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו, מפני החשד, והדמים יהיו מונחים אצלו. ויש לו רשות להשתמש בהם, לפיכך הרי הוא עליהם שומר שכר אעפ”י שעדיין לא נשתמש בהם”. ראה עוד שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן עב סעיף א: “המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו, מפני שהוא כמו רבית. ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו, ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו שלא ברשות בעלים, ולגבות לו דמי השכירות בחובו. ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירם, אבל לא לעצמו, משום חשדא”. בנוסף לטעם שיש לזות שפתים שיחשדוהו, קיים בפוסקים טעם נוסף השייך ברכישת נכס: ראה שו”ת מהר”יט חלק א סימן קכז: “וכי היכי דשליח אינו יכול לזכו’ לעצמו לפי שהוא כיד הבעלי’ מטע’ זה עצמו אינו יכול לזכו’ לאחרי’ על יד /ידי/ עצמו כמו שהמקנה עצמו אינו יכול לזכות לאחרים על ידו כאותה שאמרו בעירובין בפרק חלון ומזכ’ להם על ידי בנו ובתו הגדולי’ על ידי עבדו ושפחתו העברים”.
[2] ראה שו”ת מהרי”ט חלק ב חו”מ סימן א כותב כיוון שהטעם שאסור לנאמן לרכוש לעצמו מצד לזות שפתיים א”כ גם בקרוב: “כיון דטעמא משום והייתם נקיים, הוא הדין שאינו רשאי למכור לקרוביו”.
[3] כיון שהחשש בזה משום לזות שפתים שהנאמן קונה במחיר נמוך ופוגע בנכסי הנאמנות א”כ במקום שחשש זה לא קיים טענה זו לא קיימת. ראה שו”ת דבר משה (אמריליו) חלק ב סימן קא ד”ה אבל, מדבריו עולה שאם יוצר הנאמנות ביקש שהמכירה תיעשה תחת פיקוח של אדם שלישי שהוא ידידו יכול לרכוש הנאמן את הנכס לעצמו ואין בזה חשש של לזות שפתיים, ובסמ”ע חו”מ סימן קעה ס”ק כו כתב שכאשר יוצר הנאמנות קצץ דמים אין בעיה של חשד. ראה עוד פת”ח הלכות הלואה פרק ח הערה נד שדן שם לגבי שימוש במשכון ע”י המלווה האם יש בזה איסור משום חשד והעלה שם שני פתרונות שמופעים בפוסקים: 1) שיתנה בפני בי”ד. 2) אם התנא עם הלווה אין בכך בעיה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ח: “י”א כמו שהאפוטרופס יכול ליתנם לאחרים, כך יכול לקבל המעות לעצמו, ובלבד שיעשה בבית דין, משום לזות שפתים”. יש רק להדגיש שציינו מספר מקרים שבהם אין לחשוש לחשד של לזות שפתים, כפי שציינו בהערות הקודמות במקרים של רכישה קיימת הבעיה הטכנית שא”א לזכות כיון שידו כבעל הבית ולכן צריך למצוא דרך לעקוף זאת ולזכות ע”י גורם שלישי.
[4] אם קיים צורך בהשקעת נכסי יתומים יש להשקיע אותם ביד אדם אחר תמורת חלק ברווחים אבל האפוטרופוס לא יכול להשקיע בעצמו תמורת חלק ברווחים משום לזות שפתים. ראה ברמ”א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ח: “הגה: י”א כמו שהאפוטרופס יכול ליתנם לאחרים, כך יכול לקבל המעות לעצמו, ובלבד שיעשה בבית דין, משום לזות שפתים”. רק אם עשה זאת בבית דין זה אפשרי שאז אין חשש ללזות שפתים.
[5] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ד: “רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים, לתועלתם, כדי שיהיו דבריו נשמעים; והוא שיהיה ליתומים הנאה מנכסיהם בהיות דבריו נשמעים”. ישנם מקרים חריגים שהנאמן זכאי לקבל הנאה מנכסי הנאמנות: 1) כאשר טובת ההנאה ניתנה שלא ביוזמתו כך ניתן ללמוד משליח. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפג סעיף ו: “היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. (מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח)”. 2) במקום שנהוג לקבל ראה שו”ת נבחר מכסף חו”מ סימן צז שמותר לנאמן ליטול את השקים שבהם אוכסנה הסחורה. 3) טובת הנאה שיוצר הנאמנות התיר לו ליטול ראה שו”ע סימן עב סעיף א שמותר למלוה להשתמש במשכון אם התנאה כך עם הלוה מראש.
[6] ראה שו”ת מהרי”ט חלק ב חו”מ סימן א שדן בנאמן של הקדש שהשכיר דירות לקרוביו ובמהלך דבריו הוא כותב שהאיסור חל על כל “קרוביו שפסולין לדון ולהעיד עליהם”. הקרובים הפסולים הם: 1) הוריו, בניו, בנותיו, אחיו, אחיותיו. ראה שו”ע חו”מ סימן לג סעיף ב. 2) בני הזוג של המנויים בסעיף 1. שו”ע שם סעיף ג. 3) בני דודיו הראשונים, בני דודים שניים, נכדיו, הורי הוריו. שם סעיף ג. 4) בנים ובנות של בן הזוג, אב או אם של בן הזוג. שם סעיף ח. 5) בני הזוג של המנויים בסעיף 4. 6) שותף. ראה שו”ע חו”מ סימן ז סעיף ז שהוא פסול לדון שותף. ראה שו”ע חו”מ סימן לז סעיף א שכל מי שיש לו הנאה בדבר פסול להעיד לכן שותפים פסולים להעיד. לפי זה גם מי שיש לו חלק בחברה מסוימת פסול להעיד..
[7] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ח: “הגה: י”א כמו שהאפוטרופס יכול ליתנם לאחרים, כך יכול לקבל המעות לעצמו, ובלבד שיעשה בבית דין, משום לזות שפתים”. דין זה אמור רק באפוטרופוס של יתומים. ראה סמ”ע סימן רצ ס”ק כ: “כך יכול לקבל המעות לעצמו. פירוש, יתעסק בהן לשליש או למחצה ריוח, כנ”ל. ואף על גב דלעיל ריש סימן ע”ב כתבו הטור [סעיף ב’] והמחבר [סעיף א’] דהמלוה על מרא וקרדום, דדוקא לאחרים יכול להשכירם (המפקיד לטובת הנפקד) [הנפקד לטובת המפקיד] כיון ששכרו מרובה דאין נפחת ממנו אלא מעט, אבל לא לעצמו ומשום חשדא, וכדרך שאמרו [ב”מ ל”ח ע”א] פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, וכן פסקו לקמן סוף סימן (רצ”ז) [רצ”ב, טור סעיף כ”א ומחבר סעיף י”ט] בשומר פקדון ע”ש, כתבתי בפרישה [סעיף ט”ו] דשאני יתומים דהב”ד הוא אביהם וכשמודיעים להם ה”ל כאילו הבעל בעצמו נתן לידו בתורת עיסקא, משא”כ במשכון הנ”ל ובפקדון דלקמן דלא איירי מיתומים אלא בגדולים ואין הב”ד נזקקין לעניניהן, ואין שייך בהו שיעשוהו בב”ד, ועיין פרישה מה שכתבתי עוד מזה”. ראה עוד בש”ך חו”מ סימן עג ס”ק שכתב כדברי הסמ”ע. ויש להשליך מאפוטרופוס של יתומים לכל מטרות צדקה ומטרות ציבוריות כפי שהראנו כמה פעמים במהלך החוק.
[8] ראה חו”מ סימן רפח סעיף א שיש מצב שגדול האחים משמש כנאמן של האחים: “האחים שחלקו, שמין מה שעליהם (וי”א דגדול האחין אין שמין מה שעליו)”. וברור שהיותו נאמן של האחים לא יקפח את חלקו בירושה.
[9] ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנז סעיף י: “המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם”. הגה: “ודווקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו, והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סימן רנ”א”. משמע דווקא שלא ירבה אבל מותר לחלק בצורה שוויונית.
[10] שו”ת מהרי”ט חלק א סימן צג. כך עולה מדבריו בעניין נאמן שרצה לרכוש נכס נאמנות מנאמן אחר באותה נאמנות ומכריע שם: “כל שלא נודע שזלזל במכירתם ממכרו מכר”. מדבריו עולה שכל עוד לא הוכח שהייתה פגיעה באינטרסים של הנאמנות העסקה לא בטלה למרות שקיים חשש של לזות שפתיים. ראה עוד בשארית יעקב בב”מ עמוד לח שכתב במקום שיש צורך למכור את הפקדון אם השומר מכר לעצמו אין המכר בטל כיון שכל האיסור הוא רק מפני החשד.
14. ביטול פעולות
- (א) פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע[1] או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה[2], בטלה[3]. ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות.
(ב) בוטלה פעולה לפי סעיף קטן (א) והצד השלישי ידע על ההפרה תחול עליו אחריות מוחלטת על נכסי הנאמנות[4], ואם לא ידע על כך תחול עליו אחריות כשומר שכר[5].
[1] ראה חו”מ סימן צו בש”ך ס”ק ט שכתב שאשה שעשתה עסקה בסכום גדול בנכסי בעלה שבדרך כלל אין דרכה לעשות, העסקה בטלה כיון שידוע לכל שאין האישה מוסמכת לכך. מי שעשה עמה עסקה כזו לקח את הסיכון. ראה בפסקי דין ירושלים כרך ג עמוד 88 שמסיק ע”פ דברים אלו שכאשר הרוכש לא ידע על הפרת החובה, העסקה קיימת.
[2] ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן שנו סעיף ה: “במתנה לא עשו תקנת השוק כיון שלא נתן מעות וי”א שגם במתנה עשו תקנת השוק דמתנה כמכר דאי לאו דהו”ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לו מתנה ומ”מ נראה עיקר כדעה ראשונה”.
[3] בפוסקים שדנו בנושא לא מצינו התייחסות להתערבות בית הדין אלא הכול נידון סביב השאלה האם התקיימו התנאים המצדיקים את קיום תקנת השוק בכל פעולה ופעולה.
[4] בשו”ת הראש כלל יג סימן א כתב שאשה שנושאת ונותנת בתוך הבית שנתנה מנכסי בעלה לצדקה תוך הפרת הנאמנות כלפי בעלה אם הצד השלישי ידע על כך הרי זה גזל. ראה שו”ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה סימן קנח שכתב: “המקבל צדקה מאשה שנתנה ממון בעלה נידון כגזלן”. על אף שהשאלה שם בסתם אשה שאינה נושאת ונותנת בתוך ביתה מ”מ נלמד מדבריו שפעולה מתוך הפרה נידונת כגזל וגזלן חייב גם באונסים.
[5] הוא נידון כשומר אבדה. ראה שו”ע חו”מ סימן רסז סעיפים טז, כה ששומר אבדה נידון כשומר שכר.
15. דין ריווח אסור
15.(א) ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות[1], זולת רווח שהוא טובת הנאה שלא גרמה הפסד לנאמנות[2].
(ב) בית הדין[3] רשאי לקבוע שהרווח יישלל מן הנאמן גם במצבים החריגים שנמנו בסעיף (א) אם ראה שזכייתו אינה מוצדקת.
[1] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפג סעיף ג: “שליח שקנה לעצמו במעות המשלח, אף על פי שזקפן עליו במלוה, המקח של משלח”. הגה: “מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו י”א דקנה לעצמו וי”א דבכל ענין הוא של המשלח”. בטעם העניין שזה נזקף למשלח נאמרו שני טעמים: 1) מחנה אפרים הלכות שלוחין ושותפין סימן יז ד”ה אשר שדעת המוכר להקנות לבעל המעות. 2) תשורת שי ח”א סימן תקצ חכמים הטילו קנס על השליח שמעל. 3) משמעות הדבר הנלמדת לעניינו שנאמן שהפיק רווחים לעצמו מנכסי הנאמנות הם שייכים ליוצר הנאמנות. טעם נוסף לשלול את הרווחים מהנאמן ניתן ללמוד מדברי הרמ”א העוסק בשומר פקדון שהפיק רווחים מהפקדון. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן רצב סעיף ז: “ודוקא במעות ממש, אבל בנסכא של כסף, לא. ומיהו הכל לפי הענין. ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא”. מדברי הרמ”א עולה שכאשר בעל הפקדון דרש מהשומר את הכסף כדי שהוא ירוויח בהם מכאן ולהבא הכסף הוא של בעל הפקדון ולכן בכספי נאמנות פרטית שהנאמן נדרש משעת הפקדת הכסף בידיו להפיק מהם רווחים ברור שהכסף של יוצר הנאמנות. וכן באפוטרופוס של יתומים אף שהמטרה הראשית אינה עשיית רווחים אלא טיפול ביתומים, בכ”ז הפקת רווחים היא ודאי מועילה לקיום הנאמנות והרווחים נזקפים לנאמנות ולא לנאמן. טעם נוסף לשלול מהנאמן את הרווחים אנו מוצאים בשלטי גיבורים בבא מציעא דף מ ע”א בדפי הר”יף שם הוא עוסק בשליח שבמקום לקנות למשלח סחורה כדי שהתעסק בה וירוויח השליח השתמש בכסף לעצמו והוא כותב על כך: “אם השליח מרוויח במעותיו כגון שידוע שבמעות זה קנה איזו סחורה …. כי זה היה צריך למעותיו להרוויח בהם וזה מעכב אותן ומרוויח .. אז חייב לשלם לו כל שהרוויח בהם. כיון שהוא מזיק אותו”.
[2] כגון שגר בדירה השייכת לנאמנות והדירה אינה עומדת להשכרה וכן לא גרם נזק לדירה. ראה שו”ע חו”מ סימן שסג סעיף ו. ראה בהרחבה חוק עשיית עושר ולא במשפט סעיף 2. וכן במקרה שקיבל מצד שלישי טובת הנאה תמורת קיום ההעסקה אתו במקום שהנאמנות לא ניזוקה. ראה שו”ת דברי חיים חלק ב חו”מ סימן מו שדן שם באפוטרופוס שהשכיר דירה של הנאמנות פחות משויה וקיבל מהקונה שלושים רובל. בתשובתו מדגיש רבי חיים מצאנז: “אם רצו שהמעות שלקח שוחד יחזיר להם כי שלהם הוא, כי הרי הבית היה שווה יותר מכפי שהשכיר להם ע”י השוחד, ולכן בוודאי צריך להחזיר למי שהבית שלו”. בתשובה זו מבואר שכאשר הנאמנות לא ניזוקה אין צריך להחזיר את ההנאה שקיבל.
[3] ראה אליאב שוחטמן מעשה הבא בעבירה עמוד 254 שדן בכך. ראה עוד בחת”ס אבן העזר קנח שכתב שרוצח שרצח את מורישו יש לבית דין את הזכות לשלול ממנו את הירושה. ראה עוד שו”ע אבן העזר סימן קטז ס”ק ב בחלקת מחוקק שכתב שאדם שנשא אישה באיסור אע”פ שמעיקר הדין לא מגיע לה כתובה כיון שכל מטרת הכתובה כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה וכאן אנו מעונינים שיגרשה בכ”ז קנסו אותו שתהיה אצלו ככל הנשים ולא יהיה חוטא נשכר.
16. נכסי נאמנות שנתבטלה
16. נתבטלה נאמנות, ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה:
1. בנאמנות שהושגו מטרותיה:
א. בנאמנות לטובת נהנה מסוים שארית נכסיה יועברו לנהנה[1],
ב. בנאמנות למטרה מסוימת יעשה בשארית נכסיה שימוש לטובת מטרות זהות[2].
2. בנאמנות שלא הושגו מטרותיה:
א. בנאמנות שאף אחת ממטרותיה לא הושגה, יש להשיב את נכסיה ליוצר הנאמנות[3],
ב. בנאמנות שחלק ממטרותיה לא הושגו, הכסף יועבר לנהנים של אותה מטרה[4].
[1] ערוך השולחן יו”ד סימן רנג סעיף יג: “… כיון דנאסף מאנשים רבים אין כוונתן לדקדק בכך ונותנים על דעת הגבאים, והגבאים עצמם דעתם שגם המותר יהיה שייך למי שנגבה בשבילו”. וכן בחכמת אדם כלל קמח סימן טו כתב שהגבאי לוקח את הכסף מן התורמים הוא עושה זאת כשלוחו של אותו נזקק ובאותו רגע כל הסכום נקנה לנזקק.
[2] חידושי הרשב”א מגילה כז ע”א ד”ה גבו: “שבויים ועניים כיון דאיכא טובא…”. הוא מבאר שם כייון שיש הרבה לכן התורמים תרמו זאת על דעת שמה שנותר יהיה לעניים אחרים.
[3] שו”ע יו”ד סימן רנג: שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג סעיף ז: “מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך. והוא הדין לנטמע השבוי בין העובדי כוכבים קודם שנפדה”. הגה: “… והוא הדין אם נדר א’ ליתומה מעות להשיאה, ומתה, דלא זכו בהם יורשים”. ראה עוד שו”ע חו”מ סימן רפג סעיף ג.
[4] ראה שו”ת חתם סופר חלק ו סימן מו שדן שם בהקדש שנועד להשיא שלוש יתומות ואחת מהיתומות נפטרה, מדבריו עולה שאם חלק ממטרות הנאמנות הוגשמו, כגון שאחת היתומות נשאה לפני מיתת האחרת הכספים שיועדו להגשמת המטרה שסוכלה עוברים לנהנים של אותה מטרה, אולם אם היא נפטרה לפני שנשאת אחת מאחיותיה עדיין לא התנתקה הזיקה בין נכסי ההקדש ליוצר הנאמנות ולכן הכספים יחזרו ליוצר הנאמנות.
17. יצירה ותחילתו של הקדש
- (א) הקדשת[1] נכסים למטרות צדקה, דת או למטרות ציבוריות (להלן – הקדש) נוצרת בהצהרה[2] של בעליהם על כך שהוא יוצר הקדש ובהצהרה זו ייקבעו מטרותיו, נכסיו ותנאיו של ההקדש[3].
(ב) בסמוך להעברת השליטה בנכסי ההקדש לידיו של הנאמן יש לערוך מסמך עם פירוט הנכסים. עותק אחד ישמר בתיק בית הדין והעותק יימסר לכל אחד מהנאמנים[4].
(ג) תחילתו של הקדש היא בהתקשרות עם קנין עם [5] נאמן .
(ד) נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין הוכחה שהייתה כוונה להקדיש, רשאי בית הדין להצהיר על קיום הקדש[6] ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו.
[1] בהלכה המונח הקדש כולל נאמנות שנועדה למטרות צדקה, דת וחסד. לגבי הקדש משפחתי כפי שכונה “וואקף משפחתי” סוג של הקדשות יהודיים שנועדו למטרות פרטיות היה נהוג בארצות שבהם שלט המשפט המוסלמי הקדש זה הובא הרבה בספרות הפוסקים. ראה שו”ת המביט חלק ב סימן קה, שו”ת אבקת רוכל סימנים עב-עג ועוד. בעיון בתשובות אלו לא ברור שהמשיבים העניקו להקדשות אלו מעמד של הקדש לפי ההלכה. בהלכה בקרב הפוסקים הנטייה שהקדש משפחתי לא מוכר כהקדש. בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים משנת תש”ך, סימן קעב הושמט סוג הקדש זה.
[2] ראה הערה מס’ 6. הצהרה בעל פה תקפה. ראה שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנז סעיף ג: “הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים”. לגבי תוקפה של הקדשה בכתב נחלקו הפוסקים: לדעת הרבה פוסקים יש תוקף להקדשה בכתב שהרי אף הכתיבה מבטאת את כוונתו של הכותב כמו דיבור. ראה שו”ת חוות יאיר סימן קצד, שו”ת הרי”ם סימן יד. לעומתם יש הסוברים שאין תוקף לנדר בכתב כיון שבפרשת שבועות ויקרא ה, ד נאמר ‘לבטא בשפתיו’. מכאן למדו שיש צורך בדיבור. ראה שו”ת ר”א מזרחי סימן עג, שו”ת נודע ביהודה מהדורה קמא יו”ד סימן סח. לגבי הקדש במחשבה נחלקו בכך הפוסקים: מרבית הפוסקים סוברים שהקדש למטרות צדקה דינו כקדשים שחל גם במחשבה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ריב סעיף ח: “קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י”א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. (ויש להחמיר כסברא הראשונה ועיין בי”ד סוף סימן רנ”ח)”. ראה שו”ת יחוה דעת חלק ו סימן נב שהבין שהשו”ע הכריע כדעה ראשונה. אחרים סוברים שאף שהקדש במחשבה חל בי”ד לא יוכל לכפות עליו את קיום החוב כיון שלא יודעים מה חשב. ראה שערי עוזיאל שער ו פרק א סעיף א.
[3] הקדש שלא נקבעו מטרותיו לא נראה בו כהקדש פגום שלא מאפשר את יצירת ההקדש. ראה רמ”א סימן רנח סעיף א: “המתפיס …. ומ”מ אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים”. ראה עוד שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנח סעיף ד: “האומר: תנו ק’ ק’ זוז או ספר תורה לבית הכנסת, יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם”. הגה: “ואם רגיל בשתים, יתן לשתיהם. האומר ליתן שמן למאור, יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש”. ממקורות אלו למדים שכאשר לא צוין בהקדש מטרותיו ננהג לפי אומדנא ונפעל על פיה ולא אומרים שההקדש בטל. אלא שלכתחילה רצוי לומר דברים מבוארים שנדע מה רצונו של המקדיש.
[4] ראה שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף ג וכן בפת”ח חלק ט פרק ה סעיף יא: “כשממנים בית דין אפוטרופוס עושין חשבון של הנכסים ורושמים בשני העתקים כל דבר שמוסרים לו ומוסרים העתק לאפוטרופוס והעתק אחד נשאר ביד בית הדין עבור היתומים”. ובהערה שם הערה כה כתב שגם במנוי נאמן ע”י האב עושים כך. בהתאם לכך נקבע בתקנות הדיון של הרבנות הראשית תשנ”ג סעף קצב ס”ק (1) במינוי או באשור מינויו של אפוטרופוס, לרבות מנהל עזבון ומנהל הקדש .. ידרוש בית הדין פירוט הרכוש .. ועוד נקבע שם ס”ק (2) “אחר אימות הפירוט יוציא בית הדין שטר פירוט הרכוש שהעתק אחד ממנו יישמר בתיק בית הדין והעתק יימסר לכל אחד מהאפוטרופוסים”.
[5] ראה שוב הערה מס’ 6. ההצהרה יוצרת חיוב על יוצר ההקדש לעמוד בהתחייבותו. אבל תחילתו של ההקדש אך ורק ברגע שנעשה קנין עם נאמן. לכן, הגם שהצהרה בעל פה מועילה ליצור חיוב על יוצר ההקדש, ההתקשרות בעל פה עם הנאמן לא מועילה עד שייעשה קנין עם הנאמן. קנין זה יכול להיות בכמה אופנים. שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן רצא סעיף ה: “יש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור, או שאמר: הנח לפני, ונסתלקו הבעלים משמירה, חייב עליו אם פשע, אף על פי שלא משך. ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך, ובמקום שמשיכה קונה”. וכן בפתחי חושן חלק ג פרק ב סעיפים יט-כא מבאר שם מתי מקבל עליו חובת שמירה, ראה שם בהערה מו שדן בסיבת החיוב של השומר מאותה שעה. מ”מ לעינינו ברגע שנעשה שומר מתחילה אחריותו ובאותה שעה מתחיל ההקדש. ראה גם ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף כג: “אפוטרופוס, בין מינוהו אבי היתומים בין מינוהו בית דין, עד שלא החזיק בנכסי היתומים (ולא נתעסק עדיין בצרכיהם) יכול לחזור בו; משהחזיק בנכסי היתומים (או התחיל להתעסק בצרכיהם) אינו יכול לחזור בו”. פעמים התחלת מלאכה גם לפני שהחזיק בהם כגון שהתחיל לפעול לטובת הנכסים לפני שהגיעו לידיו. ראה עוד פת”ח חלק ט פרק ה סעיף יט. ראה שם בהערה מא שדן שם שמשעה זו נחשב כפועל.
[6] ראה נודע ביהודה מהדורא תניינא או”ח סימן יז שדן באדם שיחד חדר מביתו לבית כנסת ונתבטל המניין האם מותר להשתמש בחדר זה ככל חדרי הבית, מדבריו אנו למדים שאם מעשיו של אדם מוכיחים שהוא הקדיש נכס מסוים מנכסיו במחשבתו, חל ההקדש וכן בחת”ס יו”ד סימן רמג פסק שבמצבים אלו יכריז בית הדין על קיומו של הקדש. ראה גם במשפטי שאול עמודים רעט-רפא לרב שאול ישראלי שדן בדין ודברים על נכס האם הוא הקדש וסיכם דבריו: כשם שבית דין מוסמך לטעון ליורשים, כך הוא מוסמך לטעון עבור הנאמנים שנוצר בעבר הקדש כדת וכדין ובכך להעביר את נטל הראיה להוכיח שלא נוצר הקדש.
18. שינוי וביטול של הקדש
- (א) יוצר ההקדש וצד שלישי רשאים בכל עת להוסיף נכסים לנכסי ההקדש[1].
(ב) לאחר שנוצר ההקדש אין יוצרו רשאי לשנות את תנאיו[2], לגרוע מנכסיו[3] או לבטלו[4], אלא אם שמר לעצמו זכות לכך בהצהרת ההקדש[5] או שבאו על כך הסכמת[6] הנהנים או אישור בית הדין[7].
(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של היוצר לחזור בו מיצירת ההקדש לפני תחילתו, מדיני ביטול צוואה[8]. או מדיני ביטול או שינוי של הוראה לענין סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965
[1] בהוספה על נכסי הקדש לכאורה אין בעיה בפגיעה ונטליה מהקדש. אולם יש לדון האם אפשר להוסיף אחריות למי שלא סיכם על כך. בענין צדקה יש לנו מקור ברמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה ב שמדבר שגבאי צדקה מקבלים כל יום ויום מכאן נראה שיש אומדנא שכך דרך פעולתם ולכן אפשר.
[2] לאחר יצירת ההקדש, לא יוכל לשנות את מטרתו. ראה ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנ”ט, סעיף ו’: “דע שיש מי שפירש בזה שאמרו דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה דהכוונה לשנותה למצווה אחרת כגון אם נדר לצדקה לעניים יכול לעשות מזה מצוה אחרת כל כמה דלא בא ליד גבאי ונדחו דבריו דוודאי לשנות למצוה אחרת וודאי אסור ורק לשנותה הכוונה ללוותה וכמ”ש [תוס’ שם ד”ה עד ע”ש] ונראה להדיא דאפילו קודם שהפריש הסלע אסור לשנות למצוה אחרת דכיון שנדר לצדקה זו אסור לשנותה לצדקה אחרת.” וכן בחוכמת אדם, כלל קמ”ח, סעיף י”א. ראה עוד בחת”ס, יו”ד, סימן רל”ו, שכתב שדעת רוב הפוסקים היא שאין ליוצר ההקדש זכות לשנות את מטרות ההקדש לאחר יצירתו. כמו כן, לא יוכל המקדיש לשנות את זהות הנהנה. ראה דין זה בשו”ת הרדב”ז, חלק ד’, סימן א’ ר”ד. ראה סעיף 19(א) שכל עוד לא העביר יוצר ההקדש את הפיקוח על הניהול לידי בית דין, יש בסמכותו לשנות את תנאי הניהול בזמן ששינוי זה ישרת את מטרות ההקדש.
[3] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, כרך ב’, עמוד מ”א, שכתבו שרוב הפוסקים סוברים שאף בצדקה לעניים חל הדין של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. מנגד, הרב זלמן נחמיה גולדברג, במשפט ערוך, עמוד 122, הערה 69, כותב שדעת רוב הפוסקים שבצדקה אין אמירה כמסירה להדיוט ורק נתחייב משום נדר. פד”ר, כרך ח’, עמוד 242, סיכם שספיקא דדינא הוא אם אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לגבי ממון עניים. לענייננו אין נפקותא בדבר ואף הסוברים שליצירת הקדש יש רק משמעות של התחייבות ולא משמעות קניינית, כיון שהתחייב לא יוכל יותר לגרוע מהנכסים.
[4] ראה הערה קודמת שיוצר ההקדש לא יוכל לגרוע מנכסיו לאחר יצירתו וא”כ ברור מאליו שגם לא יוכל לבטלו אלא א”כ מדובר במצבים חריגים: 1. ביטולו תוך כדי דיבור – לחלק מהפוסקים אפשר לבטל הקדש אם נעשה תוך כדי דיבור. ראה קצות החושן, סימן רנ”ה, ס”ק ב’, בסופו, וכן בערוך השולחן, סימן רנ”ח, סעיף כ’. 2. ע”י שאלת חכם – ראה שו”ע, יו”ד, סימן רנ”ח, סעיף ו’, שאפשר להפר הקדש. 3. כאשר יש אומדנא מוכחת – כגון שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כיון שחשב שעומד למות ואח”כ קם מחוליו. ראה שו”ע, חו”מ, סימן ר”נ, סעיף ג’.
[5] יוצר ההקדש רשאי להותיר בידיו את הזכות לשנות תנאים ואף לבטל את ההקדש שיחפוץ בכך. ראה שו”ת רדב”ז, חלק א’, סימן ס”ז, שמדבר בשטר הקדש שהמקדישה כותבת הצהרה שתוכל לשנות ולבטל את ההקדש כל ימי חייה וחיי בעלה. ראה עוד בספר זכרון לרב ניסים, עמוד ש”ס ואילך, סימנים א’-ג’, ה’-ח’, שמובאים שם שטרי הקדש שהמקדישים הותירו בידם זכויות שונות.
[6] שו”ת מהרשד”ם, יו”ד, סימן ק”פ, עוסק באדם חולה שהקדיש לעניים חצרות ובתים שברשותו ואח”כ התברר לו שאם יקוים ההקדש לא יוכל לפרנס את בני ביתו. המהרשד”ם פסק שההקדש בטל שהרי על דעת כך לא הקדיש שימות ברעב.
[7] שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות צדקה, סימן רנ”ח, סעיף ו’: “הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א”כ נשאל לחכם והתיר לו. ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו.” שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות נדרים, סימן רכ”ח, סעיף מ”ב: “נדר להתענות או לצדקה, יש לו התרה על ידי פתח וחרטה, והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי. ואם נתן מקצת, יכול הוא להשאל על השאר.”
[8] ראה שו”ע, חו”מ, סימן ר”נ, סעיפים א’-ב’, בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וקם מחוליו, יכול לחזור בו מההקדש.
19. הוראות לנאמן
- (א) יוצר ההקדש רשאי לתת לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידו וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש. עם מותו תעבור סמכות זו ליורשיו[1].
(ב) במצב שיוצר ההקדש או יורשיו אינם מסוגלים לתת לנאמן הוראות, או כאשר יש בידם לעשות כן ואינם עושים שימוש בסמכותם תועבר הסמכות לבית דין[2].
(ג) הקדש שנוצר בידי הצבור או נציגיו, הסמכות הבלעדית לתת הוראות לנאמן תהיה בידיו של בית הדין[3]
(ד) בית הדין רשאי לתת לנאמני ההקדש כל הוראה שיש בה לקדם את הגשמת מטרות ההקדש, אף בסטייה מהצהרת ההקדש[4], וכן להתיר לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק הצרכים החיוניים של נהנים מסוימים[5] או של התלויים בהם, וזאת בהתאם לאופיו[6] של ההקדש ולזכויות שאר הנהנים[7].
[1] מהר”ם שיק חו”מ סימנים יח-יט מחדש שאדם פרטי היוצר הקדש, מכוח היוזמה המרץ והכוחות שהשקיע ביצירת ההקדש וקיומו זוכה בשליטה בנכסים המאפשרת לו לפקח על ניהול הנכסים. לזכות זו יש מאפיינים קניינים המזכה את היורשים בזכות זו.
[2] ראה שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף א שבית דין אביהם של יתומים ומתוקף כך בית דין אחראי לנהל נכסי נזקקים וכל מי שאינו יכול לעמוד על זכויותיו.
[3] כך נלמד ממהר”ם שיק הנ”ל שרק שאדם טרח וכו’ יש לו מכוח כך שליטה, אבל בהקדש כללי שהציבור יצר, השליטה בניהולו היא ביד בית דין מכוח הדין בית דין אביהם של יתומים. ראה עוד בספר משפטי ארץ כרך א עמוד 124 פסק דין של הרב שרמן דיין בבית דין העליון: “בית דין מלבד תפקידו שמינוהו לדון בכל דבר הצריך משפט, מוטל עליו לעסוק בצורכי ציבור החומריים והרוחניים ….עצם המינוי …. מגלה דעת ורצון הציבור שרואה בהם חשובים ונאמנים להיות שלוחיו לעניינים ציבוריים”. כן עוד מקורות שמראים שיש סמכות לבית דין לטפל בנכסי נזקקים.
[4] ראה פד”ר כרך ב עמוד 18: בפסק זה ביקש בית הדין הגדול לשנות את הגוף שחבריו מונו על פי כתב הקדש לשמש כנאמני ההקדש. מהחלטת בית הדין עולה שכתב ההקדש אינו מחייב את בית הדין אלא במידה שיש בהוראותיו כדי לקדם את הגשמת מטרותיו של ההקדש. במידה ולא, בית הדין מוסמך לתת לנאמני ההקדש כל הוראה שיש בה לקדם את מטרות ההקדש אף בסטייה מכתב ההקדש.
[5] שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנת שכיב מרע סימן רנג סעיף יז: “שכיב מרע שאמר: תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר: אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צורכם”. ראה בשו”ת מהרי”ט יו”ד סימן מה שמדגיש שרק שביקש להעניק נכסיו לנהנים מסוימים רק בנסיבות אלו יש להניח שטובתם של הנהנים עמדה לנגד עיני המקדיש ולכן סיפוק צרכיהם אף אם הוא נעשה בסטייה מהוראות המקדיש אינו בניגוד לדעתו כיון שיש אומדנא שהיה נוח לו בכך, אולם אם ההקדש לא היה לטובת נהנים מוגדרים כגון לכל עניי העיר יתכן שהמקדיש לא הייה מוכן לכך וא”א לסטות מהוראות המקדיש.
[6] רבי עקיבא איגר יו”ד סימן רנא סעיף ה פסק שהמקדיש סך מסוים או נכס כדי שיהנו מפרותיו ולא מהקרן גם שהוקדש לטובת עניים מסוימים אין לספק צורכיהם מהקרן. וכן בפתחי תשובה יורה דעה סימן רנא ס”ק ה: “דאומדין דעתו כתב בה”ט של הרב מהרי”ט ז”ל בשם (תשובת פמ”א ח”א סימן ק”ג) באיש א’ שהניח עשירות ליורשיו גם סך לירושלים ולשאר צדקות דהיינו שיהא הקרן קיימת ולחלק כל שנה הרווחים ולעת זו אחד מהיורשים יש לו דוחק ויש לחוש שילך בדרך שאינו הגון. יתנו מהרווחים משום אומדנא דודאי דעתו דאם יהיו בניו עניים שיתנו להם אבל לא מן הקרן באשר שבאו ליד גבאי ע”ש”. ועין עוד בהמשך דבריו שהביא הרבה פוסקים הסוברים כך.
[7] כאשר סיפוק צרכים תפגע בשאר הנהנים אין דעתו של יוצר הנאמנות נוחה בכך על כן לא יסופקו צרכיהם. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנת שכיב מרע סימן רנג סעיף יז: “ש”מ שאמר: תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר: אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צורכם. ואם אמר: אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, אין נותנים להם אלא שקל”. ועיין בסימן רמ”ח (אימתי אין לאחריהם כלום).
20. זכויות הנהנים
[1] על זכויות הנהנה ניתן לדון במספר מצבים שונים: 1. זכות בנכסי ההקדש שעדיין לא נמצאים בבעלותו ועתידים לבוא אליו – כגון עני שעומד בתנאי הנאמנות זכאי לקבל כסף מהנאמנות. 2. זכות להיות נהנה – שהרי לא כל אחד מוגדר כנהנה אלא רק מי שעומד בתנאים כגון נאמנות שהיא חלוקת כסף לחתנים: רק מי שהוא חתן זכאי להיות נהנה. האם חתן יכול למכור זכות זאת לאחר? 3. זכות בנכסי ההקדש שנמצאים בבעלותו. כפי שראינו במהלך החוק יש בידי יוצר הנאמנות ליצור נאמנות שבה הוא מעניק לנהנה בעלות מסוימת בנכס. ראה הערה 11 בחוק.
[2] כאשר אין בידי הנהנה זכויות קנין בנכס אלא רק זכויות עתידיות לא יוכל להמחות או לשעבד נכסים אלו, שאין אדם יכול להקנות דבר שאין ברשותו של מקנה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ריא סעיף א: “דבר שאינו ברשותו של מקנה, אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם. כיצד, מה שאירש מאבא (או משאר מורישיו) מכור לך; מה שתעלה מצודתי מהים נתון לך; שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה”. הגה: “וי”א דוקא בסתם, אבל אם פירש ואמר: שדה זו שאני אירש מאבא מכור לך, קנה (טור בשם ר”ת)”. ראה בנושאי כלי השו”ע סמ”ע שם ס”ק ב, ש”ך שם ס”ק ב שביארו שאף דברי הרמ”א שאם פירש אפשר למכור זה אמור דווקא בזכות הבאה מימלא כמו ירושה, זכותו של נהנה לקבל מנכסי הקדש הנובעת רק מהוראת יוצר ההקדש אינה זכות הבא ממילא וא”כ לכל הדעות א”א להקנות נכסים אלו. גם בזכותו להנות מנכסי ההקדש לא יוכל לבצע עסקאות כיון שזה מוגדר כדבר שאין בו ממש ולכן לא יוכל למכור זכות זו לאחר. ראה קצות החושן סימן קיא ס”ק ג שכתב שיורש לא יוכל להעביר לאחרים את הזכות שלו לרשת את מורישו וכן בסמ”ע סימן ריד ס”ק כו דן שם בזכותו של אדם שרכש בית למכור לאחר את זכותו לבנות בחלל הבית וכתב שם שזה מוגדר כדבר שאין בו ממש וא”א למוכרו. בדבר זכותו של נהנה להמחות או לשעבד זכות קנין מוגבלת שיש לו בנכס ראה שו”ע חו”מ סימן רנז סעיפים א-ד במי שנתן לבנו קרקע והשאיר לעצמו זכות בפירות. אף אחד לא יכול למכור מכירה גמורה כיון שיש לו בעלות חלקית לאחד את הקרקע ולשני את הפירות. ראה שם בב”ח על הטור שמדייק מלשון הרמב”ם שלא רק שלא ניתן למכור מכירה גמורה אלא שגם אסור למכור את זכויות הקניין המוגבלות שיש בידיהם. הבן לא יכול למכור “שמא לא ניחא ליה לאב שהבן ימכור בחייו מה שנתן לו במתנה”. מדבריו ניתן ללמוד שגם עם העביר יוצר ההקדש לנהנים זכויות קנין בגוף נכסי הנאמנות או בפרותיהם אין הדבר מתיר להם להמחות את זכותם לאחרים כיון שיוצר הנאמנות לא מעוניין בכך. ראה עוד סעיף 3 (ב) בחוק ליד הערה 11 שנושה אינו רשאי להיפרע מכסף שקיבל עני בתורת צדקה, משום ששימוש בכספי צדקה לפרעון חוב נוגד את כוונת התורם שכל מטרתו שהכסף ישרת את העני לצורך פרנסתו ולא ילך לנושים וא”כ ברור שגם הנהנה לא יוכל מטעם זה להמחות לאחרים את זכותו המוגבלת בנכסי ההקדש. לכלל זה ישנם שני חריגים: א. נהנה שהוא ניזקק לכסף לצורך חשוב המבקש להמחות את זכותו לקבל את כספי הנאמנות לאדם המחזיק בכספים שהנהנה זכאי לקבלם לפי תנאי ההקדש כדי לקבל ממנו הלוואה ואין הכספים דרושים לפרנסתו של הנהנה אלא יש לו בהם צורך אחר חשוב. ראה שו”ת הרדב”ז חלק ד סימן אלף רל שנשאל בדבר זכותו של עני לשעבד לנושיו כספים המגיעים לו מקופת צדקה ובמהלך תשובתו הוא מסייג זאת בהבחנות שכתבנו שאפשר לעשות זאת רק אם הכספי הנאמנות נמצאים אצל המלווה הפוטנציאלי וכן אין לו צורך בכסף לפרנסתו. ב. כאשר יוצר ההקדש העביר לנהנים זכות קניינית מוגבלת בנכסים. ראה הערה קודמת בסיבות מדוע הנהנה לא יוכל להמחות נכסיו במקרה זה. אולם במקרה שיוצר הנאמנות הסכים יוכל הנהנה להמחות נכסיו גם לפי טעמים אלו.
21. מינוי נאמן
(ב) לא מונה נאמן לפי סעיף קטן (א), ויוצר ההקדש נמנע מלעשות כן, על בית הדין למנות נאמן[4].
(ג) לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו[5].
(ד) יוצר ההקדש יכול למנות את כל מי שיחפוץ בו כנאמן[6].
(ה) לא ימנה בית הדין כנאמן אדם[7] או גוף שקיים ספק ביכולתם לפעול בדרך הטובה לשם הגשמת מטרות הנאמנות[8] או שאין ביכולתם לשאת באחריות להפסדים[9].
[1] שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף א: “מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו”. ראה עוד פת”ח חלק ט פרק ה סעיף א: “לכתחילה מוטל על המוריש המניח יורשים קטנים שימנה אפוטרופוס לקטנים שיתעסק בהם עד שיגדלו”. עין שם בהערה א שביאר את השו”ע מורישם -היינו כשנוטה למות ויודע שנכסיו יפלו לידי קטנים או שהניח אישה מעוברת. הפוסקים השוו בין דינו של אפוטרופוס של יתומים לדין הקדש ראה שו”ת מים עמוקים חלק ב סימן עו ד”ה מ”מ בענין ההקדשות שלנו דינן שווה ליתומים. ראה ציץ אליעזר חלק ז סימן מח, וראה עוד פד”ר כרך ב עמוד 18 וא”כ בכל הקדש יוצר ההקדש יכול למנות נאמן.
[2] אין חובה למנות נאמן באופן ישיר, אלא יוצר הנאמנות יכול לקבוע הליך שבאמצעותו ימונה נאמן. ראה פד”ר כרך א עמוד 355 ב”הקדש בליליוס” שבי”ד מתמודד עם טענה שכאשר יוצר הנאמנות לא ממנה נאמן שזהותו ידועה אלא רק קבע כללים למינוי הנאמן הדבר יכול להביא למכשול ובי”ד שם דוחה טענה זו וקבע שחזקה על כל נאמן שהוא ממלא תפקידו כהלכה והעובדה שזהות הנאמן לא נקבע מראש אין בה לשלול את מינוי הנאמן.
[3] ראה ט”ז יו”ד סימן רנח ס”ק ה: מדבריו עולה שאם לא העביר יוצר ההקדש את סמכותו למנות נאמן לבי”ד עוברת סמכות זו לאחר מותו ליורשיו.
[4] שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף א: “מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו; ואם לא מינהו, ב”ד חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהם של יתומים”. הגה: “ואם הבית דין בעצמן רוצים להתעסק בצרכי היתומים, הרשות בידו”. ראה בהערה 115 שישנו היקש בין אפוטרופוס למטרות צדקה וחסד ומהיקש זה שואבים בית הדין את סמכותם למנות נאמן בכל היקדש ומטרות צדקה.
[5] ספר חפץ חיים פלאגי סימן נח אות לב וכן מנחת חינוך מצווה סה ד”ה אם: “אין הסברא נותנת כלל שבית דין יכולים לכוף איש, שיטריח עצמו בגופו ולהתעסק במעותיהם וההפסד יהיה שלו”.
[6] שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף א: “מי שמת והניח יורשים קטנים, …וכן אם מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים, קטן או אשה או עבד, הרשות בידו”. וטעם הדבר ראה סמ”ע שם ס”ק ב: “שיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה”. ראה עוד בשו”ת הסבא קדישא ח”א חו”מ סימן לב עמוד קנג שנימק זאת: “שאדם רשאי ליזוק בנכסיו”.
[7] פתחי חושן הלכות ירושה ואישות פרק ה סעיף ז: “אין בית הדין ממנים אפוטרופוס לא אישה ולא עבד ולא קטן ולא עם הארץ אלא אדם נאמן ואיש חיל היודע בעסקי העולם לשמור נכסי הקטנים ולהרוויח עבורם”.
[8] שו”ת מהר”ם גלאנטי סימן קכה: נשאל האם נאמן ששימש אפוטרופוס של יתומים וירד מנכסיו יכול להמשיך לשמש בתפקידו והסיק שם שניתן לפטרו מתפקידו אם הוא מפסיד את נכסיו במשך כמה שנים כיון שמתברר שאינו בקי בניהול נכסים. מדבריו ניתן ללמוד שאדם שפשט את הרגל לא ניתן למנותו לאפוטרופוס. וכן חברה לא תוכל לשמש כנאמן לניהול נכסי נאמנות אם מוכח שהיא לא מתנהלת כראוי.
[9] שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף ח: “מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס; הגה: ויש אומרים דגם במעות מעמידים אפוטרופוס, שיותר ישתדל הוא בהן מבית דין (טור שם). אלא כיצד עושים בהם, בודקין מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות; ויהיו עידית; ויהיה איש נאמן ושומר דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי; נותנים אותם לו בבית דין, קרוב לשכר ורחוק מהפסד. (ועיין בזה בי”ד סי’ ק”ס). ואם אין לו קרקע, ונתן להם משכון זהב משובר שאין בו סימן, נותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, ויפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים, או שליש השכר או חציו, אפילו רביע השכר ליתומים, אם ראו שזו תקנה להם, עושים. לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, הרי אלו מוציאים למזונות מעט (מעט), עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להם”.
22. פקיעת כהונתו של נאמן
- (א) כהונת נאמן של הקדש תפקע על פי תנאי הנאמנות[1].
(ב) לאחר שהנאמן התחיל במילוי תפקידו[2] אין הוא רשאי להתפטר זולת במצבים המצדיקים את התפטרותו[3]. במצבים אלו יודיע הנאמן על התפטרותו למי שרשאי למנותו לנאמן[4].
(ג) יוצר ההקדש רשאי לפטר נאמן שמונה על ידו בכל עת[5].
(ד) בית דין רשאי לפטר נאמן שמונה על ידו לפני שהתחיל במילוי תפקידו[6], לאחר שהתחיל במילוי תפקידו[7] רשאי לפטרו רק אם לא מילא תפקידו כראוי[8] או שראה סיבה אחרת לפיטוריו[9].
(ה) בית הדין רשאי לפטר נאמן שמונה על ידי יוצר ההקדש, אם נבצר מיוצר ההקדש לעשות שימוש בסמכותו[10], ויש להניח שאילו היה בכוחו לעשות שימוש בסמכותו היה מפטרו[11].
[1] שו”ע אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג סעיף כו: “קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים, אפי’ לא קבעו להם זמן סתמם כפירושן מאחר שנהגו כך”. וכן שו”ע יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמה סעיף כב: “…….ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם”. ראה עוד ציץ אליעזר חלק ג סימן כט פרק ה אות ו: “אם בשעת הקבלה התנו מפורש לזמן קבוע או שיש מנהג קבוע על כך באותו מקום אזי לא מועיל שום חזקה ועליו להסתלק בהגיע הזמן ולכך נוטה פד”ר כרך ח עמוד 129”.
[2] שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף כג: “אפוטרופוס, בין מינוהו אבי היתומים בין מינוהו בית דין, עד שלא החזיק בנכסי היתומים (ולא נתעסק עדיין בצרכיהם) יכול לחזור בו; משהחזיק בנכסי היתומים (או התחיל להתעסק בצרכיהם) אינו יכול לחזור בו. (ודווקא אם נשאר בעיר, אבל אם הולך מן העיר מביא הנכסים לב”ד והם ממנין אחר)”. ראה עוד פת”ח הלכות ירושה ואישות פרק ה סעיף יט. ראה שם בהערה מא שדן בטעמים מדוע לא יוכל לחזור בו. ראה קצות החושן סימן רצ ס”ק ה בטעם הדבר: “הטעם שפועל חוזר, היינו משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכיון דאפוטרופוס מצוה קא עביד הוה ליה עבד ה'”. מדבריו עולה שכל העוסק בצורכי מצוה וחסד אין בו את ההיתר שפועל יכול לחזור באמצע עבודתו.
[3]1. כגון שמבקש לצאת לחו”ל לזמן ארוך – ראה שו”ע בהערה הקודמת וכן בפת”ח המובא בהערה הקודמת: אבל אם צריך לצאת את העיר מוסר לבית דין והם ימנו אפוטרופוס אחר. 2. כאשר מספר הנאמנים פחת – ראה שו”ת אשר לשלמה סימן ה (ר שלמה אבן דנן) שכתב שאם נפטר אחד הנאמנים פקע מינוי האפוטרופוסים הנותרים. כיון שיכול לטעון בצדק שהסכמתו לשמש בתפקיד הייתה על דעת שהשתתפו עמו כל שאר הנאמנים. 3 כאשר יש חשש לפגיעה בשמו הטוב. ראה חוכמת אדם כלל קמז סעיף יט.
[4] ראה שו”ע חו”מ סימן רצ סעיף כג ברמ”א שהרוצה לצאת מחוץ לעיר ורוצה להתפטר מנאמנותו ימסור נכסיו לבית דין והם ימנו נאמן אחר. ראה עוד בפת”ח ח”ט פ”ה סעיף יט שכתב כך ובהערות שם הערה מב כתב שאם מינהו אבי יתומים גם הדין כך.
[5] שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פז סעיף לה ברמ”א: “אין נשבעין היסת ….. הגה: ולכן מי שתבעו חבירו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו והוא יחלקם לעניים, וזה משיב שכבר החזיר לו, פטור בלא שבועה, שהרי אין לתובע בזה אלא טובת הנאה”. מדבריו עולה שיוצר הנאמנות יכול לדרוש את נכסי הנאמנות ולפטר את הנאמן אלא שהנאמן כאן טוען החזרתי לך. ראה עוד בסעיף 19(א) בחוק ובהערה 105 שם שההלכה מעניקה ליוצר ההקדש זכות הדומה במהותה לזכות קניינית המאפשרת לו לפעול בנכסי ההקדש ואף לפטר את הנאמן.
[6] ראה הערה 116 לגבי נאמן שיכול להתפטר לפני שהתחיל בתפקידו ומאותה סיבה יכולים בית דין לפטרו כיון שעדיין לא התחילה ההתקשרות בניהם.
[7] מאחר שלפטורי נאמן ע”י בית דין יש הד ציבורי גדול חל איסור לפטרו ללא סיבה מוצדקת כדי לא לפגוע בשמו הטוב. ראה ש”ך ביו”ד סימן רנז ס”ק ד שמעלה שם בעיה של חשד בשמו של נאמן, וכן בשו”ת יביע אומר ח”ח סימן ז שדן בנימוק זה לפיטורי נאמן. ראה עוד בפסק בית דין הגדול מובא בשערי בית דין חלק א עמוד 312 שמדבר על החומרה שבפיטורי נאמן.
[8] ראה בית יוסף חו”מ סימן רצ סעיף ה כשתב שגם אם ההפסד לא נגרם בפשיעה אלא רק מחוסר השגחה ראויה יש לפטר את האפוטרופוס. פסק דין המובא בשערי בית דין חלק ב עמודים 60-63 כתוב שבית דין יפטר אפוטרופוס שאינו משתדל שנכסי היתומים ישאו רווחים אף שהוא אינו גורם הפסד אלא רק מונע רווח. ראה עוד פת”ח חלק ג פרק ב הערה קג שהביא הרבה פוסקים שמצדדים לפטר נאמן שהתרשל בתפקידו וגרם הפסד.
[9] 1) מפני החשד – ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ה: “ב”ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו, יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל, ומסלקין אותו ומעמידים אחר. אבל אם מינהו אבי יתומים, אין מסלקין אותו, שמא מציאה מצא. אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי היתומים, מסלקין אותו ומשביעים אותו, הואיל והוא מפסיד”. וכן בערוך השולחן סימן רצ סעיף י. 2) אופי בזבזני – ראה ש”ך חו”מ סימן רצ ס”ק יב. 3) נאמן שגילו מופלג – ראה שערי בית הדין חלק א עמוד 358 פסק דין של רא”צ שינפלד. 4) שערי בית הדין חלק ב עמוד 79 בפסק דין הרבני האזורי בירושלים שפיטר נאמן הנמצא כל הזמן בחו”ל ומצב בריאותו לקוי.
[10] ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות אפוטרופוס סימן רצ סעיף ו: “והוא הדין לאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפרץ בנדרים ובאבק גזל, בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמצוא להם אפוטרופוס כשר. וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין, שכל בית דין ובית דין הוא אביהם של יתומים”.
[11] ראה שו”ת מהרשד”ם חו”מ סימן שג שדן בשכיב מרע שהניח אפוטרופסים לנהל את רכושו לטובת בניו והיה וויכוח בניהם לגבי מיקום המגורים ששם יוכלו לנהל את הנכסים ובמהלך התשובה המרשד”ם מתחשב באומדן דעת האב שיתכן שדעתו השתנתה עכב שינוי הנסיבות.
23. שינוי וביטול על פי בית דין
- (א) בית הדין רשאי לשנות או לבטל הוראה מהוראות כתב ההקדש, אם ראה שהדבר דרוש לשם הגשמתן של מטרות ההקדש[1],
(ב) בית הדין רשאי לשנות או לבטל הוראה מהוראות כתב ההקדש, גם לצורך שמירה על ענייניו של יוצר ההקדש[2], או הדבר תואם את אומד דעתו של יוצר ההקדש[3],
(ג) בית הדין רשאי לבטל הקדש אם ראה שמטרותיו הושגו או שאינן ניתנות להגשמה[4].
[1] ראה פד”ר כרך ב עמוד 18 שדן בשאלה האם ניתן לשנות את תנאי ההקדש בלי הסכמת כל הגורמים שיצרו את ההקדש ומסקנת הפד”ר: “חוקת ההקדש היא: מטרתו של ההקדש לשמה נוצר… הוא רק לשם ביצוע יעיל …. וברגע שבית הדין נוכח שהסידורים והתקנות אינם מובילות למטרה, ולהפך הן מובילות בכוון נגדי, בית הדין חייב לשנות ולתקן את השטר בהתאם לכך”. וכן כאשר יש שינוי בנסיבות ויש צורך לשנות, ראה פסק של בית דין הגדול מובא בספר שערי בית דין חלק א עמודים 277-281 הדן בבקשה לשנות הוראה של כתב הקדש שקבעה שנכסי הקדש ישמשו לטובת תלמידים מבני עדתה הגרים בתל אביב ובירושלים ורצונם לחלק את הכספים גם לתלמידים מבני עדתם שגרים מחוץ למקומות אלו. בית דין נעתר לבקשה בנימוק שההקדש נועד לתלמידים מבני עדת המקדיש שבעת יצירת ההקדש התגוררו במקומות אלו אך הגידול הטבעי גרם לפיזורם בשאר חלקי הארץ. בנסיבות אלו קבע בית הדין שהגשמת מטרות ההקדש מחייבת שינוי באופן שיאפשר להעביר גם לשאר התלמידים מכספי ההקדש.
[2] שו”ת מהרשד”ם יורה דעה סימן קפ: דן באדם שהקדיש נכסיו ולאחר מכן התברר לו שקיום ההקדש יביא אותו לחרפת רעב. המהרשד”ם התיר את ביטול ההקדש משום “שאדעתא דהכי לא הקדיש, למות ברעב”. ובמהלך דבריו כותב שתנאי בסיסי לביטול ההקדש שהדבר מתחייב מאומד דעתו של המקדיש.
[3] שו”ת מהר”ם גלאנטי סימן עו: דן במעשה באדם שהקדיש נכסיו לטובת לומדי תורה ובעת יצירת ההקדש בנו לא למד תורה. לימים הבן הקדיש את ימיו לתורה. האם רשאי המקדיש מעתה להקדיש את כספו רק לבנו או שהוא חייב להמשיך לייעד זאת לכל לומדי התורה. והוא פסק שם שבנו של המקדיש קודם לכל לומד אחר שיש אומדנא שאילו המקדיש היה יודע בשעת יצירת ההקדש שבנו עתיד ללמוד תורה היה מעדיף לתמוך בו מאשר באחרים.
[4] שו”ת ר’ אליהו מזרחי סימן נג: “האומדנא, שהיא השרש הגדול שכל דיני ההקדשות שהנדרים והנדבות תלוין בה”. ערוך השולחן יורה דעה סימן רנו סעיף יב: כתב שאפשר לשנות את מטרותיה של הנאמנות אפילו לדבר הרשות שיש להניח שמי שמפקיד כסף בקופה ציבורית מעניק לציבור או לנציגיו את הסמכות לשנות את מטרות קופת הצדקה לפי הצורך אפילו לדבר הרשות. שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג סעיף ו: “עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך, המותר שלו. ואם גבו לעניים, סתם, והותירו, ישמרו לעניים אחרים. וכן מותר שבוי, לאותו שבוי. ואם גבו לשבויים, סתם, והותירו, ישמרו אותם לשבויים אחרים. וכן מותר המת, ליורשיו. מותר המתים, למתים. ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם”. שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג סעיף ז: “מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך. והוא הדין לנטמע השבוי בין העובדי כוכבים קודם שנפדה”. הגה: “ועיין בחו”מ סוף סימן רפ”ג. והוא הדין אם נדר א’ ליתומה מעות להשיאה, ומתה, דלא זכו בהם יורשים. ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומה וצריך לתת לה מיד, ואין ממתינים עד נשואיה. ואם מתה המעות חוזרין”. שו”ת יהודה יעלה חלק א יורה דעה סימן שט: דן בקרן שהוקמה לפדיון שבוי, אך השלטון גזר שלא יפדוהו אין זה נחשב שמטרותיה סוכלו משום שהגזירה עשויה להתבטל. שו”ת מהר”ם גלאנטי סימן קכג: נשאל בענין הקדש שמטרתו היתה ביסוסה והרחבתה של ישיבה מסוימת שלבסוף חרבה. מאוחר יותר הצליחו עסקנים להקים ישיבה באותו מקום שבו עמדה הישיבה שחרבה ורבי משה גלאנטי השיב שאין זה הקדש שבטל אלא הישיבה החדשה היא המשך של הישנה והיא זכאית להנות מנכסי ההקדש. ספר שערי בית הדין חלק א עמוד 157: דן בבניין שהוקדש לטובת תלמוד תורה מסוים. רבות השנים נסגר התלמוד תורה והמוסד הפך לכולל לאברכים. בית הדין קבע שבית המדרש הוא המשך של המוסד שהיה קיים בעבר ולכן הוא זכאי לכספי ההקדש.
24. אמצעי שמירה
בטל
25. מינוי מפקח על ההקדשות
- (1) נשיא בית-הדין הרבני הגדול ימנה מפקח על ההקדשות.
(2) המפקח יבדוק את ניהול ההקדשות על-ידי האפוטרופוסים, ויפנה לבית-הדין כתובע בעניינים אלה בכל מקרה שיראה צורך בכך.
(3) ההוראה שבסעיף זה אינה באה לגרוע מכוחו של כל אדם בענייני הקדשות, שיש לו מעמד לפי הדין.
(4) קצא. בית-הדין רשאי לפסוק למפקח שכר-טרחה מנכסי ההקדש בהתאם לשיקול-דעתו.
26. רישום
- (א) נאמן של נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של ענין ציבורי (להלן – הקדש ציבורי) חייב, תוך שלושה חדשים מן היום שהיה לנאמן, להודיע למפקח על קיום ההקדש הציבורי ועל הפרטים המנויים להלן, זולת אם ניתנה עליהם הודעה לפני כן, והוא חייב להודיע למפקח על כל שינוי בפרטים אלה תוך שלושה חדשים מיום השינוי; להודעה על קיום הקדש ציבורי יש לצרף העתק מכתב ההקדש.
(ב) ואלה הפרטים:
(1) שמו ומענו של יוצר ההקדש;
(2) מועד תחילת ההקדש;
(3) מטרותיו;
(4) נכסיו;
(5) שמו ומענו של כל נאמן;
(6) פרטים אחרים שקבע שר המשפטים.
(ג) המפקח ינהל פנקס ההקדשות הציבוריים וירשום בו את הפרטים האמורים; הפנקס יהיה פתוח לעיון לכל; המפקח יפרסם ברשומות הודעה על רישום הקדש.
27. חובת השקעה
- שר המשפטים רשאי לקבוע, בתקנות לפי סעיף 6, דרכי השקעה שיהיו חובה על נאמן של הקדש ציבורי.
28. נאמן שהוא נהנה
בטל
29. חובת דיווח ומתן מידע
בטל
30. חקירה
בטל
31. עונשין
בטל
36. הנאמן הציבורי
בטל
37. סמכות שיפוט
- בית הדין המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף 31 – הוא בית הדין הרבני האזורי.
38. ערעור
- החלטות בית הדין לפי סעיפים 8(ב), 9(א)(2), 13(ג) ו-(ד), 21(ב) ו-22(ד) ו-(ה) ניתנות[1] לערעור.
[1] ראה תקנה קלב (1) מתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג.
39. הרשאים לפנות לבית הדין
- בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית הדין כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור.
40. ייצוג נהנה
- נהנה שמחמת גילו, מצב בריאותו או ליקוי רוחני או גופני אינו יכול לעמוד על זכויותיו, בית הדין ימנה לו מי שייצגו כלפי הנאמן.
41. אי-תחולה
בטל
42. סייג לתחולה
- הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון.
43. ביצוע ותקנות
- (א) שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו.
(ב) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע סכומי אגרת רישום, אגרה שנתית, וכן אגרות ותשלומים אחרים שיש לשלמם בשל פעולות ושירותים שנותן הרשם לפי חוק זה ורשאי הוא לפטור מתשלום אגרה או לקבוע סכומי אגרות ותשלומים שונים, לסוגי הקדש ציבורי, לפי אמות מידה שיקבע.
44. הוראות מעבר
בטל
45. ביטולים
בטל
46. תחילה
- תחילתו של חוק זה תהיה מיידית.
פסיקה
סעיף 1: מהות הנאמנות
- בית הדין הרבני הגדול, בפני הדיינים הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אליעזר גולדשמיט ,הרב שאול ישראלי
העובדות: פלוני ביקש לחלק את נכסיו לאחר מותו למוסדות תורניים, ולשם כך יצר צוואת הקדש ואף מינה נאמנים שהפקידם על כך שיחלקו את נכסיו למוסדות השונים לפי שיקול דעתם והדגיש שתינתן עדיפות שהוא עצמו התחיל בבנייתם או שהבטיח להשתתף בבנייתם, לאחר מותו טענה ישיבה פלונית שהמנוח הבטיח לסייע לה בבניית מבנה מסוים נאמני ההקדש טענו שלא ידוע להם על ההבטחה ומשום כך סירבו לסייע הסכסוך הגיע לבית הדין בפתח תקווה ועל הפסק שלהם הוגש ערעור בפני בית דין הגדול
נפסק: במהלך הדיון נוצר דיון מקדמי האם הנאמנים נקראים מוחזקים ועל המוסד להביא ראי כדין המוציא מחברו הראיה ובית הדין פסק שהנאמנים לא נקראים מוחזקים בנכסי הנאמנות כיון שמלשון הצואה עולה שהמנוח לא התכוון שתהיה להם בעלות על הנכסים אלא היה להם קנין מוגבל כדי לאפשר להם לטפל בנכסים כל קניינם של הנאמנים היה בגדר קני על מנת להקנות קנין חלקי המאפשר להם לטפל בנכסים וקניין כזה לא מגדיר אותם כמוחזקים כדי שהדין יהיה המוצא מחברו עליו הראיה.
- שו”ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח- קונטרס אורחות המשפטים פרק יא – הרב אליעזר וולדנברג
העובדות: אישה שיצאה לחו”ל לשם טיפול רפואי במחלה קשה ובגבור עליה מחלתה ציוותה לאנשים שסביבה שיודיעו ליורשיה שיובילו את גופתה לקבורה בארץ ישראל ולשם כך הצביעה על כספים שיש לה בבנקים ידועים בארץ ישראל, ובניה -יורשיה מתנגדים לקיום דבריה ודורשים למסור להם את הכסף כיוון שהם יורשיה ומעבר לשאלה הדין עם מי עמדה השאלה אם יש לבי”ד כוח ליכנס לעובי הקורה בתורת אפוטרופסים כללים על מקרים מסוג זה
נפסק: יש תוקף לצוואת המנוחה וגם יש כוח ביד בית דין להוציא צוואתה לפועל עקרון ממנו אנו לומדים נקודה חשובה על מהות נאמנות שבכל סוג של נאמנות של חסד אנו משווים לדיני אפוטרופוס של יתומים וכמו שישנו כלל בית דין אביהם של יתומים כך הוא יכול להתערב בכל נאמנויות הדומות.
- המעיין מ(ג) תש”ס הרב זלמן נחמיה גולדברג
העובדות: חנות ירקות ופירות שבעלה אינו יהודי, אך הפירות גדלו בשדותיהם של יהודים ולכן חייבים בתרומות ומעשרות, אולם מי שאינו יהודי אינו יכול למנות שליח יהודי להפריש תרומות ומעשרות א”כ כיצד יוכל משגיח הכשרות להפריש פירות אלו
נפסק: הדרך הפשוטה שבעל הפירות יקנה את הפירות והירקות למשגיח כדי שיפריש, כמובן שזה מעורר קצת קושי כיוון שבעל הפירות לא יהיה מוכן להקנות את פרותיו באופן מוחלט לכן הרב מציע פתרון, שייתן למשגיח בעלות חלקית ,בעלות מוגבלת על הפירות והירקות שכל מהותה לאפשר למשגיח לעשר, בדרך זו המשגיח הוא נאמן של בעל החנות עם זיקה קניינית שמכוחה יוכל להפריש תרומות ומעשרות.
- בית דין האזורי תל אביב -יפו הרבנים מ’ שלזינגר- אב”ד, י’ וילנסקי, יסורוצקי
העובדות: א’ תובע את חברת שיכון ופיתוח למימון והשקעות של הסתדרות אגודת ישראל הנידון :תביעת דירה מהחברה בטענה שהוא נרשם לשיכון ציבורי ורכש דירה ולכן הוא זכאי לדירה שרכש לפי דבריו ,טענת החברה- שהתובע לא היה אלא מועמד לשיכון ולא נעשה ביניהם שום קנין.
נפסק: לכל אורך התשובה הדיון נסוב האם התובע רכש את הדירה או המעשה שעשה אינו מוגדר כקניין . סוגיא השייכת יותר לדיני הקניינים ,אולם בשולי הדברים ישנו נידון חשוב לעינינו דבר החשוב למהות הנאמנות שהוא נושא הסעיף האם שייך ליצור עסקה מחייבת עם תאגיד מאחר שחברת שיכון ופיתוח היא חברה ציבורית ובחברה ציבורית הלא מנהלי החברה אינם אחראים באופן אישי ובפרט שהחברה היא חברה בערבון מוגבל שבזה מנהלי החברה אינם מתחייבים באופן אישי ורק נכסי החברה הם אחראים ומשתעבדים לכל העסקאות הנעשים עם החברה ואם כן יש לדון איך חלה ההתחייבות נפ”מ האם אפשר ליצור עם חברה נאמנות הן בתורת שליחות הן בזכות קניינית ולאחר התלבטות בנושא הם מכריעים מאחר ודרך העולם שזה מחייב ולא גרע ממנהג התגרים שאפשר להתחייב ברגע שקיבל כסף אף אם לא נחתם חוזה אם כן מצד סיטומתא וגם מצד דינא דמלכותא דינא התחייבות תופסת גם שהתחייב מול חברה בע”מ ולכן אפשר למנות חברה בע”מ לנאמנת הן מצד שליחות וכן להקנות לה בעלות מוגבלת וזה תופס.
סעיף 2: יצירה
- שו”ת ציץ אליעזר חלק יז סימן סז הרב אליעזר וולדנברג
העובדות :בעל רוצה לתת לאשתו גט והאישה מסרבת לקבלו האם יש לחייבה על כך
נפסק :במהלך התשובה הרב דן בנושא זה ומגיע למסקנה שיש לחייב את האישה לקבל גט ואף מציע אופן כיצד לחלק את הרכוש בניהם ,ומסכם שאם האישה לא תסכים עד שלושה חודשים תבוצע מכירת הדירה ע”י כונס נכסים שימונה לשם כך ע”י ביה”ד.
- פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ג פס”ד המתחיל בעמוד פג הרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין, הרב אליהו קצנלבוגן, הרב חיים ה.
העובדות: פס”ד בתביעה לקיום קנין במחסן.
נושא הדיון: בבתי הקריה היתה קומת מחסנים שהנהלת הקריה החליטה למוכרם לדיירי הבתים. ואכן מחסן אחד נמכר למר ג. והוא שילם בתשלומים את רוב הכסף. לידי מר פ. א שהוא מנהל בפועל את עניני הכספים של הקריה.
כמו”כ מר ג. עשה שנויים במחסן ברשת החשמל וריצף אותו. וקיבל את המפתח מידי מנהל המשק ועשה בו שימוש. ב”כ הנהלת הקריה טוען שמעולם לא החליטה הנהלת הקריה, אשר בראשה עומד הרב מ. א. למכור את המחסנים, אלא בתנאי מפורש שכל דיירי הבית יסכימו לקנות כל אחד מחסן, ואף שמר פ. א. ומנהל המשק לא הדגישו למר ג. בעת קבלת הכסף ובעת מסירת המפתח על התנאי האמור לעיל, אולם כיון שהרב מ. א. הוא האוטוריטה של הקריה וכל ניהולה ברשם החברות וכשהובא הענין לידיעתו, לא הסכים לאשר את מכירת המחסן למר ג.
מר ג. טען כי הניהול בפועל על עסקי הקריה מתבצע ע”י מר פ. א. והוא סייע לו בשיפוץ המחסן לכן טוען הוא לקניין במחסן.
נפסק: במהלך התשובה ביה”ד דן בשאלה האם התבצע בעסקה זו קנין המחייב ,ובמהלך דבריהם הם נוגעים בשאלה האם מר פ. א שהוא מנהל את העניינים בפועל יש לו דין של שליח רגיל ולכן כיון ששינה מהשליחות שליחותו בטלה או שיש לו גדר רחב יותר של נושא ונותן סוג של נאמן שסמכויותיו יותר משליח ולכן מעשיו קיימים כיון שסמכותו מצד תקנת השוק רחבה יותר וכך הם מכריעים.
סעיף 3: נכסי הנאמנות
- שו”ת עטרת פז חלק א כרך ג סימן ו הרב פינחס זביחי.
האם תמורות הנאמנות שייכים לנאמנות
העובדות: אדם נכנס לקנות מלבושים מגמ”ח בגדים ,המלבושים נתרמים לגמ”ח מהארץ ומחו”ל כדי שאחרים יהנו מהם בעלי הגמ”ח מסדרים את הבגדים במדפים ולאחר שאדם מוצא את הבגד שרצה נותן לגמ”ח סך קטן ופעוט עבור הבגד והוא כעין תרומה, באחת הפעמים אחת הקונים מצא בכיס הבגד שטר של 10 דולר טרם ששלים לגמ”ח אותו סכום פעוט וכנראה שסכום זה היה שייך לבעליו של אותו בגד טרם אותו לגמ”ח,למי שייך אותו שטר המוצא טוען ששיך לו כיון שהוא מצא אותו בעלי הגמ”ח טוענים ששיך להם כיון שהבגדים נשלחו עבור הגמ”ח
נפסק: כיון שיש מחלוקת אם הקדש קונה בקניין חצר ולכן יש ספק אם הגמ”ח זוכה בשטר ,אם החצר אינה משתמרת השטר שייך למוצא שכן במקרה כזה בכל מקרה חצרו של אדם לא קונה לו ,אם החצר משתמרת כל זמן שהנכסים נמצאים במקרקעי הנאמנות זה שייך לנאמנות של הגמ”ח
סעיף 5: כחה של נאמנות כלפי צד שלישי
- שו”ת שבט הלוי חלק ב סימן קיח
העובדות: אישה שנושאת ונותת בתוך הבית האם אפשר לקחת ממנה צדקה מרובה כיון שהיום הנשים נחשבות כאפוטרופוס של בעליהן ויש להם זכות לנהל את כל ענייני הבית או עדיין יש איסור לקחת מהם צדקה מרובה.
נפסק: אע”פ שנשים היום עובדות ומרוויחות כסף ומטפלות בכל צרכי הבית ,מ”מ מה שזכתה אישה קנה בעלה ולכן הכול שלו , ואף שבעלה מינה אותה לטפל בכל צרכי הבית ,כל זה רק לנהל את ענייני הבית הרגילים אבל זה לא כולל לתת צדקה מרובה ולכן אין לה רשות לתת צדקה מרובה.
סעיף 6 :כספי הנאמנות
- שו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עו הרב אליעזר וולדינברג
העובדות: משפחה שיסדה קרן משפחתית בדנמרק למטרות צדקה וחסד ויש בקרן הרבה כסף ממעשר כספים שהפקידו בקרן, סכום העולה הרבה מעבר לצורך העניים האם מותר להשקיעה כספים בהשקעות בניירות ערך וע”י כך יוכלו לתת יותר צדקה וגם הקרן תמשיך לאורך זמן או עדיף לכלות הקרן ולחלק הכול לעניים כיון שרב אחד אמר להם שאסור להשקיע כי כבר זכו בכך עניים.
נפסק: במהלך התשובה הרב דן בשאלה האם מותר בכלל להשקיע כספי צדקה ועוד מגוון שאלות ולבסוף מכריע שאפשר להשקיע כספי המעשר מהקרן וזאת בתנאי שיבטיחו קרן בטוח אחר שמשם יוכלו בכל עת לתת לכל עני שיבוא לבקש וכן שיקבלו עליהם המשקיעים שאם יגיע הפסד עד כדי פחות מהקרן שההפסד יזקף על חשבונם ולא על כספי המעשר.
סעיף 7: חשבונות ודיווח
- פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות, חלק ג עמוד רלז -רנג, הרכב הדיינים:הרב אליהו קצנלבוגן אב”ד, הרב אברהם דב לווין, הרב יעקב חיים סלומון
העובדות: דין ודברים בין רב קהילה לכמה חברי קהילה שמערערים על תוקף רבנותו וכן יש בניהם דין ודברים לגבי אי סדרים בענייני כספים.
נפסק: לגבי ענין הכספים הבית דין מכריע אע”פ שאין מחשבין בענייני צדקה ונאמנים דברי הרב בכל מה שטען בענייני הכספים מכאן ולהבא תהיה ביקורת על ספרי החשבונות של הקהילה ע”י הגבאים של שלושת הבתי כנסת ויש צורך לתת דין וחשבון בענייני הכספים.
- פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמוד 353 הרכב בית הדין הדיינים הרב יעקב עדס, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב בצלאל זולטי
העובדות: התובעים הרב צבי פסח פרנק ,והרב רבינוביץ דורשים ממועצת עזבון בליליוס ועד העדה הספרדית למנות נאמנים חדשים להקדש בעקבות ניהול לא נכון של ההקדש.
נפסק: במהלך הדיון על פיטורי הנאמנים בית הדין רואה את העובדה שהנאמנים לא שלחו דו”ח ומאזן לוועדת הביקורת לבקר את פעולותיהם כחשד שבכוונה רצו להעלים את פעולותיהם מוועדת הביקורת ,וכבר נהגו בקהילות קדושות לפקח על עסקי האפוטרופסים ובנידון דידן נראה שיש בהתנהגותם מעילה בתפקידם וחובה על בית דין לסלקם.
סעיף 8: שכר והוצאות
- פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה עמוד 82 בית הדין האזורי תל אביב יפו הרכב הדיינים הרבנים מ’ שלזינגר אב”ד, י’ וילנסקי , י’ סורוצקין
העובדות: תביעה כספית בין אחים שהוגשה על רקע סכסוכים שפרצו בניהם בעניין חלוקת ירושת האב בין השאר אחד האחים שטיפל בנכסים תובע שכר על כך.
נפסק: אפוטרופוס שמינהו בי”ד לא מגיע לו שכר כל שלא הותנה אחרת כיון שהוא מתכבד בזה וגם מצווה כעביד ומסתמא לא עשה זאת על דעת שכר ולכן כל זמן שלא התנה מראש אינו זכאי לשכר, אף אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שאין בזה חשיבות לא מגיע לא שכר אם לא התנה על כך מראש כיון שמצווה כעביד כל זה שמינהו על יתומים קטנים אבל אם מינהו על יתומים גדולים שאין בזה מצווה וגם לא עושה בכך מצווה זכאי לשכר כל עוד שלא מוכח שמחל.
סעיף 9: נאמנים אחדים
- פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ז עמוד 225 בית הדין הגדול הרכב הדיינים:הרב יצחק ניסים נשיא, הרב יוסף שלום אלישיב , הרב אליעזר גולדשמיט.
העובדות: חוג הצעירים של המפד”ל מערערים על המפד”ל הפועל המזרחי בדבר פרשנות החוקה של התנועה.
נפסק: במהלך הפסק בית הדין דן למי יש את הזכות לפרשן את החוקה וכן בית הדין קובע שבמעמד הדיון בדבר פרשנות החוקה צריכים להיות נוכחים כל חברי הוועדה שנבחרו לנהל את ענייני התנועה ולכן ברגע שאחד חסר מכל סיבה שהיא כגון נפטר או שלא רוצה לשמש יותר בוועדה אין כוח בוועדה לפעול עד שימנו חבר חדש ואפילו אם נבררו לכתחילה לילך אחר הרוב אם הסתלק אחד מהם בטלה הברירה עד שימנו אחר אלא א”כ יש נוהג מקובל להמשיך לדון ולנהל את העניינים על סמך הנשארים אין האפוטרופסות בטלה.
סעיף 10: חובות וסמכויות
- דבר חברון ד’ חלקי שו”ע חלק חו”מ סימן קי עמוד רלט הרב דוב ליאור
העובדות :לקיחת מצרכי מזון ממטבח צבאי האם אפשר לקחת ברשות הטבח או אף בלי רשותו.
נפסק: אפשר לקחת רק ברשות הטבח כיון שהוא אחראי מטעם צה”ל על תפעול המטבח ויש לו את הסמכות לנהל את המטבח בצורה הראויה ואם הוא חושב לנכון שאפשר לקחת מזון וזה לא יפגע בניהול המטבח הסמכות בידו אבל אסור לקחת בלי ידיעתו.
סעיף 12: אחריות
- פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמוד 353 בית הדין ירושלם בפני כב’ הדיינים: הרבנים יעקב עדס, יוסף שלו’ אלישיב, בצלאל זולטי
העובדות: התובעים הרב צבי פסח פרנק והרב רבינוביץ מבקשים למנות נאמנים חדשים בעזבון בליליוס בטענה של ניהול לא תקין של הנאמנות.
נפסק: בית הדין דן בטענות המבקשים ובין השאר דן בצורך של הנאמנים להוועץ בבית דין ולבסוף מסכם שאינם יכולים להצדיק את עצמם, כי הלא לא הוכח שמעלו בתפקידם לטובת עצמם, אלא לפי הדו”ח שהוגש על ידם לקחו את כספי ההקדש לטובת בנין המתיבתא, אשר לדעתם זוהי מטרה קדושה וחשובה לטובת הצבור כולו. אולם אין בטענה זו ממש, כי לאפוטרופסים אין זכות לעשות שום שינוי מדעת עצמם בכספים המסורים בידם בלי רשות מביה”ד, דכתב המהרשד”ם חלק חו”מ סימן תל”ד בשם הרא”ש: וכן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון של יתומים שיעשה במאמר בי”ד, ולא שיאמר בדעת עצמי אעשה כמו בשלי, כי לא יצא בזה ידי חובתו להפטר מן האונס,,, משמע שבכל דבר שיש נטיה לכאן או לכאן אין ראוי לאפוטרופוס לעשות שום דבר רק בעצת בי”ד,,, ובנידון דידן לא שאלו האפוטרופסים מביה”ד אם מותר להם לקחת את כספי ההקדש לשם בנין המתיבתא, או אם מותר להם לשעבד את ההכנסות של ההקדש לקבל הלואה לשם בנין המתיבתא כפי דבריהם, א”כ יוצא שבזה גופא שעשו המשיבים מדעת עצמם ולא שאלו בעצת ביה”ד מעלו בתפקידם ואינם ראוים עוד לשמש כאפוטרופסים על נכסי ההקדש.
- שו”ת יביע אומר חלק ח חו”מ סימן ז ,הרב עובדיה יוסף
העובדות: דיון במקרה הקודם של דרישה לפטר נאמנים שמעלו בתפקידם.
נפסק: הרב פוסק שהצורך של הנאמנים להיועץ בבית דין הוא רק לכתחילה ותשועה ברוב יועץ אולם הוא חולק על פסיקת בית הדין וסובר שאין בזה עילה המצדיקה את פיטורם של הנאמנים.
- שו”ת עשה לך רב חלק ה סימן מג עמוד רעה
העובדות: גבאי צדקה של בית כנסת שאיבד את כספי הציבור האם חלה עליו אחריות על כך.
נפסק :ממון שאין לו תובעים אין לגביו חובת שמירה אבל שממון הצדקה מיועד למטרות מסוימות כגון פדיון שבויים או לצורך עניים מסוימים יש לראותו כממון שיש לו תובעים ולכן כיון שכספי בצדקה שנתרמו לבית הכנסת שמיועדים למטרות מסוימות יש לראותם כממון שיש לו תובעים ושייך בהם חובת שמירה אלא שמ”מ לא ראוי להשביע גבאי צדקה כיון שמן הסתם הם נאמנים וכן כדי לא להרתיע אנשים שאם יצטרכו להישבע לא ירצו לשמש בתפקיד זה.
- שו”ת דבר חברון ד’ חלקי שו”ע חלק חו”מ זימן פב עמוד רכד הרב דב ליאור
העובדות: אדם הניח כספי צדקה שהופקדו אצלו על המדף ואבדו, לצדקה זו אין יעד מוגדר היא מוגדרת כממון שאין לו תובעים האם עליו לתת צדקה מכיסו בסכום שאבד.
נפסק: ממון שאין לו תובעים אין עליו חיובי שמירה ולכן כיון שממון זה לא היה לו יעד מוגדר נחשב כממון שאין לו תובעים, רק צדקה שמיועדת מראש עבור גורם מסוים חלה עליה חובת שמירה ואפשר לתובעה.
- שו”ת דבר חברון ,ד חלק’ שו”ע חו”מ סימן עז עמוד רכא הרב דוב ליאור
העובדות: ועד בית פשע ולא מילא את תפקידו, על אף שהדיירים התרו בו שיש לזפת את הגג, וירד גשם שגרם לנזקים, כעת דורש וועד הבית מהדיירים לשלם את הנזקים מי צריך לשלם?
נפסק: כיון שבעל הבית פועל בחינם ואינו מקבל תשלום עבור עיסוקו דינו לא יותר חמור משומר חינם ויש לדמותו לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפטור אפילו מפשיעה שאם לא כן לא ימצא אדם שיהיה מוכן למלא תפקיד זה ולבסוף מסכם שפטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמים.
סעיף 16: נכסי נאמנות שנתבטלה
- פסקי דין – ירושלים דיני ממונות א עמוד מט ביה”ד לענייני ממונות שע”י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב”ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.
העובדות: התובע השכיר בית דירה לנתבע והנשכר עשאו בית כנסת בידיעתו של המשכיר השכירות הייתה בתחילה לשנה ולאחר מכן האריכו אותה לעוד כמה שנים בשלב מסוים הציע התובע את הדירה לחברת עמידר שהיו מוכנים לשלם דמי שכירות יותר גבוהים,בשלב מסוים הציע התובע את הדירה לשכירות לחברת עמידר, ולדבריו היתה החברה מוכנה לשלם עבורה דמי שכירות גבוהים בהרבה מאלה שמשלם השוכר, וע”כ הוא תובע מהשוכר להגדיל לו את דמי השכירות בהתאם למחיר שהוצע לו. הנתבע משיב שהגיע להסכם עם חברת עמידר שלא ישכרו את הדירה, משום שע”י כך יביאו לסגירת ביהכנ”ס הקיים במקום.
נפסק: במהלך הדברים דן בית דין האם התובע יכול לדרוש דמי שכירות יותר גבוהים מהשוכר הראשון שהשתמש בדירה לבית כנסת בית הדין מגיע לפשרה בנושא שיוכל לדרוש סכום גבוה יותר וסכום זה יקבע למשך שלוש שנים, במהלך הדברים ישנו דיון נוסך האם קדושת הדירה שהפכה לבית כנסת פוקעת בגמר זמן השכירות וביה”ד מגיע למסקנא שאף לשיטות שאפשר להגדיש למשך זמן השכירות עיון ששכירות קנין ליומיא בכ”ז בגמר זמן השכירות הקדושה פוקעת והדירה חוזרת לחולין כיון שרק הקדשה לבית המקדש אינה מתבטלת אולם שאר הקדשות מתבטלים בהתאם לחוזה בניהם
סעיף 17: יצירה ותחילת ההקדש
- שו”ת עשה לך רב חלק ה סימן מד עמוד רעז
העובדות: ראובן גבאי צדקה בבית כנסת תובע את אחד מיחידי הקהל , טענת הגבאי בשעת מכירת מצות פתיחת ההיכל עמדה המכירה על סך 220 ₪ , ומשה הכריז שרוצה לקנות ב260 ₪ בעוד החזן ממשיך להכריז כמקובל משה חזר בו וביקש להחזיר את המצווה לקודמו בסך 220 ₪,הגבאי תובע את משה ב260 ₪ כפי שהתחייב ומשה טוען שכ”ז שהש”צ לא עשה מי שברך ואפילו לא הספיק לומר זכה קופת בית הכנסת לא זכתה בכך.
נפסק: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ,בפרט אם אמר ליתן מתנה לעני נחשב כנדר ואינו יכול לחזור בו, ואף שבבית הכנסת זה שבנדוננו רוב המתפללים עשירים ואמידים כיון שחלק גדול מהכסף נתרם לנזקקים פשוט שדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ולכן זה שנדב ליתן 260 ₪ אין יכול לחזור בו ויש עליו לשלם 40ש”ח כיון שאין חיוב אמירתו חל רק אם המצווה תישאר בידו והוא יעשנה ואין זה התחייבות בכל מקרה והראיה שכאשר מציע אחריו אדם אחר סכום גבוה יותר נפטר קודמו מכל מה שהציע נמצא שאין חיובו רק אם המצווה תישאר בידו ולכן חייב לשלם רק 40 ₪ את הסכום שהפסיד את הצדקה.
סעיף 18: שינוי וביטול של הקדש
- פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמוד קצג :ביה”ד לעניני ממונות שע”י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ”ל), אב”ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט”א; הרב חיים הרצברג שליט”א.
העובדות: ראובן נתן לגבאי של ישיבה פלונית לפי הודאת הגבאי סכום של 3700 דולר עבור השתתפות תלמידי הישיבה בהלויתו והקמת מצבה וכן למוד משניות במשך שנה וכו’ הגבאי טוען שראובן מלבד כספים אלו הבטיח בע”פ שישאיר עשרה אחוזים מכל הכספים שיש לו בקופת הגמל וחתם על כך בבנק. ראובן טוען שהתוספת של העשרה האחוז מקפת הגמל, היתה דוקא ע”ת שיגיד קדיש אחד רק לשמו במשך השנה, הגם שבשעת החתימה לא אמר תנאו זה, אבל היות והגבאי אמר לו שימלא כל משאלות לבו לכן חתם. וכיון שהגבאי לא הסכים לכך ביטל את הבטחתו.
נפסק: במהלך התשובה דנו הדיינים בשאלה האם אמירתו לגבוה כמסירותו להדיוט ולכן הגבאי זכה בכסף וא”א לחזור וציינו שיש בכך מחלוקת ראשונים האם כלל זה נאמר גם בצדקה או רק בהקדש לבית המקדש ולבסוף מכריעים שבנידון דידן לכו”ע יוכל לחזור בו, כיון דהוא טוען ברי שהקדיש מקופת הגמל דוקא בכה”ג ע”מ שאדם מיוחד יגיד קדיש כל השנה, וכיון שהגבאי לא הסכים לתנאי הזה הוא חזר בו ,הגם שהוא טוען שלא דובר בתחלה בשעה שחתם בבנק על ההוראה, אבל לפי המבואר ראובן נאמן בזה כע”א וטוען ברי. לכן על ישיבת פ. לכבד את ההתחייבות שלהם ע”י ב”כ כפי שחתם ואם לא ירצו לקיים תנאם ראובן יוכל לחזור בו.
- שו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מב פרק ז הרב אליעזר וולדנברג
העובדות: הקדיש בית לטובת ועד העדה הגורג’ית וההקדש אושר וקוים בבית דין כדת וכדין וכעבור שנתיים רוצה לבטלו ונימוקיו שבעת ההקדש הנכס היה רשום במשרד ספרי האחוזה לטובת בנו המאומץ וע”פ ההלכה א”א להקדיש נכס משועבד וכן אף אם ההקדש תופס רשאי לפנות לחכם כדי להשאל על הנדר וכן טוען עוד מספר טענות ,בתחילה המשיבים התנגדו לכך וטענו שא”א לבטל הקדש שנעשה בדעה צלולה ובמהלך דבריהם התיחסו לכל טענותיו לאחר מכן חל מפנה בעמדתם ושני הצדדים חתמו על מסמך שבו מצהירים שיש לראות את ההקדש כבטל וב”כ האפוטרופסים נימק את הסכמתם בכך שהמבקש הוא זקן והוכיח שהוא עני לכן מסכימים הם לביטול ההקדש.
נפסק: במהלך הפסק דן הרב בכל מכלול הטענות אחת לאחת ומסכם אע”פ שיש פה הסכמה לביטולו של ההקדש מצד המקבלים דבר שנראה במבט ראשון סיבה המאפשרת את ביטולו ,אבל כיון שמטרת ההקדש הייתה לטובת עניי העדה אינם יכולים לבטל ההקדש ולחוב לאחרים.
סעיף 20: זכויות הנהנים
- פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ט עמוד 3 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב’ הדיינים: הרבנים יוסף שלו’ אלישיב, בצלאל זולטי, מרדכי אליהו
העובדות: נדבנית פלונית נדבה סכום כסף לאגודה מסוימת ותמורת זאת קיבלה אפשרות לגור בדירה עד סוף ימיה וכן זכות לאפשר למי שהיא רוצה לגור בדירה עוד חמש שנים לאחר מכן נישאת לפלוני והם החליטו לתת לבנו את הזכות לגור בדירה חמש שנים לאחר מותם, לבנתיים האישה נפטרה ובעלה נשא אישה שניה לאחר פטירתו בנו שהיה זכאי בתור נהנה לגור בדירה חמש שנים נתן את הזכות הזאת לאלמנת אביו לאחר שהלך לבית עולמו וכן האלמנה של אביו נפטרה באו בנותיו ודרשו את זכותו לגור בדירה חמש שנים כפי שמגיע לו ,הנתבעים (האגודה א א) טוענת שהוא ויתר על זכותו לטובת אלמנת אביו.
נפסק: במהלך הדין הדיינים דנים בהרבה נושאים הלכתיים ,וכן בשאלה האם זכותו של הבן שקיבל את הזכות לגור בדירה חמש שנים מוגדרת כזכות ממשית הניתנת להעברה וכן שייך בה ירושה ומסקנתם שזכותו של נהנה אינה מוגדרת כזכות ממשית והיא רק מאפשרת לו להנות כפי ההסכם ואינה ניתנת להעברה וכן לא שייך בה ירושה ואם האגודה הייתה רוצה יכלה לעכב את העברת זכותו לאלמנת אביו.