(א) שומר חינם חייב להניח הפיקדון במקום המשתמר^[1]; והוא אחראי^[2] לאבדן הנכס או לנזקו^[3] או לגניבתו אם נגרמו ברשלנותו^[4].

(ב) שומר חינם שלא שמר כראוי, אע"פ שלבסוף נאבד באונס^[5] חייב^[6]; ובלבד שאפשר לתלות שהאונס בא מחמת הפשיעה^[7].

(ג) שומר חינם שבאו גנבים^[8] או אנסים^[9] או חיות טורפות, ויכול להציל ע"י שיצעק לעזרה, ולא עשה כן הרי זה פושע וחייב^[10]; אם לא מוצא מי שיבא לעזרה כי אם בשכר, פטור^[11].

(ד) שומר שכר חייב להניח הפיקדון במקום המשתמר יותר ולשומרו בשמירה מעולה^[12]; והוא אחראי לאבדן הנכס, לגניבתו^[13] ולנזקו^[14], זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש^[15] או שלא היה יכול למנוע תוצאותיהן^[16].

(ה) שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו^[17] או לגניבתו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שהנזק לא בא מחמת המשאיל^[18].

(ו) שומר שנודע לו כי עלול להיגרם לנכס נזק שהוא אינו אחראי לו לפי סעיפים קטנים (א) עד (ג), ולא הודיע^[19] על כך לבעל הנכס תוך זמן סביר או לא נקט אמצעים סבירים להודיע לו, יהא אחראי לאותו נזק^[20] במידה שההודעה היתה מאפשרת לבעל הנכס למנוע את הנזק^[21].

[1] שו"ע סימן רצא סעיף יג: כיצד דרך השומרים, הכל לפי הפקדון. יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית. ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או בארגז ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהם. כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ד (טור השלישי) סימן כו, שלאחר שהניחו במקום שמור וסגור, אינו חייב להישאר שם ולשומרו, אלא יכול להניח הפיקדון, ולילך לכל מקום שירצה. וכן כתב נתיבות המשפט (ביאורים) סימן רצא ס"ק כד: שומר חנם אין עליו חיוב רק להניחה במקום המשתמר. פתחי חושן פרק ב סעיף א.

[2] שו"ע סימן רצא סעיף ד: אפילו כשקבל עליו, אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור. שאם נתן לו לשמור דינר זהב, ואמר לו: הזהר בו של כסף הוא, ופשע בו ונאבד, אינו חייב אלא בשל כסף, שיאמר לו: לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם  הפסידו בידים, משלם של זהב. הסיבה להבחנה זו היא שחיוב שומר בנזק, מבוסס על הסכמתו לקבל על עצמו חיוב זה. ולכן הוא יחויב רק לפי הסכום שהסכים לקבל על עצמו, אחריות לגביו. לעומת זאת חיובו של מזיק נובע לא מכח הסכמתו ולכן אין זה משנה אם ידע מה הערך או לא. הדברים הללו אמורים גם בש"ש ובשואל. כ"כ הש"ך סק"י. ברם לגבי שואל אם השתמש בנכס לאחר שנודע לו הערך האמיתי של הנכס סובר הקצות החושן סימן רצא סק"ד שהשואל חייב לפי הערך האמיתי. והנתיבות המשפט (ביאורים) סק"י חולק וסובר שגם אם נודע לשואל ערכו האמיתי של הנכס עכ"פ אחריותו תהיה פחותה, לפי הערך שקבלו אחריות עליו.

שומר אבידה מאחר שאין חיובו נובע מהסכמתו לשמור אלא הוא חיוב שהטילה עליו התורה אין סיבה שטעות בהערכה תצמצם את אחריותו ולכן הקצות החושן שם מסתפק שאולי יתחייב לפי הערך האמיתי וכך כתב הנתיבות המשפט (ביאורים) שם בדעת הרמב"ן. אולם כתב שלדעת תוס' והרא"ש שווה דין שומר אבידה לשאר שומרים.

[3] שו"ע סימן שצו סעיף ח: מסרו לאחד מארבעה שומרים, מסתמא קבל עליו שלא יזיק, ושלא יוזק.

[4] שו"ע סימן רצא סעיף א: שומר חנם פטור בשבועה מגניבה ואבידה, ואינו חייב לשלם כי אם בפשיעה. ומקור הדברים כתב סמ"ע סימן רצא סק"א: דבפרשת משפטים, שמות כב, ו בדיני שומרים פרשה ראשונה מיירי בשומר חנם וכתיב בה וגונב מבית האיש, פירוש שהשומר טוען כן, וכתיב בתריה שם שם ז ונקרב בעל הבית אל האלקים, ודרשו בו, ב"ק סג ע"ב לשבועה, שישביעהו על טענתו. ובסק"ב הוסיף: ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב.

כאשר השומר אינו יודע אם הנזק נגרם מרשלנותו ואינו יכול להשבע על כך, נחלקו הפוסקים: דעת תרומת הדשן סימן שלג דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל שמעון כאן לישבע בוודאי שלא פשע, וכך פסק הסמ"ע סימן רצא ס"ק יב, ש"ך סימן רצא ס"ק טו. אולם קצות החושן סימן שמ סק"ד כתב ששומר שאינו יודע אם פשע הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור. וכן לא אמרינן "מתוך" במקום שחיוב השבועה הוא מצד גלגול ואינה השבועה העיקרית. יעוי"ש טעמים נוספים.

[5] שו"ע סימן רצא סעיף ו: אם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד, אף על פי שלבסוף נאבד באונס בענין אחר, חשיב פושע וחייב לשלם. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים, והיו טמונות בעובי המחיצה ונגנבו משם, ואמרו חכמים אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה, אינה שמירה כראוי לענין האש, ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בנין, פושע הוא, וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וכן כל כיוצא בזה. וראה גם שו"ע שם סעיף יד: השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו, ונגנב משם או אבד, אפילו נאנס שם, כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית, הרי זה פושע, וחייב לשלם. והטעם משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ובנתיבות המשפט (ביאורים) סימן רצא ס"ק יז, אם מסר הפקדון ליד מי שאינו בן דעת חייב, אפילו נאנסו לבסוף, כשהאונס בא מחמת הפשיעה, דאין לך פשיעה גדולה מזו שמסרם לחש"ו.

[6] באשר להיקף האונס שמחייבים בו מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ראה ש"ך שם ס"ק יד: עיין בתשובות ר"ש כהן ס"ג ס"ס ק"י כתב דאפשר דבאונס דלא שכיח כלל לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' ואינו נ"ל כלל. גם בספר מחנה אפרים (הלכות שומרים) סימן דחה דברי ר"ש כהן. דיני ממונות שם סעיף ו. 

[7] סמ"ע שם סק"י: דהיינו דוקא כשנוכל לתלות ולומר אם לא היתה הפשיעה מתחילה לא הוה נעשה האונס, ואז אף שהתליה בהאונס הוא ענין רחוק, תלינן בו וחייב. וראה גם סמ"ע ס"ק כג: כבר כתבנו בסק"י דאינו חייב על תחילתו בפשיעה וסופו באונס אא"כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאילו לא פשע בתחילה לא היה אירע בו האונס, ה"נ צריכין לומר אם לא פשע והיה מניח הפקדון בארגז היה נותן לבו להציל הארגז טפי.

אם האונס לא בא מחמת הפשיעה פטור, שו"ע סימן רצא סעיף ט: פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי, ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה, פטור, אעפ"י שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב, עכשיו שמתה כדרכה פטור, שלא גרמה לה יציאתה. והטעם מבואר בגמ' בפרק המפקיד כיון שמתה הרי זה אונס שלא מחמת הפשיעה דמלאך המות  מה לי הכא מה לי התם. דיני ממונות שם סעיף ו.

עד כמה אפשר לתלות שהאונס בא מחמת הפשיעה, ראה שו"ע שם סעיף יב: שומר חנם שהניח הבהמה ונכנס לעיר, ובא ארי ודרסה, זאב וטרפה, אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס, פטור, אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם. ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס, רואים אילו היה יכול להציל אם היה שם, ואם לאו, פטור. השו"ע פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם שפטור, משום דהוי אונס שלא מחמת הפשיעה, דהרי גם אם היה שם לא היה יכול להציל.

לא ידוע אם האונס בא מחמת הפשיעה לכולי עלמא חייב משום שהוא כמו שאומר איני יודע אם פרעתי או החזרתי שחייב. וכך כתב נתיבות המשפט (ביאורים) סימן שמ סק"ג, וסימן שג סק"י: ואם כבר החזירה והנפקד לא ידע וטען אח"כ שחלתה תיכף, והנפקד טוען שאינו יודע, הוי כא"י אם פרעתיך, כיון דלא חשיב חזרה כל זמן שהיא חולה מחמת הפשיעה. וכך כתב קצות החושן סימן שמ סק"ד.

[8] סמ"ע סימן רצא ס"ק יג: פירוש, גנבים באים בהחבאה וגונבים והולכים לדרכם, ואילו היה צועק אל בני אדם היו רודפים אחרי הגנבים והיו משיגין אותן ולוקחין הגניבה מידן. 

[9] סמ"ע שם: אנס הוא שבא ביד חזקה בחרב וחיצים ליקחו מיד השומר, וצריך מתחילה להיות בני אדם בעזרו נגדן שלא יקחוהו האנסים.

[10] שו"ע בסימן רצא סעיף ח: באו עליו גנבים וגנבו הפקדון, ואלו צוח היו באים בני אדם להציל, חייב, דכיון שלא צוח פשע. ואפילו אם באו אנסים, צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד כנגדם. ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה, חייב. וכתב כנסת הגדולה סימן רצא הגה"ט אות סב, וכן בערוך השלחן חו"מ סימן רצא סעיף לז, שלא חייבו שומר להציל אלא כשלא מגיע לו שום נזק, אמנם אם יש חשש סכנה לשומר לצעוק, שלא יהרגוהו או שלא יכוהו, אינו חייב להציל. 

[11] שו"ע שם: ודווקא בחנם, אבל אם לא היה מוצא מי שיבא לעזרו אלא בשכר, פטור. וכתב נתיבות המשפט )ביאורים (סימן קכח סק"ג, שמעיקר הדין אף שומר חינם חייב לקדם בשכר, כשם שחייב לשפוך יינו כדי להציל דבשו של חבירו. אלא שאם לא עשה כן לא נקרא פושע. והטעם שחייב, דהוא מכלל השבת אבידה דמחויב כל אדם להציל את חבירו מן ההפסד. דיני ממונות (שם) סעיף ה.

[12] ראה שו"ע סימן שג סעיף יא: רועה שומר שכר שהעביר הבהמה על הגשר, ודחפה אחת מהן לחבירתה ונפלה לשבולת נהר, הרי זה חייב, שהיה לו להעבירם אחת אחת, שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה, והואיל ופשע בשמירתן בתחלה והעביר כאחד, אף על פי שנאנס בסוף בעת הנפילה, הרי הוא חייב. ואע"פ ששו"ע משתמש בביטוי 'הואיל ופשע' מבאר נתיבות המשפט )ביאורים (סימן שג סק"ה שדרך הפוסקים לנקוט לשון פשיעה בש"ש גם על דבר שהוא ברמת חיוב שמירה של גניבה ואבידה. וראה גם שו"ע סימן שג סעיף י: רועה שהניח עדרו ובא לעיר, בין בשעה שדרך הרועים להכנס בין בעת שאין דרך הרועים להכנס, ובא זאב וטרף, ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל על ידי רועים ומקלות, חייב; ואם לאו, פטור. מבואר, שהשומר חייב אם יכול להציל אפילו אם נכנס לעיר בזמן שמקובל שכל הרועים עולים אף על פי ששומר חינם רשאי לנהוג כך מכל מקום שומר שכר צריך לשמור יותר טוב.

[13] שו"ע סימן שג סעיף ב: שומר שכר חייב בגניבה ואבידה. וי"א שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה, שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע"י מחילות, או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו, או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה, חייב. ומקור הדין הוא במשנה בבא מציעא דף צג ע"א: ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

בגניבת אונס, ראה שו"ע סימן שג סעיף ב: וי"א שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה, שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע"י מחילות, ונגנבו. או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה, חייב. ואפילו הקיפו חומה של ברזל. ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל, חייב בגניבה ואבידה, אלא אם כן היה שם ולא היה יכול להציל. וזו שיטת התוספות בבא מציעא דף נז ע"ב ודעת הראש והטור, והסברא היא דהרי כל גניבה קרובה לאונס ואעפ"כ התורה מחייבת ש"ש מגזה"כ, הלכך אין חילוק בין אונס גדול לאונס קטן ואפילו באונס גמור ש"ש חייב. אא"כ היה שם ולא יכול להציל שאז פטור מטעם אונס דמה היה לו לעשות. נמצא שחיוב השמירה הוא להיות עומד ומשמר כל היום ליד החפץ. וכתב סמ"ע שם סק"ג שדוקא אם לבסוף נגנב החפץ, אמנם אם ארע אונס אחר ואילו היה שם לא היה יכול להציל פטור. והטעם שעל גניבה נאמרה גזה"כ ולא על אונס. וראה בנתיבות המשפט (ביאורים) סימן שג סק"א שתמה על לשון השו"ע שכתב זה בלשון יש אומרים, הא בזה כו"ע מודים דחייב. וכן מבואר במהרי"ק שורש קל"א דבזה לכו"ע חייב, ע"ש, וכן פסק שו"ת פרח שושן חו"מ כלל א סימן א, הובאו דבריו בחידושי רעק"א סי' שג סעיף ב, בסוכן שהניח הסחורה במחסן ונעל בפניו כראוי ונגנבה הסחורה, שהסוכן חייב לשלם כל מה שנגנב אע"פ ששמר כדרך השומרים.

אולם ראה דעת התוספות בבא מציעא דף מב ע"א: ומ"מ אין סברא כלל שלא נמצא גניבת אונס שיפטר בה שומר שכר ואין לתרץ דהואיל וחייב רחמנא שומר שכר בגניבה אע"פ שהיא קרובה לאונס כדאמר בהשואל (לקמן ד' צד:) חייב אף בכל גניבת אונס, דהא בליסטים מזויין הוא פטור. וכתב פתחי תשובה שם סק"ג עיין באר היטב [סק"ג] שכתב והעיקר כהפוסקים דגניבה באונס גמור פטור ש"ש. וכך כתב הש"ך שם סק"ד וכדעת המהרש"ל בפרק הכונס סי' יא וכן נראה דעת רבינו הגר"א ז"ל בביאורו [סק"ד] ע"ש. וראה דיני ממונות חלק ג שער ששי פרק שביעי סעיף א ובהערה 1.

לגבי אבידה באונס, כתב קצות החושן סימן שג סק"א: ונראה דהיינו דוקא בגניבה הוא דחייב אפילו אם היתה ע"י אונס גדול או שבא עליו חולי ואונס אחר שאינו יכול לשמור, ומשום דכל גניבה קרובה לאונס ואפ"ה חייבו רחמנא, וליסטים מזויין למאן דאמר גנב הוא נמי ראוי לחייבו כיון דכל גניבה חייב אפילו באונס אלא דגלי קרא לפטור שבויה וכמ"ש תוס', אבל אבידה ע"י אונס כגון שבא עליו חולי או אונס אחר שאינו יכול לשמור הרי הוא פטור כיון דאבידה קרובה לפשיעה לא חייבו הכתוב ע"י אונס.

מה דין חיוב שומר כאשר השמירה היתה טפילה להחזקת הנכס? ראה שו"ע סימן שו סעיף ד: המוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן; נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין, בהמה לטבח וניבלה, בשכר, חייבים לשלם דמיהם. וכן שו"ע סימן קפז סעיף א: כל שליח שטען שאירעו אונס פלוני והפסיד כך וכך, הרי זה נשבע שבועת השומרים על טענתו, ויפטר. סמ"ע   שם סק"א: דהיינו שישבע שומר חנם [אם הוא שליח בחינם] שנגנב או שנאבד. ושומר שכר [אם הוא שליח בשכר] שנאנס. וראה עוד שו"ע סימן קפה סעיף ז: כל סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב, אפילו בשעת הליכה, חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר. בכל המקרים הנ"ל השמירה טפילה להחזקת הנכס, ודינם כשומר שכר שחייבים בגניבה ואבידה ופטורים מאונס.

אולם לענין חיוב גניבה באונס כאשר המטרה לשמירת החפץ היתה טפילה למטרה העיקרית של החזקתו הביא המשנה למלך פ"י מהלכות שכירות הלכה א וקצות החושן סי' עב סק"ה מדברי הרש"ך שאף לדעת הפוסקים ששומר אבידה כש"ש, אינו ממש כשומר שכר לכל דיניו. ואפילו לפי"ד המחייבים גניבה באונס בש"ש, שומר אבידה פטור בגניבה באונס, כיון שאינו נוטל שכר עבור שמירתו ולא שייך בו הטעם שלהכי יהיבנא לך אגרא משום נטירותא יתירתא. והמשנה למלך השיג על הרש"ך. וכן קצות החושן סימן עב סק"ה חולק על הרש"ך לגבי גניבה באונס. וראה פתחי חושן פרק ב הערה ה שהביא כל זה, ונראה שנטיית הפוסקים היא לחלוק על הרש"ך ואם כן יש לחייבו גם בגניבה באונס כמו שומר שכר רגיל גם כאשר המטרה לשמירת החפץ היתה טפילה למטרה העיקרית של החזקתו.

[14] ראה שו"ע סימן שצו סעיף ח: מסרו לאחד מארבעה שומרים, מסתמא קבל עליו שלא יזיק, ושלא יוזק. ואם שמרוהו שמירה פחותה, אם שומר חנם הוא פטור, ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא, חייבים.

[15] מבואר בתורה שמות פרק כב: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין ראֶה ולקַח בְּעָלָיו וְלא יְשַׁלֵּם: משנה בבא מציעא צג ע"א: ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה. שו"ע סימן שג סעיף ג: שומר שכר פטור מאונסים. איזהו אונס, בא עליו לסטים מזויין. רמ"א שם: אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו החפצים שהיה ש"ש עליהם, הוי אונס, אם לא היה יכול להציל בעצמו ולא על ידי אחרים. וכן אם טבעה ספינתו בים והפיקדון היה נתון בה, הרי זה אונס, כמובא בבבא מציעא דף נח ע"א.

אם יכול לחזות מראש בנסיבות ולמנוע מבעוד מועד התפתחות נסיבות אלה חייב, דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ובאופן שבגלל הפשיעה האונס קורה. אולם, אם היה תחילתו בחסרון שמירה ברמת 'גניבה ואבידה' וסופו באונס היינו שלא הקדיש בשמירה מאמץ מיוחד הנדרש מש"ש, ומתוך כך קרה האונס פטור, כמו שמדייק חידושי רעק"א מרמ"א סימן שג סעיף י שפסק: יש אומרים דאם נכנס [הרועה לעיר] בעת שאין דרך ליכנס חייב בכל ענין [אפילו אם אילו היה שם אינו יכול להציל], דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. משמע שאם נכנס בשעה שדרך ליכנס אם אינו יכול להציל פטור דהוי תחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס. נתיבות המשפט (ביאורים) סימן שג ס"ק יא מחלק בין מקרה שיש קשר ברור בין חסרון השמירה של רמת 'גניבה ואבידה' לאונס, היינו שלולא חסרון השמירה לא היה קורה האונס, שהוא חייב. מפני שהרי זה כאילו אין כאן אונס כלל, לבין מקרה שהקשר אינו ברור, היינו שגם לולא הגניבה יתכן שהיה האונס קורה, שהוא פטור. יש לציין שיש אומרים שהרי"ף והרמב"ם והשו"ע [סי' שג סעיף יא] סוברים, שתחילתו בחסרון שמירה של רמת 'גניבה ואבידה' וסופו באונס חייב.

[16] שו"ע סימן שג סעיף ה: יש מי שאומר דכל מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא בשלא השתדל להציל, אבל אם השתדל להציל ולא יוכל, אין לך אונס גדול מזה, ונשבע על זה, ונפטר. וכן בשו"ע בסעיף י: רועה שהניח עדרו ובא לעיר, בין בשעה שדרך הרועים להכנס בין בעת שאין דרך הרועים להכנס, ובא זאב וטרף, ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל על ידי רועים ומקלות, חייב; ואם לאו, פטור. אמנם אם יכול למנוע את הנזק אפילו ע"י שישכור אנשים בשכר ולא עשה כן חייב כמבואר בשו"ע סי' שג סעיף ח: רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות, ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל, הרי זה חייב. אחד ש"ח ואחד ש"ש, אלא שש"ח קורא רועים ומביא מקלות בחנם, ואם לא מצא, פטור; אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה, כדי להציל, וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית, ואם לא עשה כן, והיה לו לשכור ולא שכר, הרי זה פושע, וחייב.

[17] שו"ע סימן שמ סעיף א: השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב. ואין צריך לומר שחייב בגניבה ואבידה. ומקור הדין מפורש בתורה, שמות פרק כב: וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת, בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:

[18] רמ"א שם: ודוקא שאירע האונס מכח השואל, אבל אם אירע האונס מכח המשאיל, פטור. ולכן מי שיש לו משכון אצל עובד כוכבים (ולא לוה כנגד כל שווי המשכון), והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות (כלומר, שהמשכון נמצא אצל העכו"ם, אלא שהשאיל לחבירו את הזכות ללוות על עודף המשכון), ונשרף המשכון, פטור השואל. דהא בלאו הכי היה נשרף מכח המשאיל. והלכה זו הובאה גם בשו"ע בסימן עב סעיף מד. ונתיבות המשפט (ביאורים)  בסימן שמ סק"א כתב: ודבריו תמוהין דהרי במתה מעצמה חייב דהוי שלא מכח השואל ואף אם מתה בבית המשאיל דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ונטיית האחרונים לפסוק כמו הרמ"א, וראה את לשון ערוך השולחן סעיף ה שהסביר דעת הרמ"א באריכות, וראה על כל זה בפתחי חושן פרק י סעיף ח הערה יז.

[19] שו"ע סימן רצב סעיף טו: הפקיד אצלו פירות אף על פי שחסרים ומתמעטים והולכים, לא יגע בהם. בד"א, כשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה, אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן, אם בעל הפקדון בעיר, יודיענו. וכן ראה שו"ע סימן רלב סעיף כב:  הלוקח מקח ונמצא בו מום, ואחר כך התליע או נפסד מחמת המום, הרי זה ברשות מוכר, ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו, ה"ז ברשות לוקח. ודוקא באופן שקרה מקרה בלתי צפוי כגון בהרקיבו הפירות לא במידה הרגילה או בנמצא בו מום וכדומה.

אמנם אם בעל הנכס ידע מעצמו שצפוי לנכס נזק ולא יידע את השומר פטור, מפני שאם ירצה הוא יוכל להציל מנזק בעצמו, וראה שו"ע רל"ב סעיף יח: המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום, הרי זה מחזיר את הדמים. כיצד, המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות (פי' שיניים) והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר את הדמים. אם היה המוכר ספסר (פי' קונה ומוכר בהמות בשוק, ביום שקונה מוכר, רש"י) שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו, ולא ידע במום זה, הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, ויפטר, מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות, ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו. סמ"ע סימן רצב סק"מ: מה שאין כן אם המוכר בעל הבית מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע בהמום, והאכילה דברים דקים שאין צריך להן טוחנות וחי בהן. ומפני שהמוכר ידע, אין חובה על הלוקח להודיעו, דהמוכר ילך ויציל את שלו.

[20] משום שהוא פושע בכך שלא הודיע לבעלים, ולכן גם אם הוא שומר חינם חייב אם לא הודיע. ראה בפתחי חושן פרק ב סעיף לג הערה צא שמחלק בין חיוב של ש"ש לש"ח שבש"ח אין לחייבו אם לא הודיע.

[21] סמ"ע סימן רלב ס"ק נו: והוא שיש תועלת בהודעתו למוכר, כגון שהיה אוכלו מהר או שאר תקנות שהיה יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממנו, בזה דוקא אמרינן דהוא ברשות הלוקח [השומר] וחייב.