חוק המתנה לישראל

מבוא

מבוא לחוק המתנה לישראל

מאת הרב גבריאל טולדנו

בכל יום ויום כאשר אדם יוצא מביתו, הוא מתמודד עם הניסיון המתמשך בניהול אורח חייו, במפגשיו עם בני האדם: בקנייה במכולת, בעלייה לאוטובוס, בניצול זמן העבודה ועוד. חכמינו זיכרונם לברכה מדריכים אותנו כיצד לעשות זאת, הם קובעים כי עלינו לשאת ולתת באמונה.

הדרכה זו מובאת בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו סעיף א: ‘אח”כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע”ד קונו; ומ”מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו; וישא ויתן באמונה’. ומסביר המשנה ברורה, שם, ס”ק ד: ‘וישא ויתן באמונה. היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית וגם ע”ז שואלין לו לאדם בשעת הדין כמו שאחז”ל’.

כלומר, האדם היהודי פותח את יומו בתפילה לקבלת חיזוקים רוחניים לקראת היום הצפוי לו, עוסק בתורה ויוצא לעסקיו. וכאן באה הדרכת חז”ל ‘ישא ויתן באמונה’.

חז”ל רואים חשיבות במשא ומתן באמונה, עד כדי כך שהדגישו שזה הנושא הראשון עליו ייתן האדם את דינו בבוא יומו. מסכת שבת לא, ע”א: ‘אמר ריש לקיש, בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?’ מכאן אנו למדים, שמשא ומתן באמונה הוא העניין הראשון שבו פותחים את דינו של האדם.

מאידך, מצאנו שדווקא נושא לימוד התורה הוא הראשון בדין, כפי שכתוב במסכת סנהדרין, ז ע”א: ‘אמר רב המנונא אין תחילת דינו של האדם אלא על דברי תורה’.

המהרש”א בסנהדרין מסביר שהסוגיות עוסקות בשני סוגי בני אדם – הגמרא בשבת מתייחסת לאדם שישב ולמד תורה, אולם ראה שאין הוא מצליח לממש את עצמו בעולמה של תורה ולכן יצא לעסוק בדרך ארץ. השאלה הראשונה ששואלים אדם זה הינה האם התפרנס ביושר. מנגד, הגמרא בסנהדרין מדברת על אדם שהצליח בלימוד התורה אולם החליט בכל זאת לפרוש מלימודה. אדם זה ייתן את הדין בראש ובראשונה על לימוד תורה, שהרי יכול היה ללמוד יותר.

אפשר להסתכל על הדברים במבט נוסף: התוספות מתרצים, שאמנם השאלה הראשונה שאדם ישאל תהיה על דרך ארץ, אך כשייענש האדם – ייענש על ביטול תורה.

ויש להסביר כוונת דבריהם. על אף שלימוד התורה הוא המצווה החשובה ביותר, וממילא העונש על המתבטל מלימוד תורה הוא החמור ביותר, ועל כן ייענש בראש ובראשונה על דברי תורה. מכל מקום, לפני לימוד התורה והמצוות המעשיות ולפני תרי”ג המצוות, באה דרך ארץ, שקדמה לתורה. הקב”ה ברא את האדם כך שיבנה את עצמו במידות וביושר, ולאחר בניית המידות, יוכל להשיג את התועלת האמתית בקיום המצוות ולבנות קומה נוספת באישיותו. בכך מגיעים מעשי המצוות אל מטרתם ואל תכליתם שלשמן ניתנו, והאדם מגיע אל ייעודו.

לכן, השאלה הראשונה שישאל האדם בתחילת דינו תהיה ‘האם נשאת ונתת באמונה’. זהו הבסיס להבנה האם לימוד התורה שלמד והמצוות שקיים, יש בהם הערך והתועלת שלשמן ניתנו. ולאחר מכן אפשר לבדוק את לימוד התורה והמצוות שקיים. וכדברי הנביא מיכה, פרק ו פסוק ח: ‘הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך’. תחילה ה’ דורש ממך ‘עשות משפט ואהבת חסד’, ללכת בדרך היושר והצדק, ולאחר מכן באה הדרישה של ‘והצנע לכת עם אלוקיך’.

נמצא שהשאלה ‘נשאת ונתת באמונה’ – ובמילים אחרות, השאלה האם התפרנסת ביושר, לא שיקרת, גנבת, הונאת, רימית וכו’, נשאלת על אישיותו של האדם המקיים את המצוות, והשאלות על דברי התורה הן על המצוות עצמן.

עם זאת, אפשר לומר, ש’דרך ארץ’ אינה רק הקדמה למצוות, היא חלק מהמצוות עצמן. שכן אנו מוצאים שישנן מצוות שמהותן היא דרך ארץ, מצוות הנוגעות אל האדם עצמו. כגון הלכות מכירה, מתנה, שכירות, גזילה, אונאה וגניבת דעת. המצוות הללו מחנכות את האדם להתנהג בחברה על פי היושר ולא לסטות מן האמת אפילו כמלוא הנימה. וכדברי התנא במסכת אבות ‘איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם’.

תכני הספר

ספר זה עוסק בהלכות מכירה, מתנה ושכירות, ומבטא את החובה הנדרשת מכל יהודי לנהוג ביושר, ושיהא משאו ומתנו באמונה, זהו הבסיס לחיי חברה מתוקנים. הספר ערוך בהתאמה למציאות בת ימינו ונותן מענה ופתרונות הלכתיים בהלכות משא ומתן ושכירות הנהוגים בימינו.

לשון וסגנון הספר

הספר נערך בסגנון ובלשון המתאימים לבני דורנו ובשפה המובנת לכל, כדי לאפשר גם לאלו שאינם תלמידי חכמים אך עסוקים בדרך ארץ לדעת את ההלכה היהודית בהלכות הנוגעות לדרך ארץ, להיעזר ולהשתמש בה. ובפרט למשפטנים האמונים על שמירת היושר והצדק, על הוצאה לאור של דין אמת ועל חקיקת חוקים המשמשים בסיס למבנה החברתי של ימינו. ספר זה ישמש להם כבסיס לידיעת ההלכה היהודית וכלי עזר בספרות המשפטית ההלכתית. בנוסף לכך, הספר יחבר בין המציאות העכשווית בת ימינו לבין ההלכה היהודית עתיקת היומין.

עריכת הספר

ההלכות נכתבו על פי מספור הסעיפים בחוק האזרחי. בעריכת הספר הובא הנוסח ההלכתי ומתחתיו לשון החוק הקיים, כדי לאפשר השוואה בין החוק ההלכתי והחוק האזרחי ולהדגיש את הקשרים ואת ההבדלים ביניהם. בנוסח החוק ההלכתי הובאו הערות שוליים המביאות את המקורות ההלכתיים וטעמי ההלכות.

דברי תודה

כאן המקום להודות ולהביע את תודתי העמוקה לכל חברי המכון הרבנים, ובפרט לעומדים בראש המכון, עו”ד רבי שלום אטלי היוזם והמקיים של המכון. ולידידי כאח לי מלמדנו בינה ביושר ובתבונה, הרב נסים כהן.

בצאתי אפרוש כפי בתפילה לקב”ה שנזכה במהרה בימינו לראות בהתגשמות דברי הנביא ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה’, ‘ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה’.

הרב גבריאל טולדנו

חוקר במכון לחקיקה הלכתית

1. מהות המתנה

(א) מתנה היא העברת בעלות בנכס באחד מדרכי הקניינים[1] ללא תמורה[2].

(ב) דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות[3].

(ג) מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל[4], או במחילתו[5] של הנותן על חיוב המקבל כלפיו[6].

[1] פירוט דרכי הקניינים ראה לקמן סעיף 6, וראה גם סעיף 11(א) בחוק החוזים.

[2] תמורה היא תמורה ממשית, בעלת ערך כספי, בפועל, במובן שבני אדם קוראים “תמורה”. אם לא היתה תמורה כזאת, הנתינה מוגדרת מתנה. למרות שיש הנחה כללית, שנותן המתנה לא היה נותן לולא שהמקבל גרם לו הנאה בעבר, מסכת מגילה דף כו עמוד ב: ‘אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה – לא הוה יהיב ליה, הדר הוה ליה מתנה כזביני’. ואם כן, שהמתחייב נהנה בעבר מהמקבל, והיה עליו רגש מוסרי שחייב להחזיק לו טובה, ועכשיו שנותן לו מתנה, כבר אין לו רגש זה, נמצא שהנותן מקבל הנאה כעת מהמקבל, אף על פי כן אין אומרים שכל מתנה היא כמכר, כיון שמראש לא התנו שיתן תמורה, ולא היה חייב לתת, הרי זה כמתנה גמורה. ואפשר להוכיח זאת מהנפקותות הבאות: א. לענין דינא דבר מצרא, שבמכר יש דיני מצרנות מה שאין כן במתנה. ב. לענין ‘תליוהו וזבין’- המכירה חלה, ‘תליוהו ויהיב’ – המתנה בטלה. שהגורם לשינוי בדין בין מתנה למכר הוא הגורם הממוני.

[3] נושה שנתן לחבירו במתנה את החוב שחייבים לו, ראה שו”ע סימן סו סעיפים א-ג. וכן ראה תשובת הרא”ש כלל יג סימן כ בענין זכות לגבות מסים שסיטומתא מועילה גם לענין דבר שלא בא לעולם. (פירוט נרחב על קנין סיטומתא ראה בחוק השכירות הערה 10 וכן בחוק המכר סעיף 1 הערה 3).

[4] ראה תלמוד בבלי כתובות דף פג ע”א: “משנה – הכותב לאשתו ‘דין ודברים אין לי בנכסיך’, הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה יורשה. אם כן, למה כתב לה ‘דין ודברים אין לי בנכסיך’? שאם מכרה ונתנה – קיים”. ממשנה זו והמשכה וכן מהגמרא עולה שהבעל שזכאי לפירות נכסי מלוג של אשתו שעומד לשאת, יכול לוותר על זכותו לקבל את הפירות כשעדיין הם בגדר זכות כיון שעדיין לא נשא אותה, אחרת הם נחשבים שלו ואינו יכול לותר עליהם. וראה על כך בשו”ע אבה”ע סימן צב סעיף א.

בענין מחילה על דבר שלא בא לעולם, ראה ר”ן על הרי”ף תחילת פרק הכותב, שו”ת הר”ן סי’ כג, ורשב”א סימן תתק”ס, שכותבים שדווקא כשהאשה ארוסה מועיל סילוק מזכות הפירות כי יש למוחל קצת שייכות בזכות בשעת המחילה, אבל לפני אירוסין לא תועיל מחילה על זכות העתידית משום שזה דבר שלא בא לעולם, וכך פוסק שו”ע שם. לעומת זאת דעת מהר”ם הובא במרדכי ריש פ’ הכותב ונפסק ברמ”א חו”מ סימן רט סעיף ד שבין מחילה ובין סילוק מועילים בזכות עתידית, ועיין סמ”ע שם ס”ק כא שכותב שמהר”ם לא חולק על הר”ן, אולם האבני מילואים סימן צב סק”ו כותב שהם חולקים.

מחילה בלב – קצות החושן, סימן יב ס”ק א, מביא שמהרש”ל אומר שמחילה בלב מועילה, ואילו מהרי”ט אומר שהיא מועילה רק אם יש אומדנא דמוכח, הניכר לכל צופה מהצד, שמעיד שהנושה מחל בלבו. וראה נתה”מ שם ס”ק יב.

[5] לשון מחילה מועילה דווקא בחוב אבל בדבר שהוא בעין כגון אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר לו מחול לך אין מחילתו מועלת. תשובות הראש כלל צ סי’ י תשובות מהריק שורש צד ענף ג. רמ”א סי’ רמא סעיף ב ועיין סמ”ע ס”ק ו.

[6] המחילה מועילה בחוב שהוא בעל פה, ולענין חוב שהוא בשטר, כתב רמ”א סימן רמא סעיף ב: ‘ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא’. והש”ך ס”ק ד כותב דהוי ספיקא דדינא. וקצות החושן סימן יב ס”ק א כותב: ‘ומכל מקום שיטת רוב הפוסקים דמהני מחילה בשטר’.

וראה לענין מחילה בתנאי חיובי שומר, שו”ע סימן שמד סעיף א: ‘ואם התנה שלא ישבע או שלא ישלם אם נגנבה או נאנסה, הכל לפי תנאו. הגה: אפילו לא קנו קנין על כך, דכל תנאי שומרים קיים אפילו בלא קנין’. וראה שו”ע סימן יב סעיף יז: ‘מי שנתחייב שבועה לחבירו, ופייסו התובע למחול לו, ואמר לו יהי כדברך, אינו יכול לחזור בו’. מצינו גם אפשרות למחול על חיוב לא ממוני, קידושין דף לב ע”א: ‘האב שמחל על כבודו – כבודו מחול’.

לענין מחילה על תביעה למד הש”ך סימן רמא סק”ה מלשון השו”ע לקמן שמועילה מחילה ופירושה שמוחל על זכות התביעה, שו”ע סימן רמא סעיף ג: ‘המוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו, יכול לחזור בו קודם שיטול. אבל לאחר שנטל, מה שנטל נטל. ודוקא מטלטלים, אבל קרקע לא, אפילו דר והחזיק בה’. בט”ז שם כתב שכל מקום שנותן לאחרים רשות לקחת שייך בזה לשון מחילה היינו שלבעל הנכס יש זכות למנוע אחרים מלקחת את חפציו ובזה שמחל ויתר על זכותו ונותן רשות לכל אחד ליטול את נכסיו. ועי’ נתה”מ סימן רמא ס”ק ד דתמה על הש”ך הנ”ל דס”ל דמהני מחילה על התביעה א”כ בגוזל חפץ יועיל לשון מחילה דהרי יש לו תביעה עליו, ועוד גם בפקדון שייך תביעה. ע”כ. משמע מדבריו דלא מהני מחילה על תביעה. ובשו”ת המבי”ט ח”א סימן שיד בסופו, הובאו דבריו בגליון רעק”א שם, וז”ל: ‘וקרוב אני לומר כי לשון מחילת תביעה אפילו על חוב או שעבוד לא יועיל כיון שאין מוחל החוב או השעבוד בפירוש אלא התביעה שיש לו על ראובן בחוב או בשעבוד’. וא”כ לדבריהם לא מהני מחילה על תביעה.

2. מתנה לאלתר

מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על ידי הנותן למקבל על ידי מעשה קנין[1], תוך הסכמה[2] ביניהם שהדבר ניתן במתנה[3].

[1] אופן ההקנאה יידון בסעיף 6. סעיף זה בא להעמידנו בעיקר על ההבחנה בין מתנה גמורה (שהיא חוזה ריאלי) לבין התחייבות לתת מתנה (שהיא חוזה אובליגטורי), שבה עוסק סעיף 5, וללמד שהחוק חל על שני הסוגים

[2] בשלושה מצבים המתנה לא תחול.

א) מתנה טמירתא – ראה שו”ע סימן רמב סעיף ג: ‘כל מתנה, בין של בריא בין של שכיב מרע, צריך שתהא גלויה ומפורסמת. לא מבעיא אם אמר לעדים: תתחבאו וכתבו אלא אפילו אמר סתם: כתבו לו, אינה כלום אלא אם כן אמר: כתבוה בשוקא וחתמו בפרהסיא’.

ב) מתנה בהערמה- ראה שו”ע סימן רמא סעיף ה: ‘יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה, אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו. בד”א, שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו’.

ג) מתנה להברחה – ראה שו”ע סימן צט סעיף ו: ‘החייב לחבירו, ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלוה על פה, ממקבל המתנה, וישבע מקבל המתנה על דעת ב”ד בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן, ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל מה שקבל מראובן … הגה: מיהו אם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה, רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח’. וראה על כך גם בשו”ת הרא”ש כלל עח סימן ב, וכלל ט סימן ג.

[3] מה הדין אם הקנה לחברו חפץ בלא לומר במפורש למתנה?

א) כאשר מפרנס אדם אחר, בלי לומר האם הוא מתכוון לדרוש תמורה, מן הסתם אינו מתכוון למתנה אלא להלוואה, והלה חייב לשלם לו. רשב”א, המובא בר”ן, נדרים לג ע”א, ואפילו הזמין אדם אחר לאכול עמו. וכך נפסק ברמ”א סימן רמו סעיף יז: ‘האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה’. ולגבי שיעור התשלום, כותב שו”ת רדב”ז חלק ג סימן אלף מא (תרטו), שכל המפרנס אחר או מהנה אותו מנכסיו סתם, ב”ד מחשב כמה היה ראוי לאדם זה לשלם כדי להשיג הנאה זו, כגון לאכול ולשתות ולכסות כפי שנתן לו המפרנס, הכל לפי מה שהוא אדם, ואינו משלם לפי מה שהוציא הנותן, שהרי יכול המקבל לומר “אילו הייתי יודע שאני אוכל על חשבוני הייתי מצמצם עצמי”. כלומר חיוב התשלום הוא מדין נהנה. הש”ך סימן רמו ס”ק יא כותב בשם המהרש”ל דאם קרא לאורח הסועד אצל בעה”ב אחר בחנם, פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם. ע”כ. ונראה שסובר הש”ך דאם היה לו ממקום אחר לא חשיב נהנה, דהו”ל כגברא דלא עביד למיגר שפסק בשו”ע סימן שסג סעיף ו דלא חשיב נהנה.

ב) אם הנסיבות מראים שהיתה לנותן כוונה לתת מתנה, המקבל פטור מתשלום, ראה רמ”א שם: ‘ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור’.

ג) מי שפרנס יתום, אינו יכול לתבוע ממנו לשלם כשיגדל, שו”ת הרי”ף, סי’ קטז, הובא בס’ התרומות, שער סה, ח”ב, אות ב; שו”ע יו”ד סימן רנג, סעיף ה, והנימוק שהתכוון למצות גמילות חסדים. כלומר יש אומדנא שהתכוון למתנה. אולם ב”י חו”מ סימן קכח, מחודש ב, כותב בדעת הרי”ף, שאם היה ביד המפרנס רכוש של היתום כנגד מה שהוציא לפרנסתו, ינכה ממנו מה שהוציא עליו, כי בזה לא אומרים שהתכוון לגמ”ח. נראה שהטעם הוא, שרואים כאילו פרנסו מממונו של היתום, כי מדוע יעשה לו גמ”ח, בעוד שהוא יכול לפרנסו משלו. ויש הסוברים שהיתום פטור גם אם היה לו לשלם בשעה שהלה פירנס אותו, אדם וחוה, נתיב יט, ח”א (הובא בשו”ת באר מים חיים, ויטאל, סי’ לג), בדעת הרי”ף; רמ”א, יו”ד, רנג, ה; שו”ת המבי”ט, ח”ב, סי’ ל; שו”ת ר”ע איגר, ח”א, סי’ קמז.

3. חזקת הסכמה

חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה[1], זולת אם הודיע על דחייתה בזמן שהוא מקבל אותה[2] או בזמן שנודע לו עליה[3].

[1] ראה שו”ע סימן רמה סעיף י: ‘המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר: איני רוצה בה, או: איני מקבלה או: הרי היא בטלה, או: מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים, אלא הרי היא הפקר וכל הקודם בה, זכה. ואם יש לו בעל חוב גובה ממנה’. רואים שהמועד הקובע להבעת הסכמה או התנגדות הוא זמן קבלת המתנה.

לענין זיכוי הנעשה על ידי אחר, ראה דעת השו”ע סימן רמה סעיף יא: ‘זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר: איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו. לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו, אין מוציאים מידו שמא המקבל זכה, וכיון שאמר: איני רוצה בה הרי הפקירה, וזה שקדם ולקחה מההפקר, זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאין מידם, שמא המקבל לא זכה, שכיון שאמר: איני רוצה, הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה, וברשות הבעלים הראשונים היא קיימה עדיין. וי”א שאם היתה מתנת שכיב מרע. כיון ששתק בשעה ששמע, קנה. הגה: לא ראיתי מי שמחלק כאן בין ש”מ לבריא, וגם אינו נראה לי לחלק בכך, מאחר שזיכה לו המתנה על ידי אחר, קנה בבריא כמו בש”מ, וכן דעת הרא”ש שזכה המקבל בכל ענין’. כלומר לדעת הרא”ש שמובאת ברמ”א השתיקה בשעה ששומע על הזיכוי נחשבת כהסכמה לקבלת המתנה.

[2] שולחן ערוך סימן רמה סעיף י: ‘אם היה צווח מעיקרו, לא קנה המקבל וחוזר לבעלים הראשונים’.

[3] כך עולה מהמקורות בהערה שלפני הקודמת.

4. תנאים וחיובים

(א) מתנה יכול שתהיה על תנאי[1]; ויכול שיהא התנאי, לעשות מעשה בדבר-המתנה[2], או להימנע מלעשותו[3].

(ב) מתנה המחייבת[4] את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה, או להימנע מלעשותו, נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב[5]; ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו; ואם היה בדבר ענין לציבור – בא כח הציבור.

(ג) מתנה, יכול שתהיה ששייר לעצמו זכות מסוימת בדבר המתנה[6].

[1] שו”ע סימן רמא סעיף ט:’כל הנותן מתנה על תנאי, בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל, והחזיק המקבל וזכה בה, אם נתקיים התנאי נתקיימת המתנה, ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל, והוא שיהיה התנאי כראוי ע”פ מה שנתבאר בטור אבן העזר סימן לח’.

אחרי שהגיע דבר-המתנה למקבל, אין אפשרות להתנות את המתנה בתנאי, גם אם יאמר זאת תוך “כדי דיבור” לאחר נתינת המתנה, ט”ז חו”מ, סימן רמט סק”א.

כאשר יש אומדנא שהנותן התכוון להתנות תנאי במתנה, אפילו שלא התנה בפירוש נוצר תנאי מכללא, ויש תוקף לתנאי, ואם התנאי לא התקיים, המתנה בטלה; שו”ע סימן רמו סעיף א: ‘לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אע”פ שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, מתנתו קיימת’. מבואר שרואים כאילו הנותן עשה תנאי “ע”מ שבני מת”, תוספות קידושין מט ע”ב ד”ה דברים.

[2] לענין חובת ההוכחה לקיום התנאי, ראה שו”ע שם סעיף י: ‘האומר לחבירו, הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו’.

[3] תנאי שהוא אי-עשיית מעשה (שב ואל תעשה) התנאי תופס. מאירי בבא בתרא קלג ע”ב, כותב שאם התנה הנותן “על מנת שלא תתן כלום לבני”, ונתן להם, בטלה המתנה. חובת ההוכחה על אי קיום התנאי בתנאי שהוא ‘אל תעשה’ היא על הנותן, ראה ר”ן גיטין פרק מי שאחזו דך לה מדפי הרי”ף הובא בב”י סימן רמא, וכך פסק בשו”ע סימן רמא סעיף י: ‘אבל אם אמר ליה: על מנת שלא תעשה, על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו’.

[4] שלא כמו במתנה על תנאי, שהמקבל אינו חייב לקיים את התנאי אם אינו רוצה במתנה, וממילא הנותן לא יכול לדרוש את קיום התנאי. מתנה המחייבת את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה, או להימנע מלעשותו, היא מתנה מוחלטת, ותהיה תקפה גם אם לא יקיים המקבל את חיובו, אלא שקבלת המתנה מטילה על המקבל חובה לקיים חיוב כלשהו. מה קובע אם זה תנאי או חיוב? בודקים את רצון הנותן. אם ברור שהנותן רוצה להטיל חיוב על המקבל, מפרשים זאת כך. ויש תוקף לחיוב שעל המקבל, אם המקבל הסכים להתחייב, משום שדבר המתנה מהווה שכר פעולה שנותן תוקף להתחייבותו.

[5] ראה קצות החושן סימן רמא ס”ק ט, שמסתמך על חידושי הרשב”א, יבמות קו, (וכ”כ רא”ש, יבמות פרק יב, סי’ טו) שכתב בענין ‘חלוץ לה ע”מ שתתן לך מאתים זוז’, שאין אומרים שיש לה ברירה שלא לקיים את התנאי ואז החליצה תתבטל, אלא היא חייבת לתת לו מאתיים זוז כי החליצה לא יכולה להתבטל, והתנאי הוא כשכירות. שבתנאי שנעשה שלא לפי משפטי התנאים, משמעות הדבר שהמתנה קיימת אולם על המקבל לבצע את התנאי כתמורה למתנה מדין שכירות. אולם ראה בפתחי חושן קניינים פרק כ הערה ד, שהביא נתיבות המשפט שחולק עליו וגם חזון איש שחולק, ואם כן יוצא שאם נתן מתנה בתנאי אבל שלא כפי משפטי הנתאים התנאי בטל והמתנה קיימת ואין צורך לקיים את התנאי. אולם גם לפי הנתיבות אם הנותן מטיל חיוב על המקבל שלא ע”י תנאי, המתנה קיימת אך המקבל צריך לקיים את חיובו.

[6] שיור שונה מתנאי, בשיור יש לנותן זכות חיובית בדבר המתנה כגון ששייר לעצמו זכות אכילת פירות, או זכות שלילית למנוע מהמקבל שימוש מסוים כגון שלא יוכל המקבל למכור או להקדיש. ראה שו”ע סימן רמא סעיף ה: ‘יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה, אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו. בד”א, שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו. אבל אם מפרש, אפילו אם נותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה, או אפילו ע”מ שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד’. ומסביר הסמ”ע ס”ק טו שבשיור הנותן והמקבל שותפים במתנה. וכותב ריטב”א קידושין דף כג ע”ב, שתנאי שהוא שיור בגוף המתנה אינו צריך משפטי התנאים, וז”ל: ‘והנכון דהכא האי על מנת לא חשיב תנאה לכולי עלמא ולא בעינן ביה דקדוקי תנאין … אבל בדבר [שאינו] עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאמר על מנת שאין לבעלך רשות בו אינו תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל, והויא הא כההיא דאתמר בפרק הזרוע (חולין קל”ד א’) על מנת שהמתנות שלי המתנות שלו דחשיב כשיורא כדפרישית התם … אלא ודאי כל כי האי גונא שהתנאי הוא בגופו של מעשה ואינו אומרו בלשון עשה ולא תעשה אינו תנאי אלא שיור, וכל שמשייר לעצמו דכולי עלמא לא פליגי דשיורו שיור כהנהו דמעשר ודיוטה ומתנות’. וראה גם נתיבות המשפט ביאורים סימן רז סוף סק”א: ‘ויש תנאים שא”צ למשפטי התנאים כגון ששייר בגוף המכר דהיינו שאמר על מנת שדבר זה יהיה שלי’.

5. התחייבות לתת מתנה

התחייבות לתת מתנה בעתיד[1] – מחייבת[2].

[1] בהתחייבות של מתנה, יש להבחין בין שני מצבים: א. עצם ההתחייבות היא מתנה, והיא יוצרת חיוב ממוני של הנותן למקבל. היינו שבפועל הבעלות בנכס עדיין אינה עוברת, והמתחייב מקבל על עצמו התחייבות ממונית. ב. מצב נוסף הוא התחייבות לבצע פעולת נתינה. כלומר ההתחייבות רק בנוגע לביצוע הפעולה ואין כאן התחייבות ממונית.

ראה שו”ע סימן ס סעיף ו: ‘אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו’. והש”ך שם ס”ק כה מיסב את דברי השו”ע אף להתחייבות לעסקה בחפץ מסוים ולא רק להתחייבות כספית. סמ”ע שם ס”ק יח: ‘משמע שהכל תלוי בלשון, ומשום הכי אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך, אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו, מ”מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם, ואפילו לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן, לא קנה דהוה ליה קנין דברים, וכמ”ש מור”ם בשמן לקמן סימן רמה סעיף א, מ”מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה, הכל מודים שקנה, וכן משמע מהג”ה מור”ם שכתב בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו’, ז”ל, אבל לא שיעבד עצמו להתחייב, עכ”ל. דמשמע הא שיעבד עצמו להתחייב, היה חייב אפילו בלשון “נתתי”, אף שלמ”ד זה נתתי הוה כמו אתן’. וכן כתב ש”ך שם ס”ק כד-כה.

דעת קצו”ח שלדעה ש”אתן” לא מהני (ראה שו”ע סימן רמא סעיף א-ב) לא יועיל גם אם התחייב במפורש למכור או לתת חפץ מסוים משום שזה קנין דברים אלא אם כן קיבל אחריות נכסים. וראה את דבריו בסימן רו סק”א: ‘ … ומשום דלשון חיוב לא מהני בזה כלל והיכא דליכא חיוב באחריות שיהיה החיוב חל על גופו לא הוי דין חיוב וכמ”ש בסימן ר”ג סק”ב בשם מוהרי”ט חלק חו”מ סי’ פא (ד”ה והא)’. וראה את לשונו בסימן רג סק”ב: ‘והוא דחיוב לא מהני אלא היכא דהחיוב חייל על גופו והוא חייב באחריותו, דהיינו היכא שמחייב בפירות אם אין לו פירות מחויב ליתן דמיהן כיון דחייב את עצמו, אבל היכא דמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו, אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל … וכן מבואר מתשובת מוהרי”ט חלק חו”מ סימן פא (ד”ה והא) דהיכא דאין בחיוב אחריות לא הוי חיוב כלל ע”ש וז”ל, וכדי שיחול החיוב על גופו צריך לומר דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיתחייב באחריות עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר, שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתם בידו כשיבאו לעולם ולא יהא באחריותו, א”כ לא חל החיוב על גופו כלל והו”ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק’. אולם ראה נתיבות המשפט סימן רג סק”ו שהיא כדעת הסמ”ע והש”ך הנ”ל: ‘ובקצוה”ח סק”ב כתב כאן הטעם, דאף דאדם יכול לחייב עצמו, מ”מ אם מחייב עצמו בחפץ ידוע ואינו מקבל אחריות, כיון דליכא חיוב על גופו לא נתחייב. ולפענ”ד הוא תמוה, דלפי דבריו אפילו אם ייחד לו הלוקח מטלטלין בתורת דמים לא מהני משיכת המטלטלין, ולא משמע כן מהפוסקים, וכן ברש”י ב”מ מ”ו ע”ב בד”ה כיצד החליף דמי שור, מוכח דקני בכה”ג, ע”ש. וגם עיקר דינו בחיוב תמוה, דבסימן ס סעיף ו מבואר דיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם, ומשמע דמחייב עצמו שיתן לו פירות דקל שיבואו לעולם שהוא דבר ידוע, דג”כ חייב. ועוד, דהבעל התרומות שער ס”ד ח”ב אות א למד דין חיוב משעבוד, ושעבוד מהני אפילו בדבר ידוע, וכן הוא מעשים בכל יום. וראה גם מהר”א די בוטון בשו”ת לחם רב סו”ס רח וכן בסו”ס רי מבאר שבמקום שהזכיר לשון חיוב מהני הקנין אף במקום דהוי קנין דברים שהקנין חל על החיוב’. וכן המהר”א ששון סימן קלג: ‘אלא דנלענ”ד, שכל מה שהצריכו הרב בעל העיטור והרשב”א דבעינן קנה האי ארעא מהשתא … היינו היכא שלא חייב המוכר את עצמו ואמר הריני מתחייב אלא שאמר כלישנא דגמרא אי מזבנינא להאי ארעא, לדידך מזבנינא. ועל זה קנו מידו, ולא אמר אני מחייב את עצמי למוכרה, דכיון שלא הזכיר חיוב עצמו אלא שהתנה שימכור את ביתו ונטלו ממנו קנין, הנה אז פשיטא להו דקנין דברים הוא, ולהכי בעינן דקנה האי ארעא מהשתא … אבל היכא דאמר אני מחייב את עצמי למוכרה, הנה אז ודאי דחל הקנין יפה על השעבוד’. הרב הרצוג פסקים וכתבים, שו”ת כרך ט חו”מ סימן כו: ‘ואולם העקרון של התחייבות תופס מקום בכל המקרים של מו”מ ונתקבל בישראל ודנים על פיו. והנראה שהונהג כך שלא לנעול דלת, והיינו כדי לסול את המסילה למו”מ בישראל, וקיבל תוקף של מנהג בהסכמת בתי הדין, ונעשה כדין תורה’. (דברי הרב הרצוג הובאו בספר ההתחייבות איתמר ורהפטיג עמוד 188) וכן באנציקלופדיה התלמודית חלק יא ערך התחייבות עמוד רנח סעיף ה במכר- המתחייב למכור לחבירו ביתו בכך וכך כל שהזכיר בפרוש לשון חיוב החיוב חל, אבל אם אמר אמכור לך, ואפילו קנו מידו, ולא הזכיר לשון חיוב הרי זה תלוי במחלוקת ראשונים בקנין אתן אם מועיל.

[2] ישנם מספר דרכים ליצירת התחייבות כובלת.

א) התחייבות בשטר – ראה טור חו”מ סימן מ: ‘האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב ופירש”י שמסר לו שטר בפני עדים שכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב לך מנה בשטר ואינו כתב ידו הוי הודאה וחייב לו אע”פ שלא אמר אתם עדים אע”פ שאילו אמר לו זה על פה היה צ”ל אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כשכתב לו בשטר ומסרו לו בפני עדים שאצ”ל אתם עדי … וכ”כ הרמב”ם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הרי אני חייב לך מנה בשטר אע”פ שלא אמר אתם עדי כיון שאמר בשטר חייב אע”פ ששניהם מודים שלא היה לו אצלו כלום שכבר שיעבד עצמו כמו שמשתעבד הערב’. וראה רא”ש כתובות פרק יב סימן ב: ‘ואין לתמוה היאך מתחייב בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דהואיל וטרח למיכתב בלישנא דחיובא גמר ומשעבד נפשיה … דמטלטלין המיוחדין אינן נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר’.

ב) התחייבות על ידי קנין סודר – שו”ע סימן ס סעיף ו: ‘אבל בלשון חיוב, כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, חייב, והוא שקנו מידו’. התחייבות בשטר כנ”ל או בקנין סודר, יוצרת שעבוד נכסים, כך שהמקבל יכול לגבות גם מנכסים שמכר המתחייב. טור חו”מ, סימן מ סעיף ג בשם רבנו תם; טור שם סימן ס סעיף ט.

ג) התחייבות באמירה – שו”ע סימן מ סעיף א: ‘המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, ה”ז חייב. כיצד, האומר לעדים: הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה … וחייב לשלם אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב’. וזוהי גם דעת הרמב”ם מכירה פרק יא הלכה טו. לעומת זאת דעת הרמב”ן בחידושיו, כתובות קא ע”ב ועוד ראשונים שאין אדם יכול להתחייב באמירה, ראה על כך סמ”ע סימן מ סק”א. וכותב נתיבות המשפט חידושים סק”ג דהמוחזק יכול לומר קים לי.

ד) התחייבות בלשון הודאה – כגון האומר בלשון הודאה “אני חייב לשמעון כך וכך”, אפילו בהודאה שידוע לנו שמעולם לא היה חייב לו, אלא הוא אומר זאת רק משום שהוא רוצה לקבל על עצמו התחייבות חדשה. ס’ התרומות שער מב ח”ד, אות ג. קצו”ח סימן מ סק”א, נתה”מ סק”א וזה מועיל מטעם קנין אודיתא.

בכל האופנים שההתחייבות הועילה אין המתחייב יכול לחזור בו מהתחייבותו.

הבטחה – במתנה מועטת, אסור לו לחזור בו, ואם חזר בו, הוא בגדר “מחוסר אמנה”, מפני שהמקבל סמך עליו שיתן לו, ב”מ מט ע”א (הובא בב”י, רמג, ב). אבל מי שהבטיח מתנה מרובה, מותר לו לחזור בו, ואינו נקרא “מחוסר אמנה”, מפני שהמקבל מראש לא סמכה דעתו שהמבטיח יתן לו מתנה מרובה כזאת, ב”מ שם; רמב”ם, הלכות מכירה שם; טור, ושו”ע חו”מ, סי’ רמט, א. תוקפה של התחייבות זו היא מוסרית ולכן אם חזר בו בטל החיוב. וזהו דווקא אם הבטיח לעשיר, אך אם הבטיח לעני חייב לתת מתורת נדר. מרדכי ב”מ סימן שיא; שו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשכו; שו”ע סימן רמג סעיף ב.

מקבל שסומך דעתו על הנותן, מהריק שורש קיח כותב שיש בזה משום מחוסרי אמנה אפילו במתנה מרובה.

6. דרכי ההקניה

הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל

(1) במטלטלין- על ידי מעשה קנין המועיל במטלטלין[1];

(2) בקרקעות- על ידי מעשה קנין המועיל בקרקעות[2];

(3) היה הנכס ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה[3];

(4) ואם היה הדבר ברשות אדם אחר, הבעלות עוברת בקנין של ‘מעמד שלשתן’[4].

[1] שולחן ערוך סימן רמא סעיף א: ‘הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם, וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם, אפילו שלא בפני עדים, קנה, אם שניהם מודים’. ולשן הטור סימן רמא: ‘כדרך שנקנה המקח כך נקנה המתנה כיצד נתן לו מטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או באחד משאר הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן וכל זמן שלא קנה כראוי יכול לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר כדרך שנקנה במכירה’.

[2] ראה לשון הטור בהערה הקודמת. לענין קנין כסף, יש אומרים שמועיל קנין כסף במתנה, ראה תוס’ רי”ד, קידושין יג ע”א (ד”ה כי תניא ההיא). לעומת זאת פרישה סימן רמא סק”א מציין שהטור לא הזכיר קניין כסף.

[3] שו”ע סימן רמא סעיף ב: ‘מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד’. ונתיבות המשפט סק”ג, כותב שהשומר קנה מטעם קנין חצר. וכן ראה כנה”ג סימן רמא הגה”ט אות ט מביא בשם שו”ת מהרי”ט ח”א סי’ סה, שהנותן מטלטלין, והם כבר ברשות המקבל, קנה בלי מעשה קנין מטעם חצירו של אדם קונה לו, אולם מציין שיש חולקים, מטעם שאם הנכסים היו בחצר המקבל קודם ההקנאה הרי המקום מושאל לנותן והחצר לא יכולה להיחשב רשותו של המקבל לעניין שיוכל לקנות על ידה.

כאשר הנכס הובא לחצר המקבל, ראה שו”ע חו”מ סימן רמג סעיף כ: ‘חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו; אף על פי שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר’. סעיף כא: ‘בד”א, בחצר המשתמרת. אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו, עד שיהיה עומד בצדה ויאמר: זכתה לי שדי. הגה – ויש חולקין כמו שנתבאר לעיל סימן ר’. פרישה ס”ק כה מסביר, שחצר קונה מטעם שליחות, ולכן צריכה להיות דומה לשליח, שהוא משתמר, ואם אינה משתמרת, אינה יכולה לקנות בתורת שליחות אלא כתורת יד, היינו כשהוא ליד חצרו. סמ”ע ס”ק לו כותב שההסבר לדעת השניה שלא מצריכה שיעמוד ליד החצר, הוא, שכיון שדעת אחרת מקנה, אין צריך שיהיה משומר לדעת המקבל, אבל צריך שיהיה משומר על דעת הנותן או באי כוחו.

[4] אם נכס של ראובן נמצא בידי שמעון בפיקדון, או שכסף שלו נמצא אצלו בחוב, יכול ראובן לתת את הנכס או את הכסף במתנה ללוי, בזה שיאמר לשמעון “תן את הנכס או את הכסף ללוי” וזהו “מעמד שלשתן”, וקנה בלי מעשה קנין, רמב”ם הלכות זכיה פרק ג הלכה ג; טור סימן רמא סעיף ה; שו”ע סימן רמא סעיף ג; ועיקרו בסימן קכו.

7. ביטול

בטל

8. תחילה והוראת מעבר

בטל

פסיקה

סעיף 1 ג- מחילה

(1) הדיינים: דוד עובדיה, אברהם דב לוין, שמואל ביבס, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות א עמוד פא

העובדות- הצדדים חתמו על חוזה דירה הכוול פיצויים למי שלא עומד בקיום החוזה, הקונה לא עמד בתשלומים והמוכר הסכים לדחות את הפרעון לשבועיים ואחר כך למספר ימים נוספים ולאחר מכן טען הפרת חוזה. כיצד יש להתייחס לדחיית התשלומים האם הוי מחילה על סעיף זה ולא יכול לחזור בו? האם הוי מחילה בדבר שלא בא לעולם?

נספק- דחיית מועד פירעון התשלומים לא נחשבת כמו מתנה ליום אחד שאין לה הפסק, ואז מקבל המתנה זוכה בה עולמית, כי עצם החוב קיים, ורק על פרט אחד היתה מחילה. מחילה על קנסות פיצויים הנובעים מאיחור בתשלום נחשב כמחילה על דבר שלא בא לעולם והמחילה לא חלה. אבל אם הצדדים הסכימו לאחר את מועד הפירעון פטור מתשלום הפיצויים. כי תשלום הקנס נובע כתוצאה מאיחור בתשלומים וכיוון שהצדדים הסכימו ביניהם לאחר את מועדי התשלום ממילא אין כאן עיכוב, ולא נוצר חיוב לפיצוי.

(2) הדיינים: אברהם דב לוין, שמואל ביבס, ברוך שרגא, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ג עמוד ריג

העובדות– מתווך מצא קונה לנתבע וכתוצאה מכך מכר את דירתו לקונה. המתווך תובע דמי תיווך והנתבע טוען שהמתווך מחל לו על דמי תיווך כמו שמחל לו בעסקאות אחרות שעה עבורו. האם מועילה מחילה על דמי תיווך לפני ביצוע העיסקה?

נפסק– מחילה על דמי התיווך לפני ביצוע העסקה לא מועילה. אולם במקרה זה בית הדין פישר ביניהם לתשלום חלקי משום שהנתבע הודיע למתווך שאם הוא משלם דמי תיווך העיסקה לא כדאית לו, ולא ברור האם הסכים התובע לדברים אלו, לכן יקבל כ’יורד לשדה חברו שלא ברשות’.

(3) הדיינים: אברהם ד’ לוין, יהושע וייס, מרדכי א’ הייזלר, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ט עמוד מו

העובדות– גננת נשואה תבעה את הנתבע בבית דין לעבודה על תשלומי שכר שעבדה אצלו, הנתבע דרש שהדיון יתקיים בבית דין כפי שהוסכם ביניהם בחוזה. בשלב מסוים תוך כדי הדיון בבית דין כעסה התובעת על דבריו של ב’ והכריזה שהיא מוותרת על תביעותיה. למרות זאת המשיכה אחר כך בהגשת תביעותיה, וגם לא סגרה את התיק בבית דין לעבודה. השאלה היא האם מועילה מחילה על תביעה מחבירו?

נפסק– מעיקר הדין אשת איש יכולה למחול על תביעותיה הכספיות הנובעות משכר אף שהיא נשואה כי היא נחשבת ‘בעל דבר’. ומחילה מתוך כעס גם נחשבת מחילה, אולם במקרה זה שעדיין התיק בבית דין לעבודה היה פתוח ניכר שלא התכוונה למחול על תביעותיה, אלא רק על התביעה בבית דין.

(4) הדיינים: א’ גולדשמידט, ש’ ש’ קרליץ, י’ בבליקי, פסקי דין רבניים חלק א עמוד 289

העובדות- נחתם הסכם לפני הנשואין ויש בו ויתור על זכויות של מזונות בתקופת האלמנות. האם מועיל?

נפסק- כיון שההסכם נעשה ימים אחדים לפני הנישואין, על דעתו נעשו הנישואין ולכן ההסכם בתוקף. ויורשי העיזבון פטורים מלתת לאלמנה את מזונותיה.

(5) הדיינים: י’ מ’ בן – מנחם, י’ הדס, ב’ זולטי, פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 161

העובדות– חתמה על הסכם של גירושין ובו נאמר אין בין הצדדים תביעות אחרות כל שהן האם הוי מחילה, אם בפועל לא התבצעו הגירושין?

נפסק– אין המחילה תוספת, משום שמסתבר הדבר לומר לפי מסיבות הענין שמחילתה היתה שעם קבלת הגט תחול המחילה, ועוד שאין כאן לשון מחילה מפורש אלא שיש אומדנא שהתכוונה למחול על הכתובה א”כ יש לנו גם אומדנא שלא התכוונה למחול מעכשיו אלא עם מתן הגט, וגם כשיש ספק בדבר אם מחילתה היתה מעכשיו או בשעת קיום התנאי, כיון שהחוב ברור והמחילה ספק, החוב נשאר. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

סעיף 2- מתנה לאלתר

(1) הדיינים: ברוך י’ לוין, אליהו קצנלבוגן, חיים הרצברג, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ג עמוד רכא

העובדות– ראובן תובע דמי תיווך משמעון שלדבריו הציע לשמעון למכור דירתו לאחותו (של ראובן), ואכן בוצעה העסקה, שמעון טוען שראובן אינו מתווך אלא בשליחות אחותו.

נפסק– יש לפשר ביניהם על סכום מסוים. הנימוקים- יש מחלוקת האם אדם שההנה את חברו עושה זאת לשם מתנה או לשם הלוואה, ואי אפשר להוציא מן הנתבע, אולם ראוי לפשר ביניהם שהנתבע ישלם חלק מדמי תיווך המקובלים.

(2) הדיינים: אברהם דב לוין, שמואל ביבס, ברוך שרגא, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ד עמוד קמא

העובדות- התובעת הלוותה לנתבע סכום כסף, הנתבע מודה בהלוואה, אך טוען שהוא נתן שרות של עריכת דין לתובעת, ולכן הוא מנכה מהחזר ההלוואה את המגיע לו. התובעת טוענת שמלכתחילה לא דובר על תשלום, כיון שהיא פנתה אליו כידיד ולא כבעל מקצוע. כמו כן תובעת ממנו תשלום עלעיצוב בגדים שעתה עבורו כמעצבת אופנה והוא טוען שהסכום מופרז.

נפסק- יש לפשר בין הצדדים. מחד היא חייבת לשלם לו על הייעוץ בעריכת דין, ולא יכולה לטעון בחינם עשית עמדי, ולכן הוא יכול לנכות מההלוואה שלקח ממנה, מאידך הוא צריך לשלם על העיצוב של הבגדים שעצבה עבור משפחתו, אלא שהסכום לא ברור ולכן יש לפשר.

(3) הדיינים: אברהם ד’ לוין, יהושע ווייס, שמואל ח’ דומב, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ח עמוד קפה

העובדות– ד”ר א’ ניתח את ב’ ניתוח בבי”ח פרטי, ותובע שכר עבור הניתוח. בשעת מעשה לא תבע ממנו שכר משום שחשבו לעני, אך לא אמר לו במפורש שהוא לשם צדקה, והתברר שהוא עשיר, האם חייב לשלם לו שכר אם תבעו.

נפסק– יש לפשר ביניהם. הנימוקים- אם האמת היתה שלפני הניתוח לא דרש מב’ תשלום עבור הניתוח אלא רק עבור חדר הניתוח, כי סבר שעושה לשם צדקה, ואחר כך התברר שהוא לא זקוק לצדקה הוי צדקה (הקדש) בטעות. וחייב המנותח לשלם לרופא. אולם לגבי גובה התשלום יש לפשר משום שיתכן שמדובר בסכות גבוה שאם ידע עליו מראש לא היה מסכים.

(4) הדיינים: א’ ד’ לוין, יהושע ווייס, מרדכי א’ הייזלר פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ט עמוד שלד

העובדות– א’ תובע מב’ ואשתו דמי שכירות עבור הדירה שהשכיר להם בתחילה לשבועיים ואחר כך בקשו להשאר יותר ודרו בה במשך חדשיים וחצי. טוען א’ שהיה נוהג להשכיר את דירתו לשוכרים, ולאחר שעזבו השוכרים האחרונים עמדה ריקה משום שלא מצא את השוכרים המתאימים לו. טוען ב’ מכיוון שא’ לא דבר על כסף עד יום עזיבתם הבינו שמדובר בטובה שעושים שכנים בינם לבין עצמם. לטענתו אילו היה יודע שחייב לשלם שכ”ד היה מוצא מקום לדור בו בלי שכר, והיתה לו הצעה כזו מידיד לדור עמו בחדר אחד בדירתו. עוד הוא טוען שהדירה לא היתה מיועדת להשכרה, והראיה שעמדה ריקה הרבה חדשים. עוד הוא טוען שקבל את הדירה לא נקיה והחזיר אותה נקיה לגמרי וצבועה מחדש. מאידך טוען התובע על נזקים שנעשו בדירה בזמן שהותם.

נפסק– יש לפשר ביניהם על סכום. הנימוקים- יש כאן כמה ספקות, יש הכחשה ביניהם על אופן שהותם האם מדובר בשכירות או בטובה ועל כך היו צריכים הנתבעים להשבע היסת ועל שבועה מתפשרים בתשלום, כמו כן לא ברור האם דירה זו עומדת להשכרה שהרי לא השכיר אותה תקופה ארוכה.

(5) הדיינים: יוסף שלו’ אלישיב, אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי. פסקי דין רבניים ח עמוד 325

העובדות- בת תובעת את אביה על הכספים שמשך מחשבונה ומרווחים שהיו לה. האב טוען שהיא היתה סמוכה על שולחנו ולכן חייבים לקזז את מה שאכלה. וכמו כן הכסף בחשבונה זה כסף שלו הפקיד אצלה. בבית דין קמא זכו את הבת בתביעתה, ובבית דין זה יש ערעור מצד האב על הפסק של בית דין קמא.

נפסק– על פי דעת הרוב לקבל את הערעור של האב. הנימוקים- ניכר על פי התנהגות האב במספר מצבים שהוא מעולם לא התכוון לוותר על זכותו שבתו תאכל על חשבונה והכסף שבחשבונה ישמש לה לנישואיה וכן לדמי החזקתה, ולכן אין כאן מחילה מצד האב לפרנס אותה בחינם.

(6) הדיינים: ש’ ב’ ורנר, ש’ טנא, י’ הלוי אפשטיין, פסקי דין רבניים חלק י עמוד 145

העובדות– אב התחייב לפרנס את בנו, לטענתו התחייבותו בשעתו נעשתה בהסתייגות לזמן שהבן יתחיל להרויח את לחמו, ביה”ד נוכח שתביעתו של האב נובעת מהתנאים הקשים בהם נמצא, ואשר על כן דורש את ביטולה של ההתחייבות.

נפסק– יש אומדנא שדעתו של האב שהבן יקבוץ על ידו איזה שהוא סכום למען ביסוס מצבו בעתיד, וכמו שמצינו שאע”פ שאם מפרנס את חבירו יכול לתבוע ממנו דמי מזונותיו, במפרנס יתום קטן אין זה אלא מתנה ולמצוה ואינו יכול לתבוע ממנו תמורתם, אף אם יש ליתום נכסים משלו. רואים שבמקרים ידועים קיים רצון לפרנס לשם צדקה או מתנה גם כשהמקבל אינו זקוק לכך, ובמיוחד כשהדבר נוגע לאב המפרנס את בנו.

(7) שורת הדין, כרך יג, הרב יוסף גולדברג

העובדות- מתווך פעל מיוזמתו ללא שנשלח לצורך כך, האם זכאי לשכר?

נפסק– צריך לשלם לו מדין מהנה את חבירו.

סעיף 4 (א) - מתנה בתנאי

(1) הרב שלום משאש הרב הראשי וראב”ד לירושלים, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ב עמוד 1

העובדות– ראובן נתן מתנה לבניו קרקעות ע”מ שלא ימכרו ולא ימשכנו, ומי שיעבור על התנאי יחזור חלקו במתנה לאחיו שלא עברו, ומת אחד מהבנים והוריש את חלקו לבניו אחריו, והשאלה היא האם יורשיו צריכים לקיים התנאי, או נימא דכיון שהבן קיים התנאי ולא מכר בחייו, ממילא המתנה מוחלטת בידו ועל בניו לא חל שום תנאי.

נפסק– אם לא פירש במתנה שהתנאי חל עליו ועל זרעו, התנאי רובץ על מקבל מתנה ולא ליורשיו אחריו.

(2) הרב יהוסף בן ציון ראטטענבערג, בד”ץ תורת חיים מאנסי

העובדות– שליח העביר חפץ למקבל בסתם מן המשלח. המשלח תובע את החפץ בחזרה ואומר שמעולם לא התכוון לתת מתנה, המקבל טוען שהבין שקבל בתורת מתנה, האם צריך להחזיר את החפץ?

נפסק– המקבל צריך להחזיר את החפץ, כי תולים שלא התכוון למתנה.

סעיף 4 (ג ) – שיור במתנה

הדיינים: אברהם דב לוין, שמואל ביבס, ברוך שרגא. פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ו עמוד פג

העובדות- אדם תובע מהוצאה לאור להמנע מלהדפיס ספרים מעבר לרשות שניתן להם. השאלה שהתעוררה היא, האם יש למדפיס זכות למנוע מאחרים להדפיס את הספר, או אף לצלם חלק ממנו.

נפסק– יש כח ביד אדם להשאיר לעצמו זכויות במתנה או במכר, דהוי מכר או מתנה לאותו הדבר בלבד. ובנידון דידן מוכר לו את הספר או את הקלטת עם כל הזכויות בהם חוץ מזכות העתקה, וביד אדם להתנות בדבר שבממון ותנאו קיים. ולפי”ז אם כתב בהדיא שאוסר זכות צילום והעתקה, אסור לשום בר ישראל להעתיק או לצלם אפילו לעצמו שאינו עשוי למכירה לאחרים, כי על דעת זה הוא מוכר לו.

כלל העולה: א. אדם שהדפיס ספר ושייר לעצמו הזכויות, כל הזכויות שמורות לו ואין רשות לשום אדם להדפיסו ללא נטילת רשות. ב. ה”ה לקלטת של ד”ת או שירה וזימרה שאסור להעתיקן אפי’ אפי’ לצורך עצמו. ג. תוכנות מחשב שכתוב שמוכרים רק זכות שימוש אסור להעתיק מהם כלל ואפילו חלק ממנו.

סעיף 5 – התחייבות לתת מתנה

(1) הדיינים: בן ציון אבא שאול, אליהו קצנלבוגן, מאיר מזוז, פסקי דין – ירושלים ד”מ ג עמוד קנז

העובדות– התובע טוען שהנתבע התחייב לשלם עבורו שכ”ד למגורים בירושלים לכל ימי חייו, בשכר זה שהתובע השקיע את כסף המעשר שנתן לו הנתבע, בקניית דירה עבור הנתבע בירושלים.

נפסק– שכל חיובו מטעם נדר וזהו חיוב בינו לשמים ואין על חבירו שום תביעה כלפיו

(2) הרבנים: ש’ ש’ קרליץ, י’ משורר, י’ גולדשמידט, פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 225

העובדות– התחייבה האם לפרנס את ילדיה בעת גירושיה ולהחזיקם על חשבונה עד גיל שמונה עשרה, כעת תובעת מהבעל שהוא יפרנסם?

נפסק– כיון שההתחייבות נעשתה בדרך המקובלת ובקנין, ההתחייבות חלה וא”א לחייב את הבעל.

(3) הדיינים: ש’ ב’ ורנר, ע’ אזולאי, ח’ ג’ צמבליסט, פסקי דין רבניים חלק ט עמוד 115

העובדות– המנוח בהיותו בריא אמר שרצונו לתת לשני ילדיו בשוה, לאחר אריכות ימים ושנים. האם יש תוקף לאמירה זו?

נפסק– אין תוקף לאמירה זו אף אם עשה קנין. נימוקים- (א)נחלקו הפוסקים במי שעשה קנין ולא אמר בלשון הווה שהוא נותן, אלא אתן בלשון עתיד, אם מועיל הקנין שלא יוכל לחזור בו. (ב) אף למי שאומר שקנין אתן מועיל, אין זה אלא לגבי החיוב לתת, אבל עדיין לא זכה בזה המקבל ואם מת הנותן אין מוציאים מיורשיו. (ג) הלשון ברצוני לתת גרועה מלשון אתן ואין כאן אף הבטחה כי אם הבעת רצון בלבד.

(4) הדיינים: מרדכי אילן, ש’ ת’ רובינשטיין, ח’ פרדס, פסקי דין רבניים חלק י עמוד 363

העובדות– בעל עשה הסכם עם גרושתו בשעת הגירושין, וכתוב בו בלשון ‘אשלם’. ותובע לבטל את ההסכם בגלל שלשון ההתחייבות ‘אשלם’ היא לא מחייבת.

נפסק– טענת הבעל נדחית. נימוקים- הכותב לחבירו בשטר ‘אתן’ לפלוני, חולקים הראשונים אם לשון זו מועילה או לא. וההלכה היא שלשון ‘אתן’ אינה מועילה, והטעם הוא כפי שכתבו הראשונים, דהוי הבטחה גרידא ואין בזה כוונת הקנאה. יש מן הראשונים שכתבו דלשון אשלם היא כלשון אתן ולא מועיל. ולכן אדם הרוצה להקנות לחבירו לעתיד, צריך לכתוב לשון התחייבות ובקנין, או בלשון אתן מעכשיו דהוי שעבוד הגוף. חלוקים הראשונים אם אמר אתן והקנה לו בקנין סודר, אם זה מועיל. ולהלכה, יש מחלוקת בין הפוסקים, יש אומרים דלא מהני, ויש אומרים דהוי ספיקא דדינא ואם תפס אין מוציאים מידו. יש מגדולי הפוסקים שדעתם דאף להסוברים דקנין אתן אינו מועיל, מכל מקום צריך לקיים דבריו משום הן צדק ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה.

(5) הרב שלמה בן שמעון, שורת הדין, כרך ה

העובדות– גמ”ח לשמלות כלה הבטיח לכלה שמלה לתאריך מסויים, שבוע לפני החתונה הודיעו לכלה שהיא לא תקבל את השמלה. הכלה תובעת קיום ההבטחה.

נפסק– הגמ”ח רשאי לחזור בו מהבטחתו להשאיל את השמלה. ואם הכלה ענייה חייבים מדין נדר.

סעיף 6 דרכי ההקניה

הדיינים: אברהם דב לוין, שמואל ביבס, ברוך שרגא, פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ד עמוד נג

העובדות- התובע טוען שלא קבל את שכר הדירה המגיע לו מהנתבע. הנתבע טוען ששלשל את הכסף בתוך תיבת המכתבים של התובע.

נפסק– אם שלשל את חוב השכירות לתוך תיבת המכתבים הנעולה של בעה”ב, נחשב כחצר המשתמרת שקונה לו, ונפטר מחובו.