(א) הממלא חובתו^[1] ופעל פעולה סבירה^[2] לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו^[3], פגם משפחתו^[4] או רכושו של אדם אחר, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות^[5], כולל חיוביו כלפי צד שלישי^[6]; ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש הצפויים^[7], זכאי לפיצוי מהזוכה, אלא א"כ הזוכה נכח במקום והמזכה לא התנה^[8] שישלם לו נזקו^[9], שאז אין לו אלא שכרו הראוי לו^[10].

(ב) לענין החיוב בפיצויים לפי סעיף קטן (א) דין מי שנכסיו שמשו לשמירת הערכים האמורים כדין מי שעשה פעולה לשמירתם.^[11]

(ג)  העושה פעולה להצלת רכושו אם התכוון באותה פעולה להציל גם את רכושו של אדם אחר, על הזוכה להשתתף עמו בהוצאות, גם אם המציל לא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו^[12].

(ד) כל האמור בס"ק (א):

(1) כשפעולת המציל הועילה;

(2) אבל כשלא הועילה פעולתו, אין לו אלא שכרו, אפילו אם התנה עם הזוכה^[13].

(3) כאשר יזם^[14] הזוכה את השימוש ברכוש המציל כאמור בס"ק (ב), המציל זכאי לפיצוי על נזקיו גם אם השימוש בהם לא הועיל^[15].

(ה) אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות^[16] או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם^[17], זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו^[18].

[1] סעיף זה עוסק בפועל לשמירת ענין הזולת מתוך חיוב שהתורה / חכמים הטילו עליו. 

(א) הצלת חייו של אדם-  ראה שו"ע סימן תכו סעיף א שם מבואר שהצלת חייו של אדם מסכנה כלולה בחיוב לא תעמוד על דם רעך.

באופן עקרוני הצלת גופו של אדם נחשב כחלק ממצות השבת אבידה. ולכן יש שם את אותם עקרונות. ראה פתחי חושן דיני אבידה פרק א הערה סה: בגמרא בב"ק ילפינן מהשבות לו גם אבידת גופו וכו’ … וכן במנחת חינוך מצוה רלט: שגם אבידת נפש בכלל המצווה של השבת אבידה. אבל יש גם מקורות מפורשים שיש חיוב להחזר הוצאות גם בהצלת גופו. ראה טור חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכו סעיף א: הרואה את חבירו טובע בנהר או שלסטין באין עליו חייב להצילו בין בגופו בין בממונו ומיהו אם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לזה: וכן ברמ"א יורה דעה סימן רנב סעיף יב וכן שו"ע חו"מ סימן רסד סעיף ד: ירד להציל ולא הציל אין וכו’ וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו, אין חייב ליתן לחבירו כלום, הואיל ולא התנה עמו. ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אף על פי שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות ב"ד, כן נראה לי. וכן השו"ע ביורה דעה סימן שלו סעיף ב: הרופא, אסור ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה, מותר. כלומר העו"ע מתיר לרופא לתבוע שכר בטלה  שהוא פיצוי על הפסדיו.

(ב) הצלת רכושו של אדם– ראה רמב"ם גזילה ואבידה פרק יא הלכה כ, שו"ע סימן רנט סעיף ט: אבידת קרקע גם כן חייב להשיב שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל. ראה הערה קודמת שבאופן עקרוני הצלת גופו של אדם נחשב כחלק ממצות השבת אבידה. והוא הדין כאן: ראה  בשו"ע חו"מ בסימן רסד סעיף ד.

(ג) שמירה על בריאותו- יש להעיר ששמירה על  בריאותו של אחר אינה חובה המוטלת על היחיד כפי שמצינו חובה זו בשו"ע חו"מ סימן תכו סעיף א לגבי הצלת גופו. ראה פתחי חושן נזיקין פרק יב הערה א: ובכל הני דנקט השו"ע לכאורה נראה שהוא דבר הבא פתאום, או שאין ההצלה מצויה אלא על ידו, אבל שאר סוגי ההצלה, כגון פדיון שבויים וכן רפואת חולה, לא מצינו שהמצוה מוטלת על כל יחיד. ובהערה ג כתב שזה חלק ממצות הצדקה ומוטל על הציבור. למרות זאת אם טרח בכך זכאי לתבוע הוצאותיו ושכר טרחתו.

הגדרה מצווה זו כמצווה כללית המוטלת על הציבור, פירושה: אין עליו חובה אישית ואם לא פעל לעזור לבריאותו לא ביטל מצווה אבל ברור שאם פעל לטובת חבירו קיים מצוה וזכאי להחזר הוצאותיו מאותם טעמים שהזכרנו. פתחי חושן דיני אבידה פרק א הערה סה כתב: בטושו"ע סימן שלו משמע שרפואת חבירו בכלל אבידת גופו.

להבדיל ממציל נפש חברו שהמציל צריך להיוועץ בזוכה – כמובן במקום שזה אפשרי – האם התערבותו נצרכת, האם אין לזוכה  עזרה אחרת, אבל אינו צריך לוודא עמו האם הוא רוצה את התערבותו, בהצלת רכוש חברו יש לודא גם נקודה זו – במקום שזה אפשרי – ואם  לא וידא לא יקבל את כל הוצאותיו. ראה שו"ע חו"מ סימן רסד סעיף ד ובפרושו של נתיבות המשפא (ביאורים) שם סעיפים קטנים ד.

[2] כאשר רמת הסכנה לא הצדיקה את התערבותו של המציל, אינו זכאי לאמור בסעיף זה, שכן דינו יהיה כמבריח ארי מנכסי חבירו או כפי הטעם שיכולתי להסתדר בעצמי (= הייתי מפייס את הלווה) בסעיף 4. ראה פתחי חושן אבידה פרק ח סעיף כ: יש אומרים שהמציל חבירו מהפסד באופן שאין ההפסד ברור שיבא, הרי הוא בכלל מה שאמרו חז"ל מבריח ארי מנכסי חבירו ופטור מלשלם לו שכרו. וכן כאשר אין סיכוי להצלחת הפעולה ואכן הפעולה לא הועילה, המשתדל בכ"ז להציל לא יהיה זכאי לפיצוי. ראה כסף הקדשים סימן רסד על דברי הסמ"ע ס"ק יב: נראה שאין כן רק כשבשעה שירד להציל היתה על פי אומדנא הצלה קרובה, עד שהיה מוטל מצד מצוות השבת אבידה לירד להציל על ידי הוצאות. רק במקום שהסיכוי של הזוכה לשמור על נכסיו היו קלושים כלשון התלמוד בב"ק קטו ע"ב שיכול להציל ע"י הדחק המציל נחשב שפעל בסבירות. ראה נתיבות המשפט בבאורים רסד ס"ק א: והיינו דוקא שיכול להציל ע"י הדחק דבאינו יכול להציל כלל מהפקירא קא זכי וכו'. וגם דוקא כשהוא באופן שבאם לא הציל הוי ברי היזיקא אבל בלא"ה אפילו שכרו אין לו כשאר מבריח ארי. וכן ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן רסד סעיף ד: וכ"ז דדוקא כשיכולים הבעלים להציל ע"י הדחק דבאינם יכולים להציל כלל יכול המציל ליקח כל החמור לעצמו דמהפקירא קא זכי דהוי כמציל מפי הארי והדוב ומזוטו של ים שנתבאר בסי' רנ"ט וכן דוקא שבאם לא היה מצילו היה ההיזק ברי אבל אם אין ההיזק ברי אין משלם לו כלל דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו דא"צ לשלם [תוס' ב"ק נ"ח א] מיהו אם הבעלים שם והתנו עמו שישלם לו חייב לשלם אף בלא ברי הזיקא [נ"ל]:.

[3] אין מדובר במיחוש בעלמא. ראה שו"ת הרד"ם לרב מאיר בן ישראל משה פדר, ח"ב חו"מ סימן ד: האמנם במיחוש בעלמא שאינו מסוכן יש לדמותו למציל חבירו מפחד שמא יבוא ארי שהניח מעותיו על קרן הצבי כמ"ש תוס' ב"ק שם, דדוקא במצילו מהפסד ברור ומארי שכבר בא, הוא דחייב לשלם לו.

וכן אין מדובר בסכנת איבר שזה כרוך תמיד בסכנת חיים וזה כלול בשמירה על חייו, ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו- קונטרס משיבת נפש פרק י: והנה כהיום אומרים הרופאים שכמעט אין לך סכנת אבר שלא כרוך בזה גם סכנת כל הגוף, ע"י הרעלה וכדומה, וכנראה שנשתנו בזה הטבעים, ורמז לכך הערוה"ש בסעי' י"ח בהוסיפו לכתוב על הדין הזה, דאבל אם ע"י האבר תשלוט המחלה בכל הגוף מקרי זה סכנת הגוף ומחללין עליו את השבת ע"י ישראל אפילו באיסור דאורייתא ע"ש. אלא מדובר בבעיה רפואית שאין בה סכנת חיים.

[4] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג ח"ד סימן לט דן בחובת הנפדה לשלם את מה שהשתדל ראובן לשלם כדי שיצא מהשבי. ומוכיח זאת ממספר ראיות: מסיבת פגם משפחה שאדם לא יכול לומר אל תפדו אותי, אלא משום פגם משפחה חייבים להצילו והוא ישלם על כך. ראה בהפלאה לכתובות קח ע"א בתוס' ד"ה הא מני חנן היא שכתב: שהצלה מכסופא אינה הנאה, וממילא אינה מחייבת את הזוכה בחיוב ממוני. יוצא שיש הבדל בין פגם משפחה שעליו כן צריך לשלם לכיסופא שזה פחות ואין צריך לשלם. בשו"ת חוות יאיר סימן קלט כתב שהשארת אדם תלוי מוגדרת כבזיון משפחה. וראה ש"ך סימן רסד סק"ה לענין הצלת ספרים: וכן אם ברח ותפס השר ספריו ופדאו א' צריך לשלם לו כל מה שנתן עבורם משום בזיון הספרים.

[5]  ראה שו"ע חו"מ סימן רסד סעיף א משם עולה שאדם לא חייב להפסיד את רכושו כדי להציל את רכוש אחר ולכן אם נכסיו היו בסכנה לא יוותר עליהם כדי להציל נכסי חבירו. ואם בכ"ז הציל זכאי לפיצוי. ראה שו"ע שם סעיף ג ברמ”א: ואם אין הבעלים שם כאילו התנה דמי. מהרמ"א רואים שכאשר הפסיד כדי להציל יפוצה על כך כאילו התנה. וראה בנתיבות משפט (ביאורים) סימן קכח ס"ק ג בביאורים שביאר זאת : לכאורה….והוא מכלל השבת אבידה דמחויב כל אדם להציל את חבירו מן ההפסד, משו"ה המציל את חבירו מן ההפסד לא הוי כפורע חובו שלא מדעתו וכו’. מהנתיבות עולה שכאשר פועל מתוך חובה רשאי לדרוש הוצאותיו.  באופן עקרוני הצלת גופו נחשב כחלק ממצות השבת אבידה ולכן יש בה אותם עקרונות.

[6] שו"ע חו"מ סימן תכו סעיף א: או ישכור אחרים כדי להציל. א"כ חיוביו כלפי צד שלישי נחשבים להוצאות רגילות שניתן  למרות שסעיף זה עוסק בהצלת גופו, ובהצלת גופו יש חובה להוציא הוצאות בשונה מהצלת רכוש שאין חובה להוציא אבל ברור שכיוון שהוצאות הללו נצרכים להצלה רכושו זכאי לקבלם בחזרה.

[7] בנוסף להוצאותיו זכאי גם לנזקי רכוש הצפויים מראש שנגרמו לו. ראה הערה 34 שם מבואר בשו"ע שצריך להציל אבידת חבירו ולא לדקדק ולומר שלי קודם אלא א"כ בהפסד שמוכח ששם לא חייב. משמע שבנזקים הצפויים יכול להמנע מלהציל  אם לא יפוצה בהם. ואם בכ"ז הציל זכאי לפיצוי. ועיין שם בסמ"ע שכאר מתעקש לדרוש יותר מכך הוי דקדוקי עניות.

[8] בהצלת רכושו של אדם על המציל להיוועץ תחילה עם הזוכה האם מעונין בפעולת ההצלה שהדבר אפשרי ולא תפגע פעולת ההצלה. לעומת זאת הפועל לשמירת חייו של חבירו לא חייב להיוועץ עמו האם יש צורך בהתערבותו להשגת ההצלה, הבדל זה נובע מהאמור בס"ק (ד) לקמן שבהצלת נפשות חובה לפעול להצלתו של אדם חרף התנגדותו.

[9] טור סימן רסד סעיפים ג-ד: הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מאה ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו במה דברים אמורים שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו ואמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני שלושה חייב ליתן דמי חמור שלו. רמ"א שם סימן רסד סעיף ג: ואם אין הבעלים שם אף על פי שלא התנה כאילו התנה דמי. פתחי חושן אבידה פרק ח סעיפים יד-טו.

[10] באופן עקרוני אין אדם רשאי ליטול שכר עבור השבת אבידה, ומה שבכ"ז נוטל זה עבור הפסדיו. וזה חלק מהזכות ליטול נזקיו. שו"ע חו"מ סימן רסה סעיף א: הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם, אם הוא בטל. אבל אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר, והחזיר אבדה ששוה מאה דינר, לא יאמר לו: תן לי דינר שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה. הגה: ויש מפרשים כפועל בטל כפי מה שרוצה לבטל ולהתעסק בהשבתה, כגון שהיה עוסק במלאכה שנותנין עליה ד' דינרין, ואם היה בטל לגמרי נוטל דינר, ולהתעסק בהשבתה נוטל שני דינרין, צריך ליתן ב' דינרין, אף על פי שמגיע לו דינר בשכר ההשבה. ואם שכר ההשבה הוא יותר ממלאכתו, א"צ ליתן לו רק כדי שכר מלאכתו. והא דמותר ליקח שכר השבה, היינו שאין הבעלים שם ועשה מעצמו והשיב, אבל אם שם הבעלים ולא התנה, איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו אלא כפועל בטל לגמרי, ולא מה שהיה נוטל לטרוח בהשבתה (טור). ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שיפסיד, והרשוהו, ה"ז נוטל. ( וצריך להשיב, מאחר שרוצין לשלם דמי הפסדו, וגם הם מחוייבים ליתן לו כל מה שפסקו, אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי) (טור). ואם אין שם בעלים ולא ב"ד, שלו קודם.  טור ושו"ע סימן רסד סעיף ג כתבו שכאשר הזוכה נכח שם ולא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ראה סמ"ע סימן רסה סק"ד: מן הדין לא היה לו לזה ליתן שום דבר, כיון דבעל האבידה היה שם, ולא התנה עמו, יכול בעל האבידה להתנצל ולומר אם לא ירדת מעצמך להציל, אני הייתי יורד להציל חמור שלי, אלא שחז"ל אמדו דעת הבריות, דמסתמא ניחא לבעל האבידה שכל מי שיקדים להציל ממונו בכזה, יתנו לו שכר. בשו"ע בסימן רסה סעיף א מבואר שהרואה אבידה חייב להשיבה בחינם ואם היה עוסק במלאכה ובטל ממנה להשיב את האבידה נוטל שכר כפועל בטל ואם התנה עם הבעלים שיטול כל מה שהפסיד רשאי. ראה סמ"ע בסימן רסה בסק"ו: פירוש הרשות בידו ליטול וחייב ליתן לו, ואין בו עבירה שמקבל שכר ההשבה, דלא חייבתו תורה במקום פסידא וכנ"ל (סק"א) אלא מסתמא אמרו חז"ל דניחא ליה לאדם בבציר משכירותו ולהיות בטל, והרי זה גילה דעתו דלא ניחא ליה בזה. ברמ"א שם כתב שמכח תקנת חכמים הוא זכאי ליותר משכר בטלה, בתנאי שלא יעלה על שכרו הרגיל שאז נמצא משתכר מהמצוה.

[11] ראה רמ"א סימן שח סעיף ז: הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו וכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעתו והוי גזלן … ואם לקחו להציל את שלו ורוצה ליתן לבעל החמור הפסדו לא הוי גזלן דתנאי בי"ד הוא. סמ"ע סימן שח ס"ק יד: פירוש, כל שפגע בו היזק פתאום, התנה בית דין שרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי וכל כיוצא בזה. וראה שו"ע סימן רסד סעיף ה: וכן שנים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדק הכד של דבש, וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית, אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם א"ל: אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה כן בפני ב"ד, הרי זה חייב ליתן לו. ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו, הואיל והבעלים אומרים לשלם לו. הגה- ויש חולקין. ומסביר סמ"ע הנ"ל שדעת החולקים היא שאין לחייב את בעל היין לשפוך את יינו, אולם אם בעל היין אינו כאן יכול בעל הדבש על דעת עצמו לשפוך את היין להציל את דבשו. מ"מ רואים שבעל הנכס זכאי לתשלום עבור השימוש בכלי וכן על נזק שנגרם לרכושו (יין). ראה בסעיף א בסעיף זה שה"ה למי שעשה פעולה לשמינכסים שהוא זכאי להוצאותיו, גם לגבי נזקים שנגרמו לכלי שלו יש זהות ביניהם שבנזק שאינו צפוי אינם זכאים לפיצוי ראה  על הרמ"א הנ"ל בנתיבות המשפט ביאורים סימן שח ס"ק ה להציל את שלו :בכאן נראה דאפילו במתה מחמת מלאכה פטור, דכיון דתנאי בית דין הוא ודעת רחמנא איכא, (ו)כשוכר מדעת דמי דפטור מחמת מלאכה. א"כ רואים שהנתיבות מגדיר אותו כשומר הפטור על נזקים שלא נגרמו באשמתו וכן בערוך השולחן חושן משפט סימן שח: אמנם כשאירע לבעה"ב איזה הפסד פתאומי והוכרח ליטול בהמתו של חבירו להציל הפסדו ורוצה ליתן לו הפסדו או שכרו לא הוי גזלן ולכתחלה רשאי לעשות כן בלא דעת בעל הבהמה דתנאי ב"ד הוא דכל מי שפגע בו היזק פתאומי הרשות בידו ליקח כליו ובהמותיו של חבירו להציל את עצמו מן ההפסד ונותן לו שכרו כמ"ש בסי' רס"ד ואפילו מתה מחמת מלאכה פטור כיון דתנאי ב"ד הוא [שם] הוי כשוכר מדעת בעלים דפטור בכה"ג דהא אפילו שואל פטור במתה מחמת מלאכה ואפילו לדעת החולקים בסי' רד"ע זהו שאינו יכול לכופו בע"כ אבל כשאינו כאן הכל מודים שיכול ליקח שלא מדעתו להציל הפסדו [סמ"ע]:

[12] ראה רמ"א סימן רסד סעיף ד: וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו, אין חייב ליתן לחבירו כלום, הואיל ולא התנה עמו. ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אע"פ שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות בי"ד, כן נראה לי. ואם נראה לבי"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום , דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש מי שפסק: מי שהציל ספריו וספרי חבירו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין חבירו חייב לשלם לו כלום. ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו. אבל  אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו, וכמו שנתבאר, כן נ"ל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו. פתחי חושן (אבידה) פרק ח סעיף יא.

[13] ולא נזקים שנגרמו לו כיוון שאינו מוגדר כמשיב אבידה , שו"ע סימן רסד סעיף ד: ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו. הגה- ודוקא שהתנה עם הבעלים אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל אפילו שכרו אין לו דהא לא הועיל לו. סמ"ע סימן רסד ס"ק יא: ודוקא שהתנה עם הבעלים. ר"ל תנאי הנ"ל [סעיף ג'] שיתן לו דמי חמורו. ונראה דאפילו לא התנה בפירוש אלא התנה סתמא, חייב ליתן לו לפחות שכרו הראוי, ולא דמי כל חמור שנפסד לו ע"י טירחת הצלת חמורו של חבירו. ומוסיף סמ"ע ס"ק יב: מיהו נראה דגם בדינים האלו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו, אם לא היו הבעלים שם, אף דלא התנה כאילו התנה עמהם דמי וצריך ליתן דמי שכירותו. וראה פתחי חושן אבידה פרק ח סעיף טז: במקום שהבעלים היו שם ויכל להתיעץ עמם ולא התיעץ ופעולתו לא הועילה לא זכאי אף לשכרו רק במקום שהבעלים לא נכח זכאי לשכרו אף שלא הציל שאנו מניחים שהזוכה היה מעונין בפעולה זאת כדברי הסמ"ע.

[14] כשהזוכה לא יזם את השימוש בנכסי המציל להצלת ממונו, אין לחייבו אלא א"כ נצלו נכסיו, ראה שו"ע חו"מ סימן שצד סעיף א: בהמה שהוחלקה באבן או במימי רגלים ונפלה לגנה ונחבטה על גבי פירות וירקות או שאכלה משלם מה שנהנת, אפילו הלכה מערוגה לערוגה ואפילו נשארה שם כל היום כולו אינו משלם אלא מה שנהנת, ומה הנאה יש לה בחבטה שהרי מצאה מקום רך ולא נתרסקו איבריה.

[15] בזכיה ביוזמת הזוכה העקרון ההלכתי המחייב הוא "זה לא נהנה וזה חסר חייב" כפי שראינו בסעיף 1(א) ולכן עליו לשלם את כל שווי הזכיה שקיבל שהיא כל ההוצאות שהיה צריך להוציא כולל נזקיו הצפויים של המציל. השמוש בכלי שעומד להשכרה כדין 'זה נהנה וזה חסר' כפי שראינו בסעיף קטן (ב) בסעיף, ואף בכלי שאינו עומד להשכרה במקום שנגרם נזק מסוים לכלי חייב בתשלום מדין נהנה כפי שראינו בסעיף 1(א) בחוק הערה 7.

[16] סמ"ע סימן רסה ס"ק ד: מן הדין לא היה לו לזה ליתן שום דבר, כיון דבעל האבידה היה שם, ולא התנה עמו, יכול בעל האבידה להתנצל ולומר אם לא ירדת מעצמך להציל, אני הייתי יורד להציל חמור שלי, אלא שחז"ל אמדו דעת הבריות, דמסתמא ניחא לבעל האבידה שכל מי שיקדים להציל ממונו בכזה, יתנו לו שכר. רואים בצורה ברורה מהסמ"ע שכאשר גילה דעתו שאינו רוצה בהצלה זו ודאי פטור מלשלם לו. וכן בשו"ת דברי ריבות סימן רצב וכן באורחות משפטים ח"א דף ע"ז סק"ט פסקו כך. פתחי החושן שכירות פרק ח הערה סד: ואם אמר לו בפירוש מתחלה שלא ישלם לו, נראה שאם אמר לו בפירוש איני רוצה בטובתך, לית דין ולית דיין שפטור מלשלם לו, שעיקר החיוב בדין זה הוא כמ"ש הפוסקים מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות והתם אם אמר תחילה שאינו רוצה שיטע נראה שפטור מלשלם.  וכן בערוך השולחן סימן שעה סעיף י"א כתב שאם ברור לב"ד, שמאיזה סיבה שהיא אין הנהנה רוצה בפעולתו של זה, אינו חייב לשלם לו.

[17] וזאת כאשר יש אומדנא דמוכח, ראה פתחי חושן שכירות פרק ח הערה סו ד"ה כתב: כתב הש"ך בסימן רמו ס"ק יא בשם מהרש"ל במ"ש הרמ"א שם סעיף יז שהאומר לחבירו אכול עמי חייב לשלם לו, שאם היה סועד אצל בעה"ב אחר בחנם ואמר לו זה בא אכול עמי, פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם ע"כ, ונראה מכאן דה"ה בעושה לחבירו טובה, שאם כבר היה מתעסק אחר לטובתו בחינם ובא זה והכניס עצמו לעשות הפעולה, אפילו בידיעת הנהנה, אם לא היה בדעת הנהנה שזה עושה בשכר אינו חייב לשלם לו, וזה בכלל אומדנא דמוכח שבודאי לא יתרצה לשלם שכר כשיכול לקבל ההנאה בחנם.

[18] מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן לט, שו"ת מהרשד"ם יורה דעה סימן רד, שו"ת בית יעקב סימן קמח הובא בפת"ש סימן רסד סעיף ד: דדוקא בטובע בנהר לקמן סימן תכו הוא דלא מהני מה שמוחה. ואפשר לומר שה"ה גם בהצלה משמירת גופו ולאו דוקא סכנת נפשות ממש, שהרי המקור לדין זה נלמד מהעובדה שאדם אינו בעלים על גופו, ראה רדב"ז על הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו: אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה. וכן שו"ע הרב חו"מ הלכות נזקי גוף סעיף ד: אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת.