חוק הירושה לישראל
סעיפי החוק
נוסח החוק ההלכתי המקורות שהיוו בסיס לחוק ההלכתי
חוקי ישראל עפ"י ההלכה
121. הוראה כללית
(א) על אף שנתמנה מנהל עיזבון[1], פעולות של אחד היורשים[2] בעיזבון תקפות.
(ב) לא נתמנה מנהל עיזבון, ינוהל ויחולק העיזבון על ידי היורשים לפי הוראות סימן זה.
[1] בין שנתמנה על ידי בית הדין מפני שיש יורשים קטנים, ובין שנתמנה על יד היורשים עצמם, לא יוכלו למנוע ממנו מלפעול אלא אם כן יפטרו אותו מתפקידו או באישור בית הדין.
[2] אולם, אם עשו עסקאות והם גדולים מעשיהם חלים. ובחו”מ, סימן רלה סעיף ב: ‘בד”א, בקטן שאין לו אפוטרופוס. אבל אם היה לו אפוטרופוס, אין מעשיו כלום אפילו במטלטלים, אלא מדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו, במטלטלים, קיים. הגה: אבל משהגדיל, אע”פ שיש לו אפוטרופוס שמינהו לו אביו, מקחו מקח וממכרו ממכר, אע”פ שאפוטרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתנם ליורש ולא ללוקח עד הזמן שצווה, מכל מקום מקחו מקח, ואם תפסן הלוקח מידו אין מוציאין מידו’. וראה פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק ה סעיף כד.
122. יורשים אחדים
(א) בניהול העיזבון חייבים היורשים[1] לפעול תוך הסכמה; בענין שדעותיהם חלוקות יפעלו כפי שיחליט בית הדין.
(ב) על אף האמור בסעיף הקודם, פעולה של אחד או אחדים מן היורשים בעיזבון תקפה[2].
(ג) בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יחולו עליהם דיני שותפים[3].
(ד) בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מן היורשים לפעול על דעת עצמו[4].
[1] שם, פרק ג סעיף א, בהערה א, ד”ה ‘ונראה’: ‘אין אחד מהם יכול לעשות בלי רשות האחים’.
[2] חו”מ, סימן קעו סעיף לט: ‘לקח שמעון מעות מאחד להכניס בשותפות ויטול ריוח בכדי מעותיו, אע”פ שלא הודיע לראובן שותפו, יטול הלה חלקו בריוח, כמו שהתנה עמו’. פתחי חושן, הלכות שותפים, פרק ב סעיף י: ‘כל מה ששותף עושה בעסק השותפות, מה שעשה עשוי’. ושם, סעיף יח.
[3] שם, פרק ח סעיפים יט- כג, יש אריכות דינים כאשר השותפים תובעים / נתבעים, ורק אחד מהם ירד לדין. והכל מבוסס שם על החו”מ, סימן קכב סעיף ט, סימן קעו סעיפים כה- כו.
[4]כמו שראינו לעיל, סעיף 78(ג), כדי למנוע הפסד מתערב בית הדין למנות מנהל עיזבון או אפוטרופוס זמני, גם כאן יכול היורש לפעול לבדו, וכמובן שהוא יצטרך לתת את הדין וההסבר אם לא פעל כשורה.
123. הזמנת נושים
124. סילוק חובות
על סילוק חובות העזבון על ידי היורשים יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 100 עד 106.
125. חלוקת העזבון
על חלוקת העזבון בין היורשים יחולו, בשינויים המחויבים, הוראות הסעיפים 107 עד 120; הגשת פרטת חלוקה כאמור בסעיף 118 תהא רשות בידי היורשים, כולם או מקצתם.
126. אחריות בנכסי העזבון
אחריות היורשים[1] לחובות העיזבון חלה מיד במות המוריש[2] ומנכסי העיזבון[3].
[1] חו”מ, סימן קז סעיף א: ‘מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם, וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם. במה דברים אמורים, כשהניח קרקעות. אבל אם לא הניח אלא מטלטלים, אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם מהם, זהו מן הדין. אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים שהניח אביהם; הילכך כופין אותם לפרוע חובות אביהם, אפילו הוא מלוה על פה, וכו … אבל אם לא ירשו כלום מאביהם, אין חייבים לפרוע חוב אביהם, ואפילו מצוה ליכא’; פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק ג סעיף כד. ולא עוד, אלא אפילו שיורש לא ירש כלום אך יש לאביו חובות אצל אחרים וגם הוא השאיר חובות לבעלי חוב, צריך היורש לטרוח לפרוע את החובות כדי לשלם את חובות אביו. שם, הערה מח ד”ה ‘ועיין פעמו”ז’.
[2] ראה סעיף 67 לחוק ובמקורות שם, שמיד במות המוריש זוכים היורשים בנכסי העיזבון, על כל המשתמע מכך, הנכסים שייכים להם והם צריכים לטפל גם בחובות.
[3] הרמ”א, חו”מ, סימן קז סעיף א: ‘ירש קצת נכסים, אין צריך לפרוע רק מה שירש’.
127. אחריות כדי מה שקיבל
(א) חולק העזבון אחרי שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 וסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, ממשיך היורש להיות אחראי על חובות העיזבון במידה ויתגלו אחר החלוקה[1] ועד כדי שוויו של מה שקבל מן העיזבון.
(ב) פרטת החלוקה לפי סעיף 118 או לפי סעיף 125 תהיה ראיה לכאורה למה שכל יורש קיבל מן העזבון, ואם היתה כלולה בה שומה – גם לשוויו.
[1] שם: היורש ממשיך להיות אחראי גם אחר חלוקה, ואין התייחסות האם ידע על חוב זה קודם או לא. כיוון שהנכסים היו משועבדים לבעלי החובות, תמיד יכולים בעלי החובות לגבות את חובם אם ימצאו מנכסי המוריש. אלא שכיוון שחלקו, יש חילוקי דינים כיצד היורשים משלמים את חובם אחר חלוקה. ובעיקר דנים הפוסקים על זכותו של נושה לגבות את מלוא תביעתו מיורש אחד ובלא שיצטרך לטרוח לחזר אחרי כולם. ראה להלן סעיף 132.
128. אחריות כדי כל העזבון
(א) על אף שחולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של מה שקבל מהעיזבון[1].
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון – על הנושים[2].
[1] ראה הערה קודמת.
[2]ובהתאם לדיני טוען ונטען. חו”מ, סימן קז סעיף ב: ‘טען היורש שאביו לא הניח לו ממון, ואינו חייב לפרוע חוב אביו משלו, אם טוען המלוה ודאי שאביו הורישו ממון, נשבע היורש היסת, ונפטר. ואם טוען: שמא, אין עליו אלא חרם סתם’. כלומר, כאשר בעל חוב טוען שהיורש קבל נכסים מהעיזבון ועליו לפרוע את חובות המוריש והיורש טוען שלא קבל דבר או שאין במה שקבל כדי לפרוע חובות המוריש – הדין הוא שהיורש חייב שבועת היסת כדי להיות פטור. ואם בעל חוב טוען בספק – אפשר להטיל חרם על היורש אך לא מחייבים אותו להשבע כדי להיפטר. הכלל הבסיסי הוא שהיורש נחשב מוחזק כנגד טענות בעלי החוב והדינים יהיו בהתאם.
129. אחריות במקרים מיוחדים
(א) יורש שהעלים מנכסי העזבון[1] ומנע בכך סילוקם של חובות, אחראי לכל החובות שלא סולקו כדי שוויו של מה שקבל[2] מהעזבון.
(ב) יורש שהעלים קיומו של חוב או הכשיל בדרך אחרת את סילוקו[3], אחראי לאותו חוב כדי שוויו של מה שקבל מהעזבון.
[1]שם, סעיף ד: ‘יורש שמכר כל נכסי אביו, ואין בעל חוב יכול לטרוף מהלקוחות, יש מי שאומר שגובה מהדמים שביד יתומים, וי”א שאינו גובה’. שתי הדעות של רב האי והרא”ש מובאים בטור. ונראה שהשולחן ערוך נוקט כדעה השניה, שכתבה בלשון יש אומרים לעומת יש מי שאומר. ונחלקו האחרונים אם מכר היורש מטלטלין, האם גובה מהדמים. שלדעת הסמ”ע, שם, ס”ק טו לכולי עלמא לא גובים מהדמים שביד היורש. ולדעת הש”ך, שם, ס”ק ח, גובים. בכל ענין של מחלוקות אלו הגביה תהיה לפי גדרי קים לי.
[2]גם במקרה זה לא מוטלת על היורש אחריות מעבר למה שקבל מהעיזבון.
[3] דין מעלים קיומו של חוב, כדין מעלים מנכסי העיזבון, מאחר ובשני המקרים מונע סילוקם של חובות.
130. דין העברה ושעבוד של חלק בעזבון
(א) יורש שהעביר או ששעבד את חלקו בעזבון שטרם חולק[1], כאמור בסעיף 7, אין הדבר פוגע באחריותו לחובות העזבון.
(ב) מקבל ההעברה או השיעבוד אחראים, במידה וקבלו קרקע[2], לחובות העזבון שלא סולקו עד כדי שווים של מה שקיבלו.
[1] בסעיף 7 לחוק מבואר שלפני חלוקת העיזבון, יש הבדל בין העברת זכויות בעיזבון להעברת נכס מסויים בעיזבון. וכן מבואר שלגבי שיעבוד, אין הבדל בין אם היורש משעבד נכס או זכויות בעיזבון. אך, כל זה אינו נוגע לאחריותו של היורש לחובות המוריש. ובין לפני ובין אחרי החלוקה, נשאר היורש אחראי לחובות המוריש.
[2] לעומת מטלטלין שאי אפשר לגבות מהם מפני תקנת השוק, והחוב ירבץ על היורש.
131. אחריותו של הזוכה במנה
(א) הזוכה[1] במנה במקרקעין על פי מתנת בריא, אינו אחראי לחובות העזבון שלא סולקו, אלא כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון, ונושה אינו רשאי לגבות ממנו כל עוד הוא יכול לגבות מיורש שאינו זוכה במנה. ואם קבל מנה במטלטלין אין הנושה יכול לגבות ממנו.
(ב) הזוכה[2] במנה במתנת שכיב מרע אחראי לחובות העיזבון בהתאם לסעיפים 127 עד 130, אלא שאין הנושה רשאי לגבות ממנו כל עוד הוא יכול לגבות מיורש שאינו זוכה במנה.
(ג) הזוכה במנה אינו אחראי למנותיהם של זוכים אחרים.
[1] חו”מ, סימן קיג סעיף א: ‘אין בעל חוב טורף מהלקוחות אלא בקרקע שמכר או נתן הלוה, אבל מטלטלין שמכר או נתן אינו טורף, אפילו היו בידו בשעת הלואה, ואפילו התרה המלוה בלקוחות שלא יקנו מטלטלי הלוה, אין המלוה טורף מהם; וזאת מפני תקנת השוק’. הזוכה במנה במתנת בריא נחשב כמקבל מתנה שחלה עוד בחיי המוריש. לכן היא אינה כלולה בעזבון ואין לגבות ממנה כל עוד אפשר לגבות משאר חלקי העזבון. אם א”א לגבות משאר העזבון, דינה של המנה כדין נכס משועבד שנמכר או נתן במתנה, ואם קדם החוב למתנה יגבה בעל החוב מהמתנה.
[2]שם, סימן רנב סעיף א: ‘מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו, בין במקרקעי בין במטלטלי, אלא לאחר מיתה. לפיכך מוציאין אפילו לכתובת בנין דכרין ולמזון האשה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה. הגה: ודווקא שאין נכסים גבי יורשיו’.
132. אחריות לחוב כולו או לחלק ממנו
(א) נושה שיורש אחראי לחובו לפי הוראות סימן זה, רשאי במקרים הבאים לתבוע ממנו את מלוא תביעתו במידה שאינה עולה על היקף אחריותו של היורש[1].
(1) הניח מוריש מטלטלים, ולא ניתן לגבות מכל היורשים[2];
(2) הניח המוריש מקרקעין, וגביית החוב בהתאם להיקף אחריותו של כל אחד מהיורשים מחייבת את הנושה לגבות מכל אחד מהיורשים חלקים בלבד מנכסים שקבלו מהעיזבון[3];
(ב) על אף שנושה לא הודיע על תביעתו תוך התקופה שנקבעה בהזמנה לפי סעיף 99 או סעיף 123, ואין לו הצדקה לאי-הודעתו, רשאי לתבוע[4] מיורש כפי סעיף קטן (א).
[1]שם, סימן קז, מביא את המקרים העיקריים. וכמובן שיש בהם דיונים רבים באחרונים. והעיקרון ברור, שלא בכל מקרה גובים רק מאחד היורשים מפני שבית הדין צריך להתחשב בכל הצדדים, ולכן ישאף בית הדין הן שבעל החוב לא יצטרך לטרוח לחזר אחר כל היורשים, והן שאחד היורשים לא יפסיד לבדו. וראה לדוגמא, שם, סעיף ט: ‘ירשו קרקעות וחלקום, ומכר אחד מהם חלקו או נתנו במתנה, ובא בעל חוב של אביהם לגבות חובו, טורף חצי החוב מהלוקח שקנה מהיורש, והחצי מהיורש האחר’.
[2] שם, סעיף ח: ‘הניח להם אביהם מעות ומטלטלים, וחלקו, ובא בעל חוב לגבות מהם, אם הם מצויים לפנינו, גובה מכל אחד חלקו. ואם אין כולם מצויים לפנינו, אינו צריך לחזור אחריהם, אלא יקח כל חובו מאותו שלפנינו, והוא יחזור אחר האחרים’.
[3]שם, סעיף ז: ‘ירשו האחים קרקעות מאביהם, וחלקום, ובא בעל חוב לטרוף, אם לא ירשו אלא שתי שדות, ולקח כל אחד אחת, אינם יכולים לומר לבעל חוב: קח מכל אחד חצי שדה, אלא נוטל שדה אחד מאיזה מהם שירצה. אבל אם ירשו ד’ שדות, וחובו כנגד ב’ שדות, אינו יכול לומר: אקח מאחד שתי שדות, אלא יקח מכל אחד שדה אחת’.
[4] ראה סעיפים 99 ו- 123 שם בארנו שמעיקר הדין, אין חובה לשלוח הזמנה לנושים וכי התקופה שנקבעה בהזמנה לפי סעיף 99 או סעיף 123 אינה אלא לנוחיותו בלבד. וראה סעיף 124 שהיורש ממשיך להיות אחראי לחובות העיזבון גם אחרי החלוקה בכל מקרה.
על אף האמור בסעיף זה, נראה שיש מקום לתקן במקרים מסויימים תקנות להגביל את האפשרות להגשת תביעות לאחר תום המועד שנקבע בהזמנה. בית יוסף, חו”מ, סימן ב: ‘וכתוב בתשובות (המיוחסות) להרמב”ן סימן נ”ט על צבור שתקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי ההכרזה שיאבד זכותו שורת הדין שכל מי שיאמר שלא היה בעיר ולא שמע בהכרזה אינו בדין שיפסיד. אבל בהסכמת הקהל אם הסכימו בפירוש שכל מי שלא יבא תוך זמן בין שמע בין לא שמע בין יורש בין אחר ותקנו כן לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק תרעומת מבעלי ערמות כל מה שתקנו והסכימו והנהיגו בהנהגות כולם מה שעשו עשו ותקנו בין בדין בין שלא בדין רשאים הם והפקרם הפקר וכההיא דפרק קמא דבתרא (ח): רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ולהסיע על קצתן ויותר מזה בתוספתא פרק בתרא דמציעא (פרק יא, יב) עכ”ל. ועוד האריך בזה בתשובות הנזכרות בסימן ס”ה עיין עליו’.
133. פטור מאחריות
מי שאחראי לחובות העזבון לפי הוראות סימן זה, אינו יכול להפטר מאחריותו[1] ואין בית הדין יכול לפוטרו גם אם נהג לגבי חובות העזבון בתום לב ומה שקיבל מהעזבון הוא מועט.
[1] אחריות היורש קיימת על כל סכום שהוא ירש, ואין הבדל אם ירש מעט או מרובה, ואחריותו היא על מה שירש ותו לא, ואינו יכול להפטר מאחריותו ואין מי שיכול לפוטרו ועל ידי כך להפסיד לבעל חוב, דדין פרוטה כדין מאה לכל דבר.
134. חלוקת נטל החובות בין היורשים לבין עצמם
(א) היורשים בינם לבין עצמם נושאים בחובות העזבון לפי יחס חלקיהם בעזבון[1], זולת אם הורה המוריש בצוואתו על חלוקה אחרת של נטל החובות[2], ובלבד שלא ישא יורש בחובות העזבון בסכום העולה על מה שקבל מהעיזבון.
(ב) יורש שסילק לנושה יותר מכפי שמוטל עליו בינו לבין היורשים האחרים, רשאי לדרוש מן האחרים[3] החזרת היתרה במידה שסילקו פחות מכפי שמוטל עליהם.
[1] חו”מ רעח סעיף י: ‘יצא עליהם שטר חוב, בכור פורע בו פי שנים’. אך ראה לעיל הערות על סעיף 132(א).
[2] פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק ג סעיף כח, במקרה שהמוריש נתן קרקע לבנו בתנאי שלא יחול עליו שעבוד. אמנם, יש מקום לדון האם יש יכולת למוריש להתערב בענין הפירעון, משום שכאשר הוא קבל על עצמו חובות כל נכסיו משועבדים לבעלי החוב. ואין באפשרותו לחייב את בעלי החוב ולהורות להם ממי לגבות שכן הוא אינו יכול לצמצם להם את אפשרות הגביה. אלא אם כן, ניתן לתרגם את ציוויו של המוריש ‘יורש פלוני יפרע יותר מהאחרים’ כאילו כוונתו שאותו יורש יירש פחות מאחרים? וראה סעיף 25 לחוק בענין ‘מצוה לשמוע דברי המת’, ובהערות שם.
[3] חו”מ, סימן קז סעיף ח: ‘הניח להם אביהם מעות ומטלטלים, וחלקו, ובא בעל חוב לגבות מהם, אם הם מצויים לפנינו, גובה מכל אחד חלקו. ואם אין כולם מצויים לפנינו, אינו צריך לחזור אחריהם, אלא יקח כל חובו מאותו שלפנינו, והוא יחזור אחר האחרים’.
135. הגדרה של "מושב"
136. סמכות בתי-הדין בישראל
בית דין בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו בישראל או שהניח נכסים בישראל[1].
137. ברירת הדין
על ירושה יחול חוק זה[1].
[1] בהלכה, דיני הירושה שווים בכל מקום ומקום, בארץ ובעולם, הן דיני ירושה ממילא והן דיני ירושה באמצעות צוואה. ולכן, בכל דיון בענין ירושה וצוואה בפני בית דין הדן על פי ההלכה בארץ ובעולם, הדינים יהיו שווים. ובכל זאת, מקום מושבם של הצדדים חשוב לענין חילופי מנהגים. ובמידה ואותם מנהגים אינם סותרים דיני תורה, יש לקיימם. לדוגמה, אם נכתבה בצוואה במטבע מסוימת ויש עליה פרשנויות שונות, הפרשנות הקובעת תהיה זו של מקום כתיבת הצוואה, משום שבאותו מקום נוצרו השעבודים. וגם אם הצדדים יעברו מקום מגורים יש להתייחס לזמן כתיבת הצוואה כמקום המתאים להחיל עליה את הצוואה. וכן אם היו תקנות שונות הנהוגות במקום כתיבת הצוואה, או במקום יצירת חיוב אחר הקשור לירושה, כגון כתובה, יחשב הדבר כאילו התנו בשעת יצירת השעבוד שיהיה הדבר ע”פ התקנות הנהוגות באותו מקום.
138. דין נכסים מסוימים
בוטל[1].
[1]ראה סעיף קודם. על כל נכסיו של מוריש חל אותו דין, בהתחשב במנהגים השונים במקומות השונים, כגון מקום כתיבת הצוואה וכדומה.
139. כשרות לצוות
על הכשרות לצוות יחול חוק זה, בכפוף למנהג המקום שבו הוא מצווה[1].
[1] כל המתחייב ומשעבד עצמו, על דעת מנהג המקום הוא עושה. ולכן, גם בכתיבת הצוואה או בציווי בעל פה, אם יש דברים שיתבררו בצוואה על פי מנהג המקום, הולכים לפי המקום שבו ערך את הצוואה. וראה שו”ת מהרשד”ם, חושן משפט, סימן שסו: ‘כתוב בצואה אחת שפלוני צוה מחמת מיתה שהניח מאה אלפים לבנים לצפת תוב”ב ועוד הניח מאה דוקטיש לגיסו. ואחיו היורש טוען שדרך הסוחרים הדוקטיש נקראים חמשים לבנים ורוצה לתת לו כפי זה הערך והמקבל טוען שכל המעות עלו שווים ולפי מה ששוים יש לו לקבל. תשובה משנה שלימה שנינו פ’ בתרא דכתובות: נשא אשה בא”י נותן לה ממעות א”י נשא אשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא ע”כ למדנו מכאן שאפילו שהיה האיש מאיזה מקום שיהיה אפ”ה אין אנו משגיחין אלא במקום שנשא אשתו גם בנ”ד יש לנו לומר שאין משגיחין אלא במקום שנעשה הצואה וא”כ נראה שיש לנו לומר שיתנו היורשים מה שקוראים דוקטיש’.
140. צורת הצוואה
141. מיון מונחים
לענין קביעת הסמכות והדין לפי הסעיפים 136 עד 140 תהיה לכל מונח המשמעות שיש לו בחוק זה.
142. דין חוץ המפנה אל דין אחר
בוטל
143. דין-חוץ שאין נזקקים לו
בוטל
144. סייג לתחולת דין-חוץ
בוטל
145. דין יורש יחיד
לא היה למוריש אלא יורש אחד, יהיו הוראות חוק זה בעניין חלק בעיזבון חלות על העיזבון כולו, והוראות חוק זה בעניין חלוקת העיזבון – על מיזוגם של נכסי העיזבון עם נכסי היורש היחיד.
146. ירושה במקרים מסוימים
אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאשה אחת, יקבלו נשותיו[1] את מזונותיהן[2] מהעיזבון שווה בשווה ואת כתובותיהן[3] לפי קדימות בנישואים.
[1] לעניין ירושה ראה סעיפים 10, 11 לחוק ובהערות שם, שאשה לא יורשת את בעלה במותו, והוא הדין אם יש לו כמה נשים.
[2] אבהע”ז, סימן צג סעיף כב: ‘הניח נשים רבות, אע”פ שנשאן זו אחר זו, נזונות בשוה, שאין דין קדימה במזונות’. וראה פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יא סעיף כא, ובהערה נח שם, שגם אם היא גובה ממקרקעין, אין קדימות במזונות וכל שכן אם המוריש הניח רק מיטלטלין.
[3] אבהע”ז, סימן צו סעיף טז, ופתחי חושן, הלכות ירושה, פרק ז סעיף מב: הקודמת לנישואין קודמת לגבות כתובה. ואם אין בעיזבון כדי כולן, חולקים כדרך שחולקים בבעלי חובות.
147. דין תשלומים על פי ביטוח וכו'
(א) סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, נכללים בעיזבון[1], זולת אם הותנה מי יקבל[2].
(ב) פיצוים על תאונת דרכים, תאונת עבודה, הרוגים בשואה, אינם נכללים בעיזבון[3].
(ג) תשלומים בגין תביעת חוב או תביעת נזיקין נכללים בעיזבון[4].
(ד) ממון שהמוריש לא היה זוכה בו ללא שבועה אינו נכלל בעיזבון[5].
[1] שם, פרק א סעיף לד, ובהערות סד- סה: נטייתם של הפוסקים שתשלומי ביטוח חיים נכללים בעיזבון, וכן תשלומי פנסיה וקופות גמל למיניהם, שאלו כספים שהמוריש השקיע אותם בחייו והוא מקבל תמורתם אחר מותו. וראה עוד שו”ת אחיעזר, חלק ג, סימן לד.
[2] ברוב המקרים, כשאדם חותם חוזה ביטוח חיים או קופת גמל הוא קובע את המוטב, והרי זה כאילו נתן את הפוליסה במתנה מחיים לאותו מוטב, לכן יקבל המוטב את התשלומים ולא יחול על הכספים דין ירושה. ובפתחי חושן, הלכות ירושה, פרק א סעיף לד, הערה סה, מסיק שאין בזה אפילו משום העברת נחלה משום שהמוריש לא זכה בכספים אלה בחייו.
[3] תשלומים שחברות ביטוח משלמות במקרה של תאונת דרכים או תאונת עבודה, אינם דמי נהרג שנדון בהם מדיני ירושה, אלא באים לפצות את המשפחה על אובדן מקור ההכנסה, וכסף זה מעולם לא היה שייך למוריש. ולכן, גם מי שאיננו יורש על פי דין תורה, כגון בנות או אשה, רשאי לקבל כספים אלה. גם תשלומים עבור נפגעי השואה הם כפיצוי למשפחה שנשארה בחיים ללא תלות בהרוגים עצמם, בעבודתם וברכושם. אולם, אם יש תשלום על אובדן חפץ מסוים כגון ספר תורה, הרי שהפיצוי הוא בגדר ירושה. שו”ת מנחת יצחק, חלק ד סימן עו, חלק ז סימן קלז,
[4] חוקת משפט, ירושה ועיזבון, פרק שמיני סעיף ב.
[5] מכיוון שאין היורשים יכולים להישבע במקומו. שם, סעיף ג. ואם היורשים יכולים להשבע, כגון שהיה היורש נוכח בשעת יצירת החוב ואין מקום לחשוש לפרעון, היורשים ישבעו ויירשו את החוב.
148. שמירת דיני משפחה
חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העיזבון לא יחול אלא חוק זה.
149. ביטול "מירי"
בוטל
150. עצמאות החוק
בוטל.
151. בית הדין המוסמך
בית הדין המוסמך לפי חוק זה הוא בית הדין הדן עפ”י דין תורה.
151א. ערעור על החלטת בית הדין
הרואה עצמו נפגע מהחלטת בית הדין רשאי לערער עליה בפני בית הדין לערעורים[1].
[1]בתקנות הדיון (לעיל הערה 360) מפורטים בפרק טו, הכללים להגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול לערעורים והכללים שם נכונים גם לענין חוק ירושה.
152. בוטל
בוטל
153. הצדדים לדיון
בכל ענין המסור לפי חוק זה לבית הדין רשאי לפנות אליו כל מי שמעוניין בדבר[1]; אולם אין בית הדין רשאי[2] לפתוח בהליך משפטי גם עבור זכאים שלא יכולים לתבוע או להתגונן.
[1] לצורך הגשת תביעה – בכל ענין ולאו דוקא בענייני ירושה- צריך שתהיה לתובע שייכות לענין, ואפילו בדרך רחוקה וגם אם השייכות היא לא ממונית אלא אפילו ענין של תרעומת (כדוגמת המקרה בתלמוד בבלי, כתובות צב, ע”ב). ומי שאין לו שייכות אינו יכול לתבוע כלל, מצד הכלל ההלכתי ‘לאו בעל דברים דידי את’, המופיע בתלמוד ובפוסקים.
[2]בהלכה, אנו לא מוצאים יוזמה של בית הדין לפתוח בהליכים, חוץ ממה שמובא בתקנות הדיון (לעיל הערה 360) תקנה קכח: ‘חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור’. ולכן, מי שיש לו נגיעה בדבר יכול להגיש תובענה בענין, אך בית הדין לא יכול לעשות זאת אלא רק למנות אפוטרופוס שהוא יגיש תובענה עבור הנזקק. וראה לעיל הערה 424, שגם כשבית הדין ממנה את עצמו לאפוטרופוס, אינו רשאי לתבוע או להתגונן בב”ד בשם היורשים.
154. אפוטרופסות לענייני ירושה
יורש או זכאי למזונות מן העיזבון שלדעת בית הדין נבצר ממנו לשמור בעצמו[1] או על ידי נציגו על זכויותיו בעיזבון, מחויב בית הדין, לפי בקשת מעוניין בדבר או מיוזמת עצמו, למנות לו אפוטרופוס לשמירת זכויותיו בעיזבון.
[1] חו”מ, סימן רפה סעיף ב: ‘שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות, חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם. כיצד עושין, כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע”פ בי”ד, ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש, כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם, עד שיוודע שמתו או עד שיבואו’.
155. שיפוט בתי דין דתיים
בוטל.
156. ביטולים
ביטולים
157. הוראות מעבר
בוטל.
158. דין צוואות קודמות
בוטל.
159. הליכים תלויים
בוטל.
160. ביצוע ותקנות
בוטל
פסיקה
123. הזמנת נושים
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובת היורשים לסלק חובות העזבון שעליהם נודע להם בדרך כל שהיא.
העובדות– ראובן נהג לקנות בהקפה המכולת, באחת הפעמים תבע בעל המכולת את ראובן על חובו וראובן טען שאינו חייב, לאחר מס חודשים ראובן נפטר ובעל המכולת תובע את היורשים על החוב?
נפסק– בעל המכולת רשאי לבקש שיפרעו לו, ואם פרעו לו אין בהחזקת הממון משום איסור, אך אינו יכול להוציא מידם. (הרב בן-יעקב, משפטיך ליעקב חלק ב סימן ה עמודים צו- קד)
155. שיפוט בתי דין דתיים
סעיף זה בטל והסמכות לשיפוט בענייני חוק זה היא כנקבע בכל פרטי סעיפי חוק זה.
בפסק זה יש דיון ביחס לסעיף 155 לפי החוק האזרחי ולא לפי חוק הירושה ההלכתי.
העובדות– המוריש נתן בחייו את דירתו לאחד מבניו, ובעצם נישל את אשתו מהדירה לאחר 55 שנות נישואין. הבן טוען שחצי מהדירה שייכת לו ולכן יש צורך לפרק את השותפות בינו לבין אמו למכור את הדירה ולהעביר לה את מחצית השווי. אמא טוענת שהיא זכאית למדור לאחר מות בעלה מנכסי בעלה. הבן הגיש תביעה לבית משפט והאמא הגישה תביעה לבית דין רבני.
האם יש סמכות לבית דין רבני לדון בכך או שכל דיני ירושה הם רק בהסכמת שני הצדדים?
נפסק– דין מדור ספצפי של אלמנה גם אם אינו חלק מהמזונות אבל הוא מתנאי הכתובה, יש סמכות יחודית לבתי הדין הרבניים לדון בכך, אף ללא הסכמת התובע. (הרב דיכובסקי, שורת הדין כרך טו עמודים תסא- תעג)