חוק השבת אבידה לישראל
נוסח החוק ההלכתי המקורות שהיוו בסיס לחוק ההלכתי
חוקי ישראל עפ"י ההלכה
1. הגדרות
בחוק זה –
“אבידה”[1]– מטלטלין[2] שאבדו[3] לבעליהם[4] באופן שאדם סביר לא היה מתייאש מלמצוא אותם[5];
“בעל” לגבי אבידה- לרבות מי שזכאי להחזיק בה[6].
(1) יש לזכור כי דין השבת אבידה חל אך ורק בחפץ ששווה לפחות פרוטה ויש בו סימן, ראה שו”ע סימן רנט סעיף ב שהביא את כל התנאים לחיוב השבת אבידה: בד”א, במקום שהוא חייב להשיב משם, ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה, ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת, ושיהיה בה שוה פרוטה, ושיש סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו; אבל אם חסר אחת מכל אלו, אינו חייב להשיב אבידתו. וכן הוא בסימן רסב סעיף א. ראה פתחי חושן פרק א סעיף יב בהערה לג שדן האם רשאי ליטלה לעצמו קודם יאוש, או שלא חלה חובת השבה אבל אינו רשאי ליטלה לעצמו.
(2) שו”ע סימן רנט סעיף ט: אבידת קרקע גם כן חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חברו חייב לגדור בפניהם כדי להציל. ומפרש הסמ”ע בס”ק כא: בב”מ ל”א ע”א ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך, לרבות אבידת קרקע. וראה פתחי חושן פרק א סעיף כ: כשם שמצוה להחזיר אבידה, כך מצוה להציל חבירו משאר הפסד ממון. ובהערה סג: כמו שאמרו בכמה מקומות בש”ס שמבריח ארי מנכסי חבירו [כלומר מונע נזק מנכסי חבירו], הוא בכלל מצוות השבת אבידה. ובהערה סד כותב בשם האבן האזל שעיקר החידוש באבידת קרקע שאע”פ שאין גוף החפץ נאבד אלא שמתקלקל, גם זה ממצוות השבה. וכן בהערה סה: אבידת גופו [היינו להציל גוף חבירו מסכנה] ונפשו [אם רואהו עובר עבירה] גם נכללים במצוות השבת אבידה. ובחוק זה נתייחס לאבידת מטלטלין בלבד, כאשר שאר הנושאים ידונו בחוקים אחרים.
(3) על פי שתי בחינות ניתן לקבוע אם החפץ שלפנינו חפץ אבוד או חפץ מונח שאינו אבידה.
הבחינה הראשונה מתייחסת לצורה בה מונח החפץ. ראה שו”ע סימן רסא סעיף א: מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום אין זו אבידה, בלילה (רמ”א- או אם רואה חמור וכליו הפוכין) הרי זו אבידה. וראה שו”ע סימן רסב סעיף ז: מצא פירות מפוזרים אם דרך הנחה לא יגע בהם.
הבחינה השנייה מתייחסת למקום בו נמצא החפץ: ראה שו”ע סימן רס סעיף י: כיצד, מצא טלית או קרדום בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהם. בסרטיא (פי’ דרך רחבה שהולכים שם רבים תדיר), נוטל ומכריז. כלומר בצד הגדר הוי דרך להניח, בסרטיא הוי דרך נפילה. כאשר המקום משתמר קצת, ראה רמ”א בסימן רס סעיף י שחולק על השו”ע. והסמ”ע ס”ק מז ביאר מחלוקתם.
כאשר המקרה המסוים שלפנינו אינו תואם כללים אלו, יש להפעיל את שיקול הדעת על פי הנסיבות. שו”ע סימן רסא סעיף ג: מצא פרה ברשות הרבים אם עומדת ברשות הרבים חייב להחזיר, הייתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת לא יגע בה שאין זו אבידה, רמ”א: ויש אומרים שאם הרפת חוץ לתחום חייב להחזירה, מיהו נראה לי דהכל לפי הענין, ואף הסברא הראשונה מודה אם הוא בענין שאינה משתמרת.
(4) למעט ‘אבידה מדעת’ ראה שו”ע סימן רסא סעיף ד: המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו (וי”א דרפת לא מקרי אבידה מדעת וחייב להחזירה). השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, ה”ז איבד ממונו לדעתו, ואע”פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד (דברים כב, ג), פרט למאבד לדעתו. הגה- וי”א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה.
(5) שו”ע סימן רנט סעיף ג: כיצד, המוציא מציאה במקום שישראל מצויים שם, חייב להכריז, שלא נתייאשו הבעלים. ואפי’ העיר מחצה עובדי כוכבים ומחצה ישראל, או אפילו רובה עובדי כוכבים, והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר. כלומר כיון שחפץ האבוד נמצא במקום בו נמצאים אנשים המחוייבים בהשבת אבידה, הבעלים לא מתייאשים. לעומת זאת, שם בסעיף ז: המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח. ומוסיף הסמ”ע שם ס”ק טז: אפילו בא לידו לפני יאוש, דשם בגמרא ב”מ דף כב ע”ב יליף לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, דמיתורא ד”ממנו” דרשינן את שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה, יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואפילו אמר לא מייאשנה, ואפילו מרדף אחר שטיפה, בטלה דעתיה אצל כל אדם, והו”ל כצווח על ביתו שנפל. כלומר כאשר החפץ האבוד נמצא במקום שהאדם לא שולט בו, הבעלים מתייאשים. וראה פתחי חושן פרק ב סעיף טז: הרואה ששטף נהר חפץ של חבירו, או שלקחו חיה טורפת, וכן כשנפלה דליקה, באופן שמדרך העולם אין הבעלים ולא אחר יכול להצילו הרי זו אבידה שאבודה מכל אדם, ואם עמד אחד והצילו, אע”פ שיש בו סימן והבעלים עומד וצווח שאינו מתייאש, הרי הוא של המציל. ובהערה לג מביא מחלוקת בהגדרת המושג של ‘אבודה ממנו ומכל אדם’. לדעת מהר”י קולון שורש ג מספיק ש’על פי רוב’ נאבד החפץ מכל אדם. אחרים (ראה משנה למלך הלכות גזילה ואבידה, פרק י הלכה ב, ערוך השולחן סימן קפא סעיף ב, חזו”א בב”ק סימן ח סק”ג) חלקו עליו, והצריכו שתהיה אבידת החפץ ודאית.
(6) גם שומר המאבד את החפץ מוגדר כמאבד שקיימת כלפיו חובת השבת אבידה, וזאת משתי סיבות:
שומר המחזיק בחפץ לטובת הבעלים, נחשב החפץ כאילו עומד ברשותם של הבעלים. וכך מובא ברמב”ם הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה כב: היה לו פקדון ביד אחר … הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא. ומכוח הגדרה זו יכול השומר לבקש את החפץ, וא”א לטעון כלפיו אינך הבעלים שהרי אבידת החפץ מרשות השומר שווה ממש לאבידה מרשות הבעלים.
טעם נוסף לחובה להחזיר נכס שאבד לשומר. כאשר מדובר בנסיבות שהשומר נושא באחריות לחפץ, מוטלת על המוצא חובה להחזיר לו, כדי למנוע מן השומר את הוצאת הפיצוי שהוא חייב לבעל הנכס. ראה בחידושי רע”א לבבא מציעא דף כב ע”ב בקשר למוצא אבידה של עכו”מ, שהפקידו אצל שומר ישראל, אם חייב להחזיר כדי להציל את השומר היהודי מהפסד.
ראה משפטיך ליעקב חלק ג סימן ח עמודים קכז-קכח שציין למחלוקת הפוסקים האם חיוב השבת אבידה הוא לבעלים דווקא או חיוב השבת אבידה אינו לבעלים דווקא, אלא לכל מי שיש לו נזק ממוני מאי השבת האבידה לדוגמא שומר.
(7) המונח “בעל אבידה” נזכר בחוק זה במספר הקשרים א. בסעיף 1 ביחס לאיבוד האבידה. ב. בסעיף 2 ביחס להשבת האבידה ג. בסעיף 2 לענין יאוש מהאבידה. ד. בסעיף 5 ביחס לזכות פדיון האבידה. מלבד לענין יאוש באבידה שבזה אין דינו של המחזיק באבידה זהה לבעל האבידה המקורי, בשאר ההקשרים דינם זהה. ראה כל סעיף במקומו ובהערות שם.
2. חובת המוצא
(א) הרואה אבידה ונוטלה[1] (להלן: “המוצא”) חייב[2] להשיבה לבעלה[3] [4], זולת[5] אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבידה[6] התייאש ממנה[7].
(ב) מוצא החייב להשיב את האבידה לבעלה, ואין בידו לעשות כן, חייב להכריז על מציאת האבידה[8] או למסור אותה למשטרה[9] או לכל גורם אחר[10] שיטפל בהשבתה[11].
(1) אמנם השו”ע סימן רנט סעיף א פוסק: הרואה את אבידת ישראל חייב לטפל בה שנאמר השב תשיבם, וכן הוא הלשון בטור, אולם מהמשך דברי השו”ע והטור נראה שיש רק איסור ‘לא תוכל להתעלם’ שכתבו: המתין עד אחר יאוש ונטלה עובר משום לא תוכל להתעלם, ומתוך כך הסמ”ע סק”א פוסק שדווקא כאשר המוצא נטל את האבידה חייב במצות השב תשיבם, ואם לא נטלה עובר רק על לא תוכל להתעלם. וכן מדייק יד המלך הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה א מלשון הרמב”ם שם בפרק יד הלכה ז. וראה בפתחי חושן פרק א סעיף ג: הסכמת האחרונים שהרואה אבידה ולא נטלה, אע”פ שנאבדה אח”כ לגמרי, אינו חייב בתשלומים. וכן ראה קצות החושן סימן רצא סק”ד ד”ה אמנם: כל זמן שלא משך, אע”ג דראה אותו לא נתחייב בשמירה.
(2) ובתנאי שלא נגרם לו ע”י כך נזק בממונו או בכבודו. ראה שו”ע סימן רסד א: מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חברו אם יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזירם ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת … ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין … אם לא בהפסד מוכח. וראה שו”ע סימן רסג סעיף א: מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב לטפל בהם, וראה פתחי חושן פרק א סעיפים ח-י וְ יד.
(3) שו”ע סימן רסז סעיף א: חייב לטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה ואבדה משם, חייב באחריותה. החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אף על פי שאינו מקום המשתמר. אבל בבעלי חיים, לעולם חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים. ראה בהמה שברחה מן הדיר, והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים. וראה פתחי חושן פרק ז הערה ד: לאו דווקא יד הבעלים ממש, דפשיטא הוא, אלא ידיעת הבעלים. ובהערה ב: ומ”מ נראה שלאחר שהודיע לבעלים שהאבידה ברשותו, אינו חייב לטרוח ולהשיבה, ועל בעל האבידה לטרוח ולקבל אבידתו, דלא עדיף מפיקדון. כמו כן, אין חובה להחזיר לבעלים דווקא, אלא די בהשבה לידי שומר.
(4) מאחר ועל המוצא חובה להשיב את האבידה רק למי שאבד אותה, על המאבד להוכיח את זכותו לקבל אותה אבידה.
- באמצעות עדים- שו”ע סימן רסז סעיף ט: נתן האחד סימנים והשני הביא עדים, יתן לבעל העדים, אפילו אין מעידים שנפלה ממנו, אלא מעידים שמכירים שהוא שלו. וראה בביאור השערי יושר שער ו פרק יד, וכן בשב שמעתא שמעתא ו פרק ג ד”ה ודבר, הדנים בכוונת דברי הר”ן בחולין לד ע”א בדפי הרי”ף שכתב שעד אחד נאמן באבידה.
- באמצעות סימני זיהוי של החפץ האבוד- שו”ע סימן רסז, סעיפים ד-יד, פתחי חושן פרק ה.
- באמצעות טביעת עין- אפשרות זו של השבת אבידה ללא נתינת סימני זיהוי אלא בטענה שמכיר רכושו בטביעת עין, קיימת רק אם הטוען לבעלות הוא תלמיד חכם, שו”ע סימן רסב סעיף כא, פתחי חושן פרק ה סעיף טז.
(5) ובמקרה זה אין מדובר על אבידה אלא על מציאה שהמוצא אותה זוכה בה. פתחי חושן פרק א סעיף ו.
(6) שו”ע סימן רסב סעיף ה: … וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או מקומו. פתחי חושן פרק ב סעיף יג, ובהערה כו: ולא נתברר מהו שיעור זמן רב, ונראה שתלוי לפי החפץ. בתלמוד ב”מ כד ע”ב מדובר באבידה שנמצאה כעבור שנים עשר חודש, שהמוצא זוכה בה כיוון שודאי היה ייאוש, ויש להעיר שדין זה קיים רק שהתקופה המוגדרת ‘כזמן רב’ הסתיימה קודם הנטילה, שאם לא כן המוצא לא יוכל לזכות בחפץ כיוון שהגיעה לידו באיסור.
(7) בעל החפץ המקורי דווקא, ראה פתחי חושן פרק ב סעיף ג: אין ייאוש מועיל אלא כשבעל החפץ מתייאש, אבל שליח שאבד ונתייאש, אינו ייאוש. וראה שם הערה ה. מהו מושג ייאוש? שו”ע סימן רסב סעיף ה: מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: וי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו. וכן שם סעיף ו: אבידות שודאי נתייאשו הבעלים- דברים שהבעלים רגילים למשמש ואין בהם סימן. וראה שו”ע סימן רס סעיף ז, כאשר בעל החפץ יודע על קיומו ומתייאש מחמת טרחה.
וראה פתחי חושן פרק ב סעיף כב הערה נג: במקום שעפ”י חוק צריך למסור למשטרה, אפשר שאין המאבד מתייאש וממילא אין המוצא זוכה בו. ואם כן, מאחר ועפ”י חוק במדינת ישראל, רק אם בנסיבות הענין יש להניח שבעל האבידה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה, יתכן ורק במקרה של ייאוש מחמת מיעוט שווי האבידה, יזכה המוצא בה.
(8) שו”ע סימן רסז סעיף ג: מוצא אבידה (ואינו מכיר את בעליה) מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ובזמן שיש אנשים שאומרים אבידה הנמצאת של מלך היא, מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו. יש לציין שפעולת ההכרזה אינה חלופה להשבה לידי הבעלים, ואין לה ערך כשניתן להשיב את האבידה לבעליה.
(9) ראה פתחי חושן פרק ב סעיף כב הערה נג: באבידה שמדיני ישראל חייב להכריז ויודע שהאבידות הנמסרות למשטרה מוחזרות לבעליהן צריך למסור למשטרה כאחת מדרכי ההכרזה לכל הפחות … ואם יש אפשרות למסור רק הודעה למשטרה וזו תפנה את האובד אליו ויחזירו עפ”י סימנים ודאי שחייב לעשות כן.
(10) שו”ע הרב חו”מ הלכות מציאה ופקדון סעיף לב: אע”פ שבפיקדון אינו רשאי לעשות כן, שהרי אסור לשומר למסור לשומר, באבידה מותר שלא נעשה עליו שומר אלא ממצות המקום.
(11) ראה חוק לישראל עמ’ 25 ובהערה 23 שנוטה לומר שמי שנטל את האבידה נשאר “המוצא” גם לאחר שמסר אותה לשומר אחר, והמקבל מהמוצא נעשה שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, ואם ימצא את בעל האבידה, יחזיר לו במישרין.
3. אבידה שנמצאה ברשות הזולת
(א) המוצא ברשותו של אדם אחר אבידה, שבהתאם לסעיף 2(א) רשאי מוצא ליטול לעצמו[1]:
(1) ברשות שיש בה כדי להקנות את האבידה לבעל הרשות לפי דיני הקניינים[2], חייב המוצא להודיע עליה לבעל הרשות[3] ולמסרה לו לפי דרישתו[4].
(2) ברשות שאין בה כדי להקנות את האבידה לבעל הרשות לפי דיני הקניינים, זכה המוצא באבידה[5].
(ב) המוצא ברשותו של אדם אחר אבידה, שבהתאם לסעיף 2(א) אין המוצא רשאי ליטול לעצמו, יפעל המוצא עפ”י הוראות סעיף 2(ב)[6].
(1) ראה הערה 11 לעיל שמדובר למעשה לא על אבידה אלא על מציאה שמן הדין היא של מוצאה.
(2) שו”ע סימן רסח סעיף ג: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת. וראה ש”ך סימן רס ס”ק יח שכתב אף במשתמרת אם רבים נכנסים ויוצאים אין בעל הרשות זוכה בחפץ. וראה פתחי חושן פרק ט סעיף ו תנאים נוספים כדי שבעל החצר יזכה באבידה.
(3)בהתאם להוראות סעיף 2 (א) והרי בעל הרשות הפך להיות בעלים של האבידה.
(4) וראה נתיבות המשפט ביאורים סימן רסב סק”א: אבל כשאומר לא ניחא לי בקנין ובשליחות החצר … ודאי דאין חצירו קונה לו, דלא עדיף מזיכה ע”י אחר וצוח כששמע, דאינו זוכה, וה”נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו כשאינו רוצה לזכות על ידו, והוי כאילו לא קני לו חצירו כלל. כלומר במידה ובעל הרשות איננו מעוניין לזכות באבידה, אין חצרו קונה לו בעל כורחו.
(5) בהתאם להוראות סעיף 4 (ב) לחוק.
(6) ראה פתחי חושן פרק ב סעיפים ו-ז שמביא מחלוקת הפוסקים אם בעל הרשות שבחצרו הגיעה האבידה לפני שבעליה התייאשו ממנה, זוכה בה לאחר שהבעלים יתייאשו ממנה. אך ראה חזו”א ב”ק סימן יח סק”ד שמחלוקת זו נוגעת רק לשאלה האם יזכה בעל הרשות בחפץ לאחר ייאוש, אולם ודאי שבעל הרשות לא מתחייב בהשבתה כל זמן שלא הכיר בה. ולכן המוצא את האבידה בחצר של אחר מתחייב בהשבה לפי סעיף 2 (א) לחוק. וראה חוק לישראל השבת אבדה מאת מיכאל ויגודה עמ’ 64 שסובר שחיוב ההכרזה שחל על המוצא לפי סעיף 2 (ב) כולל גם את החיוב להודיע על המציאה לבעל הרשות.
4. אבידה שלא נתגלה בעלה
(א) הכריז המוצא על האבידה בהתאם להוראות סעיף 2(ב) ולא נתגלה בעל האבידה, חייב[1] לטפל בה[2] באופן המועיל[3] עד מציאת הבעלים[4].
(ב) רשאים בי”ד בהסכמת הציבור לתקן להשיב אבידה לבעלה אף במקום שהמוצא זוכה בה[5].
(1) ראה הערה 17, ולפי סברה זו, לאחר שהמוצא מסר אותה למשטרה או לשומר אחר, הם נעשים שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, ועליהם יהיה לטפל באבידה עד למציאת בעל האבידה, ואם בעל האבידה ימצא, יחזירו לו במישרין.
(2) שו”ע סימן רסז סעיף טז: כל זמן שהאבידה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר. וכן ראה שו”ע שם מסעיף יז: כל זמן שהיא אצלו חייב להטפל בה שלא תפסד. ועד סוף הסימן עוסק בצורת הטיפול.
(3) עיין לקמן סעיף 6 שדן באופנים שמותר ואף חייב למכור את האבידה.
(4) שו”ע סימן רסז סעיף טו: הכריז ולא באו הבעלים תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו. וראה פתחי חושן פרק ב סעיף כב בהערה נג: ופשוט שלאחר שעברה תקופה מסוימת שלפי חוק המדינה מוחזרת האבידה למוצא, אם הוא דבר שמדיני ישראל זוכה בה מיד המוצא, ודאי שזוכה בה עתה, אבל אם הוא דבר שמדיני ישראל יהא מונח עד שיבוא בעל האבידה, אפשר שאין בכח דינא דמלכותא להפקיע ממון ישראל שלא כדין, וגם עתה יהא מונח. מיהו אפשר שבמקום יהא מונח, מותר עכ”פ להשתמש באבידה מכח דינא דמלכותא, אלא שאם ימצא בעל האבידה אפשר שיהא חייב להחזיר לו וצ”ע.
(5) ראה שו”ע סימן רנט סעיף ז: המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלולית של נהר … הרי אלו שלו, אפילו עומד וצווח. ומוסיף הרמ”א: מכל מקום טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר בסעיף ה, ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בי”ד, חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר בי”ד הפקר, ולכן פסקו ז”ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל, גם הקהילות, שכל מי שקונה מן העכו”ם שהצילו מן האבידה ההיא, שיחזיר לבעליו- שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן. פתחי חושן פרק ב סעיף כב: במקום שיש תקנת ב”ד או הסכמת הצבור או דינא דמלכותא להחזיר אבידה לאחר ייאוש, חייב להחזיר.
5. פדיון האבידה
זכה המוצא באבידה אין בעלה זכאי לפדותה[1].
(1) לא מצינו הסדר של פדיון אבדות, אף שמצאנו בנושאים אחרים תקנה הדומה ברוחה להסדר זה, היא ‘תקנת השוק’, ראה שו”ע סימן שנו סעיף ב. וכן תקנה שנקראת ‘שומא הדרא’ בשו”ע סימן קג.
אולם בהשבת אבידה מצינו דין של לפנים משורת הדין של השבה בחינם, ובערוך השולחן כתב הטעם משום שאין לו היזק מכיסו. וראה שו”ע סימן רנט סעיף ה: אע”פ שמן הדין במקום שרוב גוים מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין). וראה רמ”א בסעיף ז שכתב דין השבה לפנים משורת הדין גם במציל מזוטו של ים. במשנת המשפט סימן רנט ס”ק לג בציונים למשפט אות נו ציין שהשו”ע סובר שבזוטו של ים אין חיוב אף לפנים משורת הדין, בפתחי חושן פרק ב סעיף כא נקט לשון טוב וישר, ראה שם בהערה נב שהביא דיון בפוסקים האם כופין על לפנים משורת הדין.
6. מכירת האבידה
(א) אבידה שהיא נכס שעלול להתקלקל[1] או לאבד משוויו[2], חייב[3] המוצא למכרה מיד[4].
(ב) אבידה שיש הוצאות בשמירתה[5], או שהיא בעל חיים[6] או חפץ שמצוי לקנותו[7], רשאי[8] המוצא למכרה.
(ג) המשטרה או כל גורם אחר, שהאבידה נמסרה להם, יפעלו[9] גם הם עפ”י הוראות סעיפים קטנים (א) ו- (ב).
(ד) המוצא לא ימכור את האבידה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) אלא בפיקוח בית דין[10].
(ה) נמכרה האבידה, דינו של המוצא כשואל[11].
(1) טור סימן רסז סעיף כג: וכן פירות שהתחילו להירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד. פתחי חושן פרק ו סעיף יד. אמנם מדובר כאן בנכס, שכבר התחיל להתקלקל, פירות שהתחילו להרקיב, אך הכל לפי העניין, ואם ברור למוצא, שיתקלקל הנכס, אף שעדיין לא קרה הדבר, צריך למוכרו מיד. וכך פסק ערוך השולחן סימן רסז סעיף טז: ודבר שיכול להתקלקל, מוכרו מיד. וראה גם שם סעיף יד: שאפשר שיתקלקל בודאי, יכול למוכרם. מהו שיעור הקלקול הצפוי המחייב מכירה? מהמגיד משנה הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה טז עולה שגם נכס העלול להתקלקל רק מעט, יש למוכרו, כדי לא לגרום הפסד לבעלים. וכן בהגהות הרש”ש בבא מציעא לח ע”א בתירוצו הראשון. מדבריהם עולה ששמירת אבידה שונה מפקדון, בעוד שבפקדון מצינו במשנה שם שעור של ‘כדי חסרונן’, כיוון שהבעלים הפקידם ויודע שינכה לו חסרונות ולכן לא מכרן, כי ודאי שחביבין עליו, משא”כ באבידה אין הוכחה שהבעלים משלימים עם חסרון כל שהוא.
(2) שו”ע הרב הלכות מציאה ופקדון סעיף כד: שאם מצא חמץ אינו צריך להמתין מלמוכרו עד ערב פסח כדין פקדון, אלא יכול למוכרו קודם לכן כדי שימכור ביוקר.
(3) ראה לשון הטור בהערה שלפני הקודמת.
(4) פתחי חושן פרק ו סעיף יד: מוכרן מיד. להבדיל מס”ק (ב) הבא שרשאי למכור. סיבת החילוק היא שכאשר המשך החזקת החפץ תגרום הפסד לבעלים, המוצא חייב למכור, שהרי למוצא יש דין של שומר ומוטלת עליו חובה למנוע היזק לבעלים, אולם כאשר החזקת החפץ מכבידה, אך אינה גורמת הפסד, רשאי למכור אך אינו חייב.
(5) שו”ע סימן רסז סעיף כד: … וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהם ג ימים מכאן ואילך מוכרן. פתחי חושן פרק ו סעיף יב.
(6) שו”ע סימן רסז סעיף כב: מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי הוא צריך להאכילו אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם 12 חודש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן … ומאכילן כל 12 חודש, מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל הבעלים בשותפות כדין כל השם מחברו, וכן בסעיף כג: מצא עגלים וסייחים של רעי מטפל בהם שלשה חדשים ושל פטם שלשים יום. ובסעיף כד: אווזים ותרנגולים זכרים מטפל בהם שלשים יום קטנים ביותר וכל דבר … מכאן ואילך מוכרן … פרקי הזמן השונים מבוססים על מידת הטרחה הכרוכה בטיפול בבעלי החיים השונים, ועל היחס שבין ההוצאות להכנסות. ראה רש”י בסוגיא ב”מ דף כח ע”ב ד”ה הא דרעיא הא דפטומא. חכמים הגבלו את תקופת הטיפול בבעלי החיים, שהם חששו ששום מוצא אבידה לא ירצה ליטלה ולטפל בה, אם יידע שהטיפול בה הוא לזמן בלתי מוגבל. ראה בשו”ת מהרי”ט חלק א, סימן צג שביאר תקנה זו: דאם לא כן, אין לך שיזדקק להחזיר אבידה, ונמצאת מכשילן לעתיד לבא.
(7) שו”ע סימן רסז סעיף כא: מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנותם בכל שעה. וראה בסמ”ע ס”ק כא שרמז שכך נראה ביאור השו”ע, לעומת הש”ך ס”ק כא שביאר את השו”ע דווקא בחפץ של מצווה. וראה שו”ת חת”ס חו”מ סוף תשובה קכב, ערוך השולחן סימן רסז סעיף יד שכתבו שבכל חפץ שנראה שהבעלים אינם מקפידים דווקא בחפץ שלהם, מותר למוכרו. פתחי חושן פרק ו סעיף י.
(8) הן לגבי בע”ח שטיפולם מרובה משכרם והן לגבי בע”ח שעושים ואוכלים מצינו שהמוצא רשאי למוכרן אם ירצה. ראה שו”ע סימן רסז סעיפים כב-כד. ואף שבשו”ע סעיף כב לגבי בע”ח שעושים ואוכלין, ציין את שיטת הרמב”ם שלאחר שנים עשר חדש שם דמיהן עליו והוא והבעלים שותפים, ולא ציין את האפשרות למוכרם, ראה פתחי חושן פרק ו סעיף יג שכתב כשיטת רוב הראשונים שאם ירצה יכול למכור, ובהערה לב כתב: כדעת רוב הראשונים … ואפשר שאף הרמב”ם לא כתב כן אלא כשהוא רוצה להישאר בשותפות.
(9) ראה בהערה 17 לסעיף 2 בחוק.
(10) שו”ע סימן רסז סעיף כד: אווזים ותרנגולים מטפל בהם שלושים … מכאן ואילך מוכרן בבית דין. פתחי חושן פרק ו סעיף טו. וראה סמ”ע ס”ק לו דקאי על כל מקום שהתירו למכור או להשתתף, וכן בתפילין. מכירה בפיקוח בי”ד באה להבטיח את האינטרס של בעל האבידה שהאבידה תמכר במחיר ראוי.
אך יש חולקים על דרישה זו וקובעים שאין צורך בפיקוח בית דין, ראה רמ”א שם סימן רסז סעיף כד: ויש אומרים דאין צריך בית דין ויכול לשומן ולקחתן באותן הדמים. וראה פתחי חושן שם שלשיטה זו שאינה מחייבת פיקוח בי”ד, במכירת אבידה אין לחשוד במוצא, כיוון שבחר מרצונו החופשי להשיב את האבידה יש לתת בו אימון, שידרוש מחיר מלא עבור האבידה. מאידך ראה הגהות הב”ח על הרא”ש ב”מ פרק ב סימן טז הגהה י, שכתב שאף לדעה זו שאינה מחייבת פיקוח בי”ד, כאשר מותר למכור את האבידה בפחות משוויה, למשל ‘בדבר שאינו עושה ואוכל’, המכירה חייבת להתבצע בפיקוח בי”ד, משום שרק לבי”ד יש כוח להפקיע ממון מן הבעלים.
(11) משום שהמוצא רשאי להשתמש בכספי פדיון האבידה, הוא גם חייב באחריותן. ראה שו”ע סימן רסז סעיף כה: ויש לו רשות להשתמש בהם, לפיכך אם נאנסו חייב לשלם, ואף על פי שלא נשתמש בהם, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהם הרי הם אצלו כשאלה, בד”א שיש לו רשות להשתמש בהם, בדמי אבידה מפני שטרח לטפל בה, אבל אם מצא מעות לא ישתמש בהם. פתחי חושן פרק ו סעיף טז בהערה לט מביא סברה לכך מהגמרא משום שטרח בהו. ומביא דעות בענין שימוש במעות של מכירת אבידה שלא טרח בה כגון תפילין, אבל אם האבידה היא עצמה מעות, אסור למוצא להשתמש בהם משום שלא טרח בהם.
7. נכס שהוזנח
(א) נכס שהופקד[1] במוסד שבו מתאכסנים, מאושפזים או מבקרים בני אדם, או במקום כיוצא באלה, ולא נדרש כעבור זמן רב[2] מתום תקופת ההפקדה, יראוהו כאבידה ובעל המוסד או המקום– כמוצא שחל עליו סעיף 2 (ב)[3].
(ב) נכס שהושאר[4] במקומות המוזכרים בסעיף קטן (א), ולא נדרש כעבור זמן רב, רשאי המוצא ליטול אותו לעצמו[5].
(ג) הוראות סעיף קטן (א) אין בהן כדי לגרוע מתנאי הפקדה[6].
(1) ראה שו”ת סמיכה לחיים (פאלאגי) חו”מ סימן כב שכתב שגם פיקדון יכול להפוך לאבידה. וראה בשו”ת מנחת יצחק חלק ח סימן קמו שמניח בדבריו שאחר זמן הבעלים המפקידים מתייאשים, ומוגדר כאבידה.
(2) שו”ע סימן רסב סעיף ה: מצא דבר שנתייאשו … וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתיאשו הבעלים, הוא של מוצאו. בלשון השו”ע לא מבואר מהו שיעור זמן רב, וכן יש להסתפק בדבריו האם זה תלוי רק בזמן או צריך שיהיה ניכר בחפץ, ראה בספר משנת המשפט סימן רסב סעיף ה בחלק הביאורים אות ז שדן במחלוקת רש”י ותו”ס בענין זה, וציין שם מחלוקת פוסקים בהבנת פסק השו”ע, ביחס לשיעור הזמן, בב”מ דף כד ע”ב ע”פ רש”י מבואר שנים עשר חודש. בפתחי חושן פרק ב סעיף יג: המוצא דבר שניכר שיש זמן רב שנאבד, הרי הוא של המוצא. ובהערה כו כתב ולא נתברר מהו שיעור זמן רב , ונראה שתלוי לפי החפץ, כגון מטריה בימות החמה וכיוצא בזה.
(3) כיוון שבעל המקום קבל את הפיקדון לפני שהבעלים התייאשו, הגם שאחרי זמן רב הפך הפיקדון לאבידה בגלל יאוש הבעלים, אין הוא זוכה בה, ודינו כמוצא שחל עליו סעיף 2(ב). ראה שו”ע סימן רסב סעיף ג: אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאשו בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע”פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש. וסמ”ע סק”ט מבאר כיוון שבאיסור בא לידו, וכן על שומר פקדון חל העיקרון באיסורא אתא לידיה, ולעולם לא יכול לזכות בחפץ. וראה שו”ת סמיכה לחיים (פאלאגי) חו”מ סימן כב שכתב אע”פ שהיה מקום לראות את שינוי מצב החפץ מפיקדון לאבידה, כפיקדון חדש- ‘פיקדון הנעשה על ידי אבידה’- מכל מקום קדמה החזקת השומר לייאוש בעלים. וכן מבואר בדברי משפט סימן רנט סק”א. ומוסיף בדברי משפט שאין חילוק בין שומר שכר לשומר חינם. וראה גם בשו”ת פרי יצחק ח”ב סימן סה ס”ק ד-ה.
(4) כלומר לא הופקד ע”י בעל הנכס במקום אלא הונח שם. ראה שו”ע סימן רס סעיף א שהמוצא מטמון בכותל אף שוודאי הונח שם מלכתחילה מדעת הבעלים אם העלה חלודה, מותר למוצא לקחתו. כלומר, גם חפץ שלא נאבד ע”י בעליו אלא הונח במקום שבו מצאו המוצא, יכול להפוך לאבידה.
(5) שו”ע סימן רסב סעיף ה: וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתיאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו. סמ”ע שם ס”ק יב: דקדק לומר שנאבד, שאז מסתמא מיאש ממנו, לאפוקי מצאו במקום המשתמר … דאיכא למימר דרך הינוח. מ”מ ראינו בהערות הקודמות שגם בדרך הינוח בנסיבות מסוימות מוגדר כאבידה. וראה השלמת הענין של מציאת אבידה ברשות של אחר בסעיף 3. וראה שו”ת מנחת יצחק חלק ח סימן קמו. אולם ראה תחומין חלק ה עמוד 342 במאמרו של הרב בצרי בעניין חפצים שהוזנחו ע”י בני הישיבה בחדריהם שמסיק שאין לראות בחפצים אלו אבידה.
(6) ראה פתחי חושן פרק ד סעיפים כב-כג שמועיל תנאי. סעיף כב: יש אומרים שבמקוה וכדומה רצוי להודיע מראש באופן בולט שכל חפץ שלא יידרש במשך תקופה מסוימת יזכה בו בעל המקוה, וכעבור הזמן האמור יכול לעשות בו מה שירצה. סעיף כג: נראה שה”ה באומן שלפעמים משאירים אצלו חפצים הניתנים לתיקון, יכול להתנות מראש שכל חפץ שלא ידרש זמן מסוים יש בידו רשות למכרו. וכן מציע הרב בצרי במאמר שם לקבוע לכתחילה תנאים לגבי חפצים שתלמידי הישיבה ישאירו בחדריהם.
8. נכס שהוזנח
(א) מיטלטלין[1] של אדם שיצא שלא לדעתו ועקבותיו נעלמו[2], או שנפטר ויורשיו אינם ידועים[3], ובית הדין לא קיבלם לידו[4], יחולו עליהם סעיפים 2(ב) ו- 4(א)[5] בשינויים המתחייבים.
(ב) מיטלטלין של אדם שיצא לדעתו[6] ועקבותיו נעלמו, לא יחולו עליהם הוראות חוק זה[7].
(1) ראה הערה 2.
(2) מן הדין חלה חובה על בית דין לטפל בנכסים אלה. שו”ע סימן רפה סעיף ב: שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות, חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם. כיצד עושין, כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע”פ ב”ד, ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש, כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם, עד שיודע שמתו או עד שיבואו.
(3) ראה ש”ך סימן רפה סק”ה שציין למספר פוסקים שכתבו אע”פ שאין לו יורשים ידועים, יש להתייחס למקרה זה כדין נכסי שבוי, ומוטל על בי”ד לטפל בנכסיו, עד שיתבעו על ידי יורשים, כיוון שחזקה אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים.
(4) היינו שעדיין לא נודע לבית הדין על העלמותו, או שעדיין לא הגיעו הנכסים לבית הדין.
(5) על המוצא אותם חלה חובת השבת אבידה, אך לעולם הוא לא יוכל לזכות בהם ועל כן הוא חייב לפעול בהתאם לסעיפים 2(ב) ו-4(א).
(6) שו”ע סימן רפה סעיף ד: מי שיצא לדעת והניח נכסיו, ואין ידוע להיכן הלך, ולא מה אירע לו, אין מורידין קרוב לנכסיו, ואם ירד מסלקין אותו. ואין ב”ד צריכים להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס, לא לקרקע ולא למטלטלין, שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו. וכיצד יהיה דין נכסי זה, מטלטלים יעמדו ביד זה שהם תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשים … שהרי הוא ברצונו איבד ממונו, ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה.
ואעפ”י שהרמ”א בסימן רסא סעיף ד כותב: וי”א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה, ראה חוק לישראל השבת אבידה עמ’ 113 שהגדרת נכסיו של מי “שיצא לדעת” כ”אבידה מדעת”, אין הכוונה שיש לנכסים דין הפקר כאבידה מדעת ממש, אלא אך ורק לענין חובת בי”ד לטפל בנכסים אלה .
(7) יתכן שבעל הנכס שיצא לדעתו ייחשב כמי שיצא שלא מדעתו ויחולו הוראות סעיף קטן (א), ראה ברמ”א שם סעיף ד: וכן אם הלך שלא במקום סכנה וחשב לחזור ולא חזר הוי כמי שיצא שלא לדעת. וכן כתב סמ”ע סק”ב: והיינו דווקא שהלך במקום רחוק ובמקום הסכנה ואין השיירות מצויות, דהיוצא בדרך זה מדרכו לצוות לביתו, וכיוון שזה לא ציוה אמדינן דעתיה דלא ניחא ליה דלירדו בו אחרים, אבל כשהלך לדעת במקום קרוב … וכיוון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי. ראה דיני ממונות חלק שלישי פרק שביעי סעיף ג שכתב כדברי הרמ”א.
9. עבירות
בטל
10. אצילת תפקידים וסמכויות
בטל
11. ביצוע ותקנות
בטל
12. תחולה
הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.
13. ביטולים
14. תחילה
תחילתו של חוק זה מיידית.
פסיקה
סעיף 1. הגדרת אבידה
(1) הרב צבי בן יעקב, משפטיך ליעקב חלק ג סימן י עמודים קנח-קסח
העובדות– התובע ראובן סוחר יודאייקה מכר סחורה בסך 30,700$ לסוחר יודאייקה נוצרי מקליפורניה. הואיל והתובע חשש לקבל מהקונה שיק מחשבון הבנק של הקונה מאחר ואינו מכירו, הוא קיבל ממנו שיק אותו קיבל הקונה משמעון (הנתבע), השיק אבד לראובן וכעת תובע את שמעון שיתן לו שיק חלופי האם אפשר לחייבו בכך?
נפסק– על הנתבע לשלם לתובע שיק חלופי. הטעמים: הצלת חבירו מהפסד כלולה במצות השבת אבידה, וחיוב השבת אבידה הוא גם בדבר שאין גופו ממון.
(2) הרב צבי בן יעקב, משפטיך ליעקב ח”ג סימן יא עמודים קסט-קפג.
העובדות– אדם שהיה לו רכוש במזרח אירופה בתקופת השואה, האם מותר ליורשו לתבוע את הרכוש הנ”ל הואיל והבעלים התיאשו מהרכוש בכל אותן שנים, ובזמן השואה היה הרכוש אבוד ממנו ומכל אדם
נפסק– אין כל מניעה בתביעה. הטעמים אף אם נגדיר מציאות זו כאבודה ממנו ומכל אדם ויועיל יאוש גם בקרקע, אולם במקום שלא נשתקע שם בעלים, אינה בכלל אבודה ממנו ומכל אדם ולא מהני יאוש, וכיוון שברישום של ממשלת פולין מופיע הנכס על שם מורישיו של שמעון לא נשתקע שם הבעלים ולא מהני יאוש.
(3) הרב יצחק וויס, מנחת יצחק חלק ח סימן סט אות ב עמוד קלח.
העובדות– כתב יד המג”א שנמצא אחר השואה ויורשיו תובעים אותו.
נפסק– המלחמה שהיית בזמנינו מוגדרת כאבודה ממנו ומכל אדם והוי יאוש גמור, אלא שאף במציל מזוטו של ים טוב להחזיר לפנים משורת הדין, וצריך לשלם לו הוצאותיו, אלא שבנוגע ליורשים צריך עיון אם עשו תקנה.
סעיף 3. אבידה שנמצאה ברשות הזולת
(1) הרב יעקב אליעזרוב, דברי משפט חלק ה עמודים קנג- קנה
העובדות– לקח ספר מספריה ומצא מעטפה בתוך הספר ובה מאות דולרים, והיה כתוב ע”ז שייך לגמ”ח פלוני, ושאלו את מנהלי הגמ”ח ואמרו שלא אבדה להם מעולם מעטפה עם כסף. האם המוצא זוכה בכסף זה או שחייב להכריז או שייך לבעל הספריה.
נפסק– המוצא זוכה בכסף. הטעמים: במעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה ולפיכך קרוב לומר שהתייאש קודם שהחזיר הספר לספריה, ואין הספריה זוכה בכסף כיון שאינה חצר המשתמרת, שרבים נכנסים לשם, ועוד בדבר שאפשר שלא ימצא אין חצר קונה.
(2) הרב צבי בן-יעקב, משפטיך ליעקב ח”ב סימן ל עמודים שעד- שצד.
העובדות– ראובן שכר רכב ושמעון הצטרף אליו לנסיעה. בדרך העלו לרכב טרמפיסט (אדם לא ידוע) שאיבד ברכב שטר כסף. לאחר כשעה מירידת הטרמפיסט, שמעון מצא את השטר והוא מוחזק בו כעת. למי שייך השטר לראובן בעל הרכב, לשמעון המוצא או לחברה שהשכירה את הרכב?
נפסק– רשאי שמעון להחזיק בשטר הכסף שמצא.
(3 ) הרב יעקב אליעזרוב, שורת הדין כרך ו עמודים פו- צא.
העובדות– אדם מצא מטבע של זהב בחדר כספות של הבנק ושאל אם זוכה בזה או חייב להכריז?
נפסק– המטבע של מוצאו. והטעמים: יש לפנינו כמה ספיקות להניח שנטלו לאחר יאוש, וכן אין הבנק היה מוצאו לעולם מחמת קטנות המטבע ואין כאן קנין חצר.
(4) הרב אליעזר יהודה וולדינברג, ציץ אליעזר ח”יב סימן פח עמודים ריא- ריג.
העובדות– בנ”א הנכנסים לחנות ספרים, ומתוך עיונם או ישיבתם הממושכת בחנות שוכחים שם חפצים, ובעל החנות מוצא אותם, ואינו יודע של מי הם, וגם אין בהם סימן, האם יכול בעל החנות לקחתם לעצמו, בהיות וברור שבעלי האבידה התיאשו מזה והם עצמם לא יודעים באיזה מקום ששכחו אותם?
נפסק– בעל החנות זוכה בכל חפץ הנשאר בחנותו. הטעמים: לא שייך לומר לכו”ע באיסורא אתא לידי כיוון שחנות היא חצר שאינה משתמרת ואינה זוכה לבעליה, ולכן אם מוצאם ומגביהם לאחר שיעור זמן שסביר שהיה יאוש זוכה בהם.
(5) הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חו”מ ח”ב סימן מד עמודים רנד- רנה.
העובדות– אדם מצא מציאה באיזור כספת הבנק, ומסרה למשטרה וקיבל מהם הבטחה שיחזירו לו כעבור זמן אם לא ימצא המאבד וכעבור זמן התעורר למשטרה ספק אולי כיוון שנמצא בבנק שייך לבנק?
נפסק– המוצא זכה במציאה, ואין הבנק זוכה בכך כיוון שזה מקום שהרבים מצויים בו, ומה שאומרים שיצא חוק שצריכים למסור לבעל הרשות, אף אם קבעו חוק כזה הוא גזל ממש שאין דינא דמלכותא להתיר גזל.
סעיף 7. נכס שהוזנח
הרב יצחק יעקב וויס, שו”ת מנחת יצחק ח”ח סימן קמו אות א.
העובדות– חפצים שנעזבו במוסד לבנות במשך שנים וכעת המוסד צריך את החדר בו נערמו חפצים אלו, האם המוסד רשאי לזכות בנכסים אלו ולמוכרן?
נפסק– נוטה לומר שהמוסד יכול לזכות בנכסים אלו, מ”מ לא רצה להחליט כן למעשה בלי לבחון הדברים יותר, ולכן למעשה כתב לשום דמיהן ולהניח המעות אצל בי”ד.