
חוק המכר לישראל
נוסח החוק ההלכתי המקורות שהיוו בסיס לחוק ההלכתי
חוקי ישראל עפ"י ההלכה
מבוא
מבוא לחוק המכר לישראל
מאת הרב גבריאל טולדנו
בכל יום ויום כאשר אדם יוצא מביתו, הוא מתמודד עם הניסיון המתמשך בניהול אורח חייו, במפגשיו עם בני האדם: בקנייה במכולת, בעלייה לאוטובוס, בניצול זמן העבודה ועוד. חכמינו זכרונם לברכה מדריכים אותנו כיצד לעשות זאת, הם קובעים כי עלינו לשאת ולתת באמונה.
הדרכה זו מובאת בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו סעיף א: ‘אח”כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע”ד קונו; ומ”מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו; וישא ויתן באמונה’. ומסביר המשנה ברורה, שם, ס”ק ד: ‘וישא ויתן באמונה. היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית וגם ע”ז שואלין לו לאדם בשעת הדין כמו שאחז”ל’.
כלומר, האדם היהודי פותח את יומו בתפילה לקבלת חיזוקים רוחניים לקראת היום הצפוי לו, עוסק בתורה ויוצא לעסקיו. וכאן באה הדרכת חז”ל ‘ישא ויתן באמונה’.
חז”ל רואים חשיבות במשא ומתן באמונה, עד כדי כך שהדגישו שזה הנושא הראשון עליו ייתן האדם את דינו בבוא יומו. מסכת שבת לא, ע”א: ‘אמר ריש לקיש, בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?’ מכאן אנו למדים, שמשא ומתן באמונה הוא העניין הראשון שבו פותחים את דינו של האדם.
מאידך, מצאנו שדווקא נושא לימוד התורה הוא הראשון בדין, כפי שכתוב במסכת סנהדרין, ז ע”א: ‘אמר רב המנונא אין תחילת דינו של האדם אלא על דברי תורה’.
המהרש”א בסנהדרין מסביר שהסוגיות עוסקות בשני סוגי בני אדם – הגמרא בשבת מתייחסת לאדם שישב ולמד תורה, אולם ראה שאין הוא מצליח לממש את עצמו בעולמה של תורה ולכן יצא לעסוק בדרך ארץ. השאלה הראשונה ששואלים אדם זה הינה האם התפרנס ביושר. מנגד, הגמרא בסנהדרין מדברת על אדם שהצליח בלימוד התורה אולם החליט בכל זאת לפרוש מלימודה. אדם זה ייתן את הדין בראש ובראשונה על לימוד תורה, שהרי יכול היה ללמוד יותר.
אפשר להסתכל על הדברים במבט נוסף: התוספות מתרצים, שאמנם השאלה הראשונה שאדם ישאל תהיה על דרך ארץ, אך כשייענש האדם – ייענש על ביטול תורה.
ויש להסביר כוונת דבריהם. על אף שלימוד התורה הוא המצווה החשובה ביותר, וממילא העונש על המתבטל מלימוד תורה הוא החמור ביותר, ועל כן ייענש בראש ובראשונה על דברי תורה. מכל מקום, לפני לימוד התורה והמצוות המעשיות ולפני תרי”ג המצוות, באה דרך ארץ, שקדמה לתורה. הקב”ה ברא את האדם כך שיבנה את עצמו במידות וביושר, ולאחר בניית המידות, יוכל להשיג את התועלת האמיתית בקיום המצוות ולבנות קומה נוספת באישיותו. בכך מגיעים מעשי המצוות אל מטרתם ואל תכליתם שלשמן ניתנו, והאדם מגיע אל ייעודו.
לכן, השאלה הראשונה שישאל האדם בתחילת דינו תהיה ‘האם נשאת ונתת באמונה’. זהו הבסיס להבנה האם לימוד התורה שלמד והמצוות שקיים, יש בהם הערך והתועלת שלשמן ניתנו. ולאחר מכן אפשר לבדוק את לימוד התורה והמצוות שקיים. וכדברי הנביא מיכה, פרק ו פסוק ח: ‘הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך’. תחילה ה’ דורש ממך ‘עשות משפט ואהבת חסד’, ללכת בדרך היושר והצדק, ולאחר מכן באה הדרישה של ‘והצנע לכת עם אלוקיך’.
נמצא שהשאלה ‘נשאת ונתת באמונה’ – ובמילים אחרות, השאלה האם התפרנסת ביושר, לא שיקרת, גנבת, הונאת, רימית וכו’, נשאלת על אישיותו של האדם המקיים את המצוות, והשאלות על דברי התורה הן על המצוות עצמן.
עם זאת, אפשר לומר, ש’דרך ארץ’ אינה רק הקדמה למצוות, היא חלק מהמצוות עצמן. שכן אנו מוצאים שישנן מצוות שמהותן היא דרך ארץ, מצוות הנוגעות אל האדם עצמו. כגון הלכות מכירה, מתנה, שכירות, גזילה, אונאה וגניבת דעת. המצוות הללו מחנכות את האדם להתנהג בחברה על פי היושר ולא לסטות מן האמת אפילו כמלוא הנימה. וכדברי התנא במסכת אבות ‘איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם’.
תכני הספר
ספר זה עוסק בהלכות מכירה, מתנה ושכירות, ומבטא את החובה הנדרשת מכל יהודי לנהוג ביושר, ושיהא משאו ומתנו באמונה, זהו הבסיס לחיי חברה מתוקנים. הספר ערוך בהתאמה למציאות בת ימינו ונותן מענה ופתרונות הלכתיים בהלכות משא ומתן ושכירות הנהוגים בימינו.
לשון וסגנון הספר
הספר נערך בסגנון ובלשון המתאימים לבני דורנו ובשפה המובנת לכל, כדי לאפשר גם לאלו שאינם תלמידי חכמים אך עסוקים בדרך ארץ לדעת את ההלכה היהודית בהלכות הנוגעות לדרך ארץ, להיעזר ולהשתמש בה. ובפרט למשפטנים האמונים על שמירת היושר והצדק, על הוצאה לאור של דין אמת ועל חקיקת חוקים המשמשים בסיס למבנה החברתי של ימינו. ספר זה ישמש להם כבסיס לידיעת ההלכה היהודית וכלי עזר בספרות המשפטית ההלכתית. בנוסף לכך, הספר יחבר בין המציאות העכשווית בת ימינו לבין ההלכה היהודית עתיקת היומין.
עריכת הספר
ההלכות נכתבו על פי מספור הסעיפים בחוק האזרחי. בעריכת הספר הובא הנוסח ההלכתי ומתחתיו לשון החוק הקיים, כדי לאפשר השוואה בין החוק ההלכתי והחוק האזרחי ולהדגיש את הקשרים ואת ההבדלים ביניהם. בנוסח החוק ההלכתי הובאו הערות שוליים המביאות את המקורות ההלכתיים וטעמי ההלכות.
דברי תודה
כאן המקום להודות ולהביע את תודתי העמוקה לכל חברי המכון הרבנים, ובפרט לעומדים בראש המכון, עו”ד רבי שלום אטלי היוזם והמקיים של המכון. ולידידי כאח לי מלמדנו בינה ביושר ובתבונה, הרב נסים כהן.
בצאתי אפרוש כפי בתפילה לקב”ה שנזכה במהרה בימינו לראות בהתגשמות דברי הנביא ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה’, ‘ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה’.
הרב גבריאל טולדנו
חוקר במכון לחקיקה הלכתית
1. מהות המכר
עסקה להספקת נכס שיש להפיקו או ליצרו, רואים אותה כעסקת מכר של נכס שעוד לא בא לעולם[1], זולת אם הנכס כבר קיים אלא שהוא מחוסר כמה מלאכות כדי להעמידו ללוקח[2] או אם המזמין קיבל עליו לתת את כל החומרים הדרושים להפקת הנכס או לייצורו[3].
[1] ודבר שעוד לא בא לעולם לא ניתן להקנותו, אלא בתנאים מסוימים. ראה שו”ע סי’ רט סעיף ד: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע. כיצד, מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, או שאמר: מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך, לא אמר כלום; אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת, לא קנה כלום, ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם. אך ראה שו”ע סימן ס סעיף ו: המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב, אע”ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ה”מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חיוב כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב, והוא שקנו מידו. וכן פסק הרמ”א סי’ רט סעיף ד: ואף על גב דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל הוא עצמו יכול להתחייב.
[2] ראה פתחי החושן פרק יט סעיף ט: דבר שהוא בעולם אלא שהוא מוכרו כשעדיין מחוסר כמה מלאכות כדי להעמידו ללוקח, חשוב כדבר שבא לעולם. ובהערה טז : אבל כשגוף החפץ עדיין אינו קיים כגון שיש לו עצים מפורקים וצריך להרכיב ארון מסתבר דפנים חדשות באו לכאן וחשוב דבר שלא בא לעולם. וראה שם בסוף ההערה את הדיון בעניין רכישת דירות מקבלנים לפני גמר הבניה, ואפילו קודם התחלת הבניה, איך מועיל.
[3] עיין בקדושין מח ע”ב, ב”ק צח ע”ב מחלוקת האם אומן קונה בשבח כלי, כלומר האם על ידי פעולתו של האומן הוא מקבל בעלות מסוימת בכלי, ובעלות זו חוזר ומוכרה למזמין בסוף עבודתו. או שמא אין לאומן שום בעלות על החפץ אלא שכר פעולה בלבד. להלכה נפסק בשו”ע סי’ שו סעיף ב שאומן לא קונה בשבח כלי. נתן לאומנים לתקן, וקלקלו, חייבים לשלם. כיצד נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה, תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי. ומסביר הסמ”ע: פירוש, לא מיבעיא כשהשידה תיבה כבר היתה עשויה ונתנה לו לתקן ושברה דחייב לשלם לבעה”ב, אלא אפילו לא נתן לו אלא עץ בעלמא והאומן תיקנו לכלי ואח”כ נשבר בידו דאומן, אפ”ה חייב לשלם לבעה”ב, דמיד שעשאו האומן קנאו הבעה”ב ואין לאומן עליו אלא חוב בעלמא דמי שכרו, דאין אומן קונה בשבח הכלי דהיינו מה שנשבח העץ להיות עשוי ממנו הכלי שידה תיבה. וזהו דווקא אם המזמין הביא את כל החומרים הדרושים אבל אם האומן מוסיף משלו חומרים ודאי חשוב מכר לגבי החומרים שהוסיף.
2. הספקת נכס
עסקה להספקת נכס שיש להפיקו או ליצרו, רואים אותה כעסקת מכר של נכס שעוד לא בא לעולם[1], זולת אם הנכס כבר קיים אלא שהוא מחוסר כמה מלאכות כדי להעמידו ללוקח[2] או אם המזמין קיבל עליו לתת את כל החומרים הדרושים להפקת הנכס או לייצורו[3].
[1] ודבר שעוד לא בא לעולם לא ניתן להקנותו, אלא בתנאים מסוימים. ראה שו”ע סי’ רט סעיף ד: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע. כיצד, מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, או שאמר: מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך, לא אמר כלום; אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת, לא קנה כלום, ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם. אך ראה שו”ע סימן ס סעיף ו: המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב, אע”ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ה”מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חיוב כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב, והוא שקנו מידו. וכן פסק הרמ”א סי’ רט סעיף ד: ואף על גב דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל הוא עצמו יכול להתחייב.
[2] ראה פתחי החושן פרק יט סעיף ט: דבר שהוא בעולם אלא שהוא מוכרו כשעדיין מחוסר כמה מלאכות כדי להעמידו ללוקח, חשוב כדבר שבא לעולם. ובהערה טז : אבל כשגוף החפץ עדיין אינו קיים כגון שיש לו עצים מפורקים וצריך להרכיב ארון מסתבר דפנים חדשות באו לכאן וחשוב דבר שלא בא לעולם. וראה שם בסוף ההערה את הדיון בעניין רכישת דירות מקבלנים לפני גמר הבניה, ואפילו קודם התחלת הבניה, איך מועיל.
[3] עיין בקדושין מח ע”ב, ב”ק צח ע”ב מחלוקת האם אומן קונה בשבח כלי, כלומר האם על ידי פעולתו של האומן הוא מקבל בעלות מסוימת בכלי, ובעלות זו חוזר ומוכרה למזמין בסוף עבודתו. או שמא אין לאומן שום בעלות על החפץ אלא שכר פעולה בלבד. להלכה נפסק בשו”ע סי’ שו סעיף ב שאומן לא קונה בשבח כלי. נתן לאומנים לתקן, וקלקלו, חייבים לשלם. כיצד נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה, תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי. ומסביר הסמ”ע: פירוש, לא מיבעיא כשהשידה תיבה כבר היתה עשויה ונתנה לו לתקן ושברה דחייב לשלם לבעה”ב, אלא אפילו לא נתן לו אלא עץ בעלמא והאומן תיקנו לכלי ואח”כ נשבר בידו דאומן, אפ”ה חייב לשלם לבעה”ב, דמיד שעשאו האומן קנאו הבעה”ב ואין לאומן עליו אלא חוב בעלמא דמי שכרו, דאין אומן קונה בשבח הכלי דהיינו מה שנשבח העץ להיות עשוי ממנו הכלי שידה תיבה. וזהו דווקא אם המזמין הביא את כל החומרים הדרושים אבל אם האומן מוסיף משלו חומרים ודאי חשוב מכר לגבי החומרים שהוסיף.
3. חליפין
הוראות חוק זה יחולו, בשינויים המחויבים, גם על חליפין[1], למעט עניין התמורה שנקנית לשני מיד ובכל מקום[2].
[1] שו”ע סימן רג סעיף א: כל המטלטלין קונים זה את זה בחליפין; ….. כיצד, היה לזה פרה ולזה חמור, והעריכו אותם כמה שוה כל אחד מהם, והסכימו להחליפם זה בזה, כיון שמשך בעל הפרה את החמור, נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום שהיא, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ומוסיף נתה”מ שם בביאורים סק”ג דלאו דוקא כשמשך אלא אפי’ נקנה בשאר דרכי הקנינים כגון שבעל הפרה קנה החמור בקנין אגב, נקנית הפרה לבעל החמור.
[2] בחליפין התמורה איננה התחייבות הלקוח בתשלום המחיר אלא מיד עם קנין החמור ע”י בעל הפרה, הפרה נקנת לבעל החמור. ראה פתחי חושן פרק ז סעיף טו: ויש קנין חליפין שהוא חליפין ממש שמחליף עם חברו דבר בדבר בשווים. ובהערה לז: והקנין הוא ע”י שמושך (או עושה קנין אחר) האחד בחפץ חברו, נקנה החפץ שלו לחברו בלי שום קנין נוסף, בכל מקום שהוא. וראה סמ”ע סימן רג סק”ו: וממילא נמי אם מתה הפרה או נתיקרה או הוזלה אחר שמשך זה החמור, דאז מתה או הוקרה או הוזלה הפרה ברשות בעל החמור.
4. תחולה
(א) הוראות אלו יחולו על מכר של מיטלטלין, ובשינויים המחויבים – גם על כל נכס שחל עליו קנין[1].
(ב) הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים[2].
[1] שו”ע סימן קפט סעיף א: אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קנינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפי’ לא היו עדים בדבר.
[2] שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. וראה פתחי חושן פרק כ סעיף ט. וראה בפרק א הערה א אם הסכימו הצדדים לקנות בדבר שאינו קנין.
5. הסכם ונוהג
(א) פרטים של חוזה מכר שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם[1] ובאין נוהג כזה- לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג[2], ובאופן שהמוכר והלוקח יודעים שקיים נוהג כזה[3].
(ב) נזקקו הצדדים לביטויים או לתניות שנוהגים להשתמש בהם בהליכות-סחר, יפורשו הביטויים והתניות בהתאם למשמעות הנודעת להם בסחר הנדון[4].
[1] שולחן ערוך סימן שלג סעיף ח ברמ”א: שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה; אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון. אמנם הרמ”א מסייג בסיפא שלו שחידוש חוזה לפי אותם תנאים הוא רק אם סכמו ביניהם להמשיך לשנה נוספת רק לא סכמו על תנאי החוזה, אבל אם המשיכו בשתיקה, לא, הש”ך סקמ”ד חולק והביא מתשובות רב האי שהמשכיר בית לחבירו לשנה לסך ידוע ועמד שם ביותר שאינו חייב לפרוע ממה שעמד אלא כמו סך השנה ראשונה כיון ששתקו ואע”פ שהוקר השכירות.
[2] שו”ע סימן מב סעיף טו: לשון שרגילים לכתוב בשטרות, אעפ”י שאינו מתיקון חכמים, אלא לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא, הולכים אחריו; ואפילו לא נכתב, דנין אתו כאילו נכתב. ומבואר הטעם בש”ך בסקל”ו משום דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן.
[3] ראה ש”ך סימן מב סקל”ו: היינו דווקא שידוע שידע מזה, אבל אם לא ידע מזה אע”פ שנהגו ההדיוטות כן אין דנין אותו כאילו נכתב.
[4] שו”ע סימן רטו סעיף ח: אין כל אלו הדברים האמורים וכיוצא בהם אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך, הרי זה מכור, וסומכים על המנהג בין בקרקעות בין במטלטלין, וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן, הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום, ואחר המנהג. וראה עוד סימן ריח סעי יט, וסימן רכ סעיף טו.
6. תום-לב
חיוב הנובע מחוזה מכר יש לקיימו בדרך מקובלת[1] ובתום-לב[2]; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה.
[1] רמב”ם מכירה פרק טו הלכה ה: כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך. חזינן שמה שקובע לענין אם נחשב מום והוי מקח טעות, זה מה שמקובל ונהוג בין בני המדינה. וכן מצינו לגבי מוכר עבד, שו”ע סימן רלב סעיף י: אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הרעות, אלא אם כן פירש. מבואר, שטענת מקח טעות זה דווקא אם המקח חורג מהדרך המקובלת, אבל בדברים שחזקתן שיש בהם מומין אין טענת מקח טעות אא”כ התנה במפורש.
[2] שולחן ערוך סימן רכח : אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר בסעיף א: כשם שאונאה במקח וממכר, אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו; והצועק על אונאת דברים נענה מיד. ובסעיף ד: כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו. ובסעיף ו: אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ובסעיף ט: אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין ולא מקרצפין אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.
7. חובת מסירה והעברה
המוכר[1] חייב למסור לקונה את הממכר[2].
[1] מה מידת האחריות של המוכר ביחס לממכר לאחר מעשה הקנין? בית יוסף סוף סימן קצח: כתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי חלק רביעי, מי שקנה בענין שאין שום אחד מהם יכול לחזור בו והוא ברשות מוכר, יש מן הגדולים שכתבו שהוא עליהם כמו שומר חנם, ויש מן הגדולים שכתבו שאפילו שומר חנם לא הוי, והוה ליה כמו הא ביתא קמך (ב”מ מט:) וכן נראה עיקר. ובנתה”מ סי’ קצח סק”ה גם כתב כן שאפילו שומר חנם לא הוי. וכן פסק בחוקת משפט מכירה פרק אחד עשר סעיף א: אחר שנגמר הקנין ושלם הלוקח את המחיר אע”פ שעדיין המקח ברשות המוכר כל אחריות המקח על הקונה ואין המוכר כשומר עליו. אבל אם מכר סתם והלוקח עדיין לא שילם לו, המוכר חייב בשמירתו כשומר שכר. ומסביר בהערה ז: לפי שהוא תפוס במקח לטובתו, שיכול לעכבו עד שישלם לו. וראה פתחי חושן פרק יג סעיף יד.
אולם במקח שיש לייצרו או להפיקו הרי הוא בבעלותו של המוכר ובאחריותו עד שיעבירנו לרשות הלוקח, דהרי אין כאן מכר אלא התחייבות למכור, ודומה המוכר ללווה שקיבל הלוואה, וכבר פסק השו”ע בסי’ קך סעיף א: המעות באחריות הלוה, עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו. אם המזמין קיבל לספק את כל החומרים הדרושים אין כאן מכר אלא מלאכה, אולם הם באחריותו של האומן כמבואר בפרק האומנין במשנה כל האומנין שומרי שכר, וכך נפסק בשו”ע סי’ שו סעיף א, ומטעם שמשתכר במה שנותן לו מלאכה.
[2] חוקת משפט מכירה פרק עשירי סעיף א. המוכר חייב למסור את המקח אחר שנעשה הקנין והלוקח שילם את מחירו. לגבי העברת הבעלות, יש לזכור כי מיד עם סיום מעשה הקנין, הבעלות בממכר עוברת לקונה, גם אם טרם שילם את המחיר והממכר נמצא עוד אצל המוכר.
8. מסירה כיצד?
(א) מסירת[1] הממכר תהא בהכנתו[2] כדי שהקונה יוכל לקחת אותו, אא”כ סוכם[3] בין הצדדים שעל המוכר למסור את המקח במקום מסוים.
(ב) היה הממכר חלק מתוך צובר של נכסים, תהא המסירה בעשיית כל הדרוש כדי לאפשר את ייחוד הממכר ולקיחתו על ידי הקונה.
(ג) הוסכם על הובלת הממכר על ידי מוביל, תהא המסירה בהעמדת הממכר לרשות המוביל[4].
[1] חוקת משפט מכירה פרק עשירי בביאורים א, מסביר מה היא חובת המסירה: שלא יישאר שום עיכוב מצדו, כדי שיוכל הלוקח לקחתו. ובסעיף ז: אחר שנגמר הקנין ושילם את מחירו, על הלוקח להוציא את המקח מרשות המוכר. והטעם מוסבר בביאורים כז: שאין לו ללוקח להשתמש ברשותו של המוכר, כיון שמן הסתם מקפיד, ויהא חייב לשלם לו בעד הזמן שהניחו שם, שהרי הבעלות בממכר כבר עברה לקונה.
[2] כגון מדידה, שקילה ואריזה שכל אלה מהכנת הכשרו של המקח, בכדי שיוכל הלוקח לקחתו, ובכלל ההתחייבות הקשורה במכר. ובפרק תשיעי סעיף ג: לאחר ששילם מחירו אינו צריך לבקש רשות מאת המוכר לקחתו. ויכול הלוקח לקחת אפילו בע”כ של מוכר כדין כל הרואה שלו ביד אחר שאפילו אם לא רצה לתת לו נוטלו בעל כורחו, שו”ע סימן ד: יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו.
[3] חוקת משפט מכירה פרק עשירי סעיף יא: נדברו ביניהם למסור את המקח במקום ידוע, המוכר חייב למסור במקום שנדברו. ובביאורים מא: מדין התחייבות, שכל הדברים שנדברו (סוכמו) בשעת המכר השייך למקח, קנין המכר מחייב אותם.
[4] כדין סיכום בין הצדדים שעל המוכר למסור את המקח במקום מסוים ראה לעיל הערה 23. ולעניין האחריות ראה פתחי חושן פרק א הערה כח וגם פרק יג הערה ב. וראה להלן סעיף 22.
9. מועד המסירה
(א) מקום שהממכר לא נמסר על אתר, תהא המסירה מיד לאחר תשלום המחיר[1].
(ב) הוסכם על מסירה תוך תקופה פלונית, רשאי המוכר לקבוע את מועד המסירה בתוך אותה תקופה[2].
(ג) הוסכם על מסירה בזמן ידוע, כל מי שקביעת הזמן לטובתו יכול לתבוע את מסירתו, או את לקיחתו, גם בתוך הזמן[3].
(ד) במקרים האמורים בסעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג), על המוכר להודיע לקונה זמן סביר מראש על מועד המסירה.
[1] ראה הערה 20 לעיל. וחייב הקונה לקחת את המקח מיד. וראה חוקת משפט מכירה פרק עשירי סעיף ב: המוכר בהקפה חייב למסור את המקח מיד לאחר שנעשה הקנין עד שלא הגיע זמן הפרעון.
[2] ידו של המוכר על העליונה, כי מעיקר הדין אין לו אחריות על הממכר (ראה הערה 19 לעיל), ואין הלוקח רשאי להשתמש ברשותו של המוכר ללא רשותו (ראה הערה 21 לעיל) , ולכן כיון שהתקופה לא מסוימת, יכול המוכר לקבוע את הזמן בתוך התקופה.
[3] שו”ע סימן עד סעיף ב: קבע המלוה ללוה זמן, ורוצה הלוה לפורעו כדי שלא יעמוד הממון באחריותו עד הזמן, והמלוה אינו רוצה לקבלו, כדי שלא יהיו באחריותו עד שיגיע הזמן, אין שומעין לו, מפני שקביעות הזמן לתקנת הלוה היא. וכן מצינו לגבי פקדון, שו”ע סימן רצג סעיף א: ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע, אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן. וביאר הסמ”ע שם בשם המ”מ מפני שאינו רוצה המפקיד לוותר על שמירתו. וכתב בגליא מסכת סי’ יג שהנפקד אינו יכול להכריחו אבל המפקיד יכול לתבוע פקדונו אפי’ בתוך הזמן מפני שקביעת הזמן לטובתו של מפקיד. ובערוך השולחן סימן רצא סעיף יט כתב וגם בשומר שכר אם משלם לו שכרו עד הזמן שקבע, אין השומר יכול לכופו לשמור דהזמן הוא לטובת בעה”ב יוצא מכל האמור שמי שהזמן הוא לטובתו יכול לדרוש את החפץ אפי’ בתוך הזמן. וראה חוקת משפט פרק עשירי סעיף י.
10. מקום המסירה
(א) המסירה תהא בכל מקום שירצה המוכר למסור את המקח[1].
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) דלעיל, הלוקח רשאי לדרוש לקבל את המקח במקום הימצאו בשעת המכר[2].
(ג) הוסכם על הובלת הממכר על ידי מוביל, תהא המסירה במקום[3] שהוסכם עליו עם המוביל כאמור בסעיף 8(ג).
[1] שו”ע סימן רצג סעיף א: אין המפקיד יכול לתבוע הפקדון אלא במקום שהפקידו לשם, שאם הפקידו אצלו בטבריא אינו יכול לתובעו בצפורי. אבל בכל מקום שירצה הנפקד להחזיר למפקיד פקדונו, צריך לקבלו. אפילו נתנו לו בעל כרחו חשיבה נתינה, ופטור. מבואר שהנפקד, ובנידון דידן המוכר, יכול לתת לקונה את החפץ בכל מקום, שהמוכר לא גרע מנפקד שהרי החפץ שייך לקונה, ואדרבה עדיף מנפקד כי החפץ לא באחריותו כלל. והוא הדין במקח שיש ליצרו או להפיקו שהמוכר נחשב כלווה, יכול למוסרו בכל מקום, כמבואר בשו”ע סימן עד סעיף א: ומיהו בכל מקום ישוב יכול [הלוה] לכופו לקבל. וראה חוקת משפט פרק עשירי סעיף ו.
[2]ראה לשון השו”ע בהערה 28, וממנו אפשר ללמוד שהמפקיד, ובנידון דידן הקונה, לא יכול לתבוע את מסירת המקח במקום אחר אלא דווקא במקום שנמצא המקח בשעת המכר שזה נחשב כמקום ההפקדה ואפילו נעשה המכר במקום אחר. וה”ה במקח שיש ליצרו או להפיקו שאין הקונה יכול לתבוע את מסירת המקח בכל מקום. ואע”פ שבהלוואה מצינו שהמלווה יכול לתבוע חובו בכל מקום כמבואר בשו”ע סימן עד סעיף א: המלוה ניתן לתבוע בכל מקום אפי’ הלוהו בישוב, יכול לתבעו במדבר ולכופו שיפרענו שם. היינו דווקא במעות דלא משועבד להחזיר לו אותם מעות שהלוהו [ש”ך סי’ רצג סק”א] ומצויים בכל מקום, אבל במקח שהתחייב על חפץ מסוים או שזה דבר שאינו מצוי בשוק ודאי שלא יכול לתובעו בכל מקום. ומשמע שאם החפץ נמצא בידו של הנפקד יכול לתובעו בכל מקום. וה”ה בקונה שיכול לתבוע את המקח אם נמצא בידו של מוכר בכל מקום שהוא.
[3] עיין לעיל סעיף 8 הערה 24 לענין האחריות. אם שכר המוביל על הקונה, אזי המוביל נחשב לשכירו של הקונה והוא לא עדיף מהקונה עצמו שלא יכול לתבוע המקח בכל מקום אלא במקום שנמצא המקח בשעת המכר. אם שכר המוביל על המוכר, אזי המוביל נחשב לשכירו של המוכר והמקח יימסר בכל מקום שירצה המוכר למסור אותו.
11. אי-התאמה
המוכר[1] לא קיים את חיוביו, אם מסר –
(1) רק חלק מהממכר[2] או כמות גדולה או כמות קטנה מן המוסכם;
(2) נכס מסוג שונה[3] או תיאור[4] שונה מן המוסכם;
(3) נכס שאין בו האיכות[5] או התכונות הדרושות[6] לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;
(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה[7], זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה[8];
(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת[9] למה שהוסכם בין הצדדים.
[1] סעיף זה עוסק בפגם שיש בפעולתו של המוכר, אולם אין הסעיף עוסק בתוצאות פגם זה. התוצאות ידונו בסעיף 28, כאשר לחלק מפגם המובא כאן יהיו השלכות של ביטול המקח / השלמות הפגם או ניכוי מהתשלום כמפורט שם. המקורות המובאים בסעיף זה משלבים ביניהם התייחסות הן לפגם והן לתוצאות, אולם הבאת המקור תתמקד רק ביחס לכך שהמוכר לא קיים את חיוביו, מקורות אלו יובאו גם בסעיפים 28- 29 ובהרחבת יתר, משום ששם נעסוק בתוצאות של הפגם של המוכר.
[2] שולחן ערוך סימן רלב סעיף א: המוכר לחבירו במדה ובמשקל או במנין, וטעה בכל שהוא, חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. ומסביר הסמ”ע בסעיף א: חוזר לעולם. פירוש, המקח קיים והאונאה שהטעהו בה חוזרת, ומשלים לו המנין או המדה והמשקל בדברים שאפשר לו להשלים וכדמסיק במכר לו אגוזים, אבל במכר לו קרקע ואמר לו שהיא ארוכה כ’ אמות, וחסירה חצי אמה ואין לו להשלים מקרקע שבצדה, המקח בטל לגמרי. וראה בחוקת משפט פרק ארבעה עשר סעיף ב: המוכר במידה במשקל ובמנין ונמצא חסר או יתר נקנה המקח, ומחזיר את הטעות אפילו אחר כמה שנים.
[3] שו”ע סימן רלג סעיף א: המוכר לחבירו מין ממיני פירות, ונתן לו מין אחר, אין כאן מכר ושניהם יכולים לחזור בהם. כיצד, מכר לו חטים לבנות ונמצאו אדומות, או איפכא, או יין ונמצא חומץ או איפכא, או עצים של זיתים ונמצאו של שקמה או איפכא. היסוד על פי לשון השו”ע הוא האם יש כאן שני מינים או אחד.
[4] שו”ת רדב”ז חלק ד סימן קלו: מודה אני שאם מכר לו בגד של שמונים ונמצא של שבעים שאין זה המין שמכר לו. וכתב הב”ח בסימן רלג שאם מכר לו דגים גדולים ונמצאו קטנים נחשב כשני מינים.
[5] שו”ע סימן רלג סעיף א: אבל אם מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות, לוקח יכול לחזור בו אפילו לא נתאנה בסכום, והמוכר אינו יכול לחזור בו אפילו הוקרו. ובטעם הדבר כתב הסמ”ע שם בסק”א וז”ל: משא”כ ברעות ונמצאו יפות כיון דהכל מין אחד וכל העולם ניחא להו ביפות יותר מברעות, מש”ה אינו יכול לחזור בו אלא זה שנתאנה.
מכר לו שמן צלול ונמצא עכור דעת הפרישה בסי’ רלב דהוי כמו יפות ונמצאו רעות, וכ”כ הערוך השלחן שם סעיף כה. ובנתה”מ שם חידושים סקי”ח משמע ממנו דהוי כמו ב’ מינים.
[6] שו”ע סימן רלב סעיף כ: המוכר לחבירו זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכל, וזרען ולא צמחו, חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו, חזקתן לזריעה, והוא שלא צמחו מחמת עצמן.
[7] מהרשד”ם חו”מ סי’ שפה: שאל ממנו אם היה לו דוגמא להראות, והשיב לו אין לי דוגמא, רק לך ותראהו ביד מי שמכרתי לו ואם יכשר בעיניך תקננו לך. הרי שפירש לו בפירוש שהנייר שהוא מוכר לו יהיה מאותו המין שמכר לפלוני ויפה כמוהו וא”כ אם ימצא שאינו מאותו המין או אינו יפה כמוהו נמצא שהטעהו מוכר לקונה. עכ”ל. וראה חוקת משפט פרק חמשה עשר סעיף ה.
[8] הכל לפי מה שנדברו ביניהם וכפי תנאם, מכיון שלא קבל אחריות להתאמה המכר קיים גם ללא התאמה.
[9] פתחי תשובה סימן רלב סק”ב: עיין בתשובת שבות יעקב ח”ג סוף סי’ קס”ט, דהוא הדין מי שקנה כמה חתיכות בגד במקח אחד ונמצא מום באיזה מהם, הרשות ביד המוכר לומר החזר לי כולם כיון שבמקח אחד קנה כולם, ע”ש. וכן הרשות ביד הקונה לבטל את כל המקח. ובט”ז סי’ רטז פסק, ומעשה בא לידינו באחד שמכר לחבירו שני מקומות בבית הכנסת באיזה סך, ונתברר אח”כ דלא היה לו אלא מקום אחד, ואמרנו שדין זה הוא מחלוקת רמב”ם ורשב”ם שזכרנו, שלהרמב”ם הוי מכירה אחת ולרשב”ם ב’ מכירות ואין לנו כח להוציא ממון נגד הרמב”ם וכל המכירה בטילה, כנלע”ד.
12. ידיעה על אי התאמה
אין הקונה זכאי להסתמך על אי-התאמת הממכר כאמור בסעיף 11 (להלן- אי התאמה) אם ידע עליה[1] בשעת המכר.
[1] שו”ע סימן רלב סעיף ז: כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר: על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו: (כל מום) שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו, כמו המפרש האונאה. מבואר מהשו”ע שהמוכר צריך לציין את המום במפורש ללוקח, וצריך הלוקח לדעת איזה מום יש במקח ובאופן כזה המקח קיים. ועיין בפתחי חושן גניבה ואונאה פרק יב סעיף כז הערה סה בהבחנות השונות של האחרונים מה בדיוק צריך לדעת הלוקח כדי שהמכר יתקיים.
13. בדיקת הממכר
(א) על הקונה לבדוק את הממכר מיד בשעת המכר[1] אלא אם כן הצהיר המוכר שאין בו מום[2].
(ב) הוסכם על הובלת הממכר, על הקונה לבדוק אותו מיד לאחר שהגיע למקום הייעוד, ואם הועבר הממכר למקום אחר בלי שהקונה בדק אותו והמוכר ידע או היה עליו לדעת על אפשרות של העברה כזאת- מיד לאחר שהגיע הממכר למקום האחר.
(ג) על המוכר לתת לקונה[3], לפי בקשתו, הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר לפני המסירה.
[1] ראה חוקת משפט פרק ששה עשר סעיף ב: היה המום דבר שהלוקח יכול להבחין מיד בשעת המכר, אם ינסה את המקח או יטעם אותו, אינו יכול לחזור בו. ובהערה ט: שבודאי מחל על המום שימצא, אם אינו מקפיד לבדוק. ומביא שם שיש חולקים. וראה בשו”ת הר”י מיגאש סימן נא: וששאלתם ראובן החליף עם שמעון בתים בשדה ואחר זמן טען שמעון ואמר שיש בבתים מומין שלא היה יודע בהם ואמר לו ראובן כל המומים הודעתי אותם לך וסברת וקבילתיה ושמעון השיב להד”מ, תשובה אם היו המומין הנזכרים נראין לעין ולא יתעלמו מכל הנכנס לבית הנז’ ויש לראובן עדים שמעידים שנכנס בה שמעון בעת החליפין או אח”כ דברי שמעון שאמר שלא ידע בהם אין בהם ממש. ואם המומין בלתי נראים או שהיו נראים אך אין שם עדים שיעידו עליו שנכנס לבתים בעת החליפין או אח”כ, השבועה מוטלת עליו שלא נכנס לה ולא ראה אותם ולא ידע בהם כלל ויתבטלו החליפין.
[2] אם אמר המוכר מפורש שאין מום במקח, הלוקח סמך עליו ולכן לא בדק. וכן מצינו בשו”ת רדב”ז חלק ד סימן קלו שכתב: שאני הכא משום דמכר לו סתם אבל בנדון דידן שאמר לו שהם שטופים בקרמז עליו סמך ולפיכך לא בדק. וכן אם הלוקח עדיין לא שילם את מחירו של החפץ יכול לחזור בו משום שהלוקח לא בודק כל זמן שלא שילם.
[3] וכן הלוקח רשאי לקחתו בכדי לבודקו ואינו צריך לבקש רשות מאת המוכר ויכול הלוקח לקחת אפילו בע”כ של מוכר כדין כל הרואה שלו ביד אחר שאפילו אם לא רצה לתת לו נוטלו בעל כורחו. ראה לעיל הערות 21 ו-22.
14. הודעה על אי התאמה
(א) על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה שגילה במקח לפני כל שימוש במקח[1].
(ב) לא הודיע הקונה על אי ההתאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה[2].
[1] שולחן ערוך סימן רלב סעיף ג: המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפי’ לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה”ז מחל ואינו יכול להחזיר. וראה המשנה למלך הלכות מכירה פרק טו: שוב דקדקתי בדברי רבינו במ”ש והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפילו ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי איריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר.
ראה רדב”ז חלק ד’ סי’ קלו: אם הקונה הוליך את המקח לחנותו ומראה אותו לקונים ומשפשפים בו הרי זה כמשתמש.
וראה שו”ת הרשב”ש סימן תקפט: ואם אחר שנתברר לו החסרון מכר מן השמן, סבר וקביל …… ולא גרע ממי שקנה דבר ומצא בו מום ונשתמש בו שאינו יכול לחזור כמו שכתב הרמב”ם ז”ל, כך נראה לי. משמע שאפי’ השתמש בחלק מן הממכר כגון שמכר חלק מהשמן המקח קיים, והקונה אינו יכול לחזור. ואפילו בסחורות חלוקות, פסק הכנסת הגדולה שם הג”ט ט וז”ל: ומהר”ם אלשיך כתב דאם נקנו הסחורות ביחד ומשתמש במקצת שוב אינו יכול לחזור בו. הביאו הרעק”א בחידושיו שם. וזה אם הכל מין אחד או ב’ מינים הצריכים זה לזה שנחשב כמכירה אחת. אבל בב’ מינים שאינם צריכים זל”ז הוי כשתי מכירות ואם השתמש בסחורה אחת יכול לבטל המקח בסחורה השניה אם נמצא בה מום.
[2] ראה הערה 44 לעיל. וראה חוקת משפט פרק ששה עשר סעיף ג.
לוקח שהשתמש במקח לאחר שהודיע למוכר על ביטול המקח: ראה חוקת משפט פרק ששה עשר סעיף ד: הודיע הלוקח למוכר מן המום, אע”פ שהשתמש בו אחר כך יכול לחזור בו. ובהערה יט: וצריך לשלם לו בעד השימוש או בעד ההפסד מן השימוש. ובהערה יח: וכל זה בתנאי שהקונה הודיע למוכר שבכוונתו לחזור מן המכר, אבל אם הודיע בלבד ואח”כ השתמש מחל על המום והמכר קיים.
15. אי-התאמה נסתרת
16. העלמת אי-התאמה
היתה אי- ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע[1] או היה עליו לדעת עליהן[2] בעת גמר המקח ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה[3], על אף האמור בסעיפים 14 ו- 15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה לפני כל שימוש נוסף במקח.
[1] מצינו שני מקרים יוצאי דופן שלפי חלק מהראשונים יש הבדל בין אם המוכר ידע על אי התאמה או לא ידע. המקרה הראשון הובא בשו”ע סימן רלב סעיף יח: אם היה המוכר ספסר (סרסור) שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו, ולא ידע במום זה, הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, ויפטר, מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות, ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח הראשון, והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו. וראה בחוקת משפט פרק ששה עשר סעיף א שפסק: ואפילו היה המוכר נושא ונותן באמונה – הלוקח מחזירו.
המקרה הנוסף: אי התאמה בדבר המצוי ורגיל להיות הובא בשו”ע סימן רלב סעיף יב: טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח, ויש חולקים. ובהגה ביאר טעם היש חולקים: שבדבר מצוי ושכיח ורגיל להיות על הלוקח להתנות ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאינם נמנעים מלקנות בשביל ספק טריפות. ומכל מקום במקום שהמוכר מכיר ויודע במום שמן הסתם סמך הלוקח על המוכר שלא יאנהו במקחו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה, ולכן לא התנה, יכול הלוקח לחזור בו אע”פ שלא התנה.
[2] סמ”ע סימן רלב סק”מ בדין המוכר לחבירו שור שאין לו שניים טוחנות כתב: אם המוכר בעל הבית מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע במום, והאכילה דברים דקים שאין צריך להן טוחנות וחי בהן. מבואר שבדבר שהמוכר אמור לדעת תלינן שמסתמא ידע והוי מקח טעות.
[3] שו”ע סימן רלב סעיף יח: המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום, הרי זה מחזיר את הדמים. כיצד, המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות (פי’ שיניים) והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב, הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר את הדמים. יוצא שאם המוכר ידע בשעת המקח שיש בו מום ולא הודיע ללוקח הרי זה מקח טעות, והקונה יכול לחזור בו למרות שלקח את השור אצלו והשתמש בו.
17. הוראות נוספות בדבר ההודעה
(א) קונה המודיע על אי-התאמה לא צריך לפרט אותה[1] כדי שיוכל להסתמך עליה, אך הוא חייב לפרט אם בכוונתו לחזור מן המכר או לא[2].
(ב) ניתנה הודעת אי-התאמה בדרך המקובלת בנסיבות הענין, זכאי הקונה להסתמך עליה אף אם אחרה להגיע לתעודתה או לא הגיעה אליה כלל[3].
[1] דהרי כל מטרת ההודעה היא בכדי להראות שהלוקח לא מוחל על המום, ולכן אין צורך לפרט. ובאופן שהמוכר מכחיש אין צריך הקונה לתת למוכר לעמוד על כנות טענותיו.
[2] ראה חוקת משפט פרק ששה עשר הערה יח.
[3] ראה הערה 50 שמטרת ההודעה היא בכדי להראות שהלוקח לא מוחל על המום, וממילא לא איכפת לן במה שהמוכר לא ידע מהודעת הקונה.
18. פגם בזכות
(א) המוכר חייב למסור את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול, וזכות אחרת של צד שלישי[1].
(ב) על המוכר להודיע[2] לקונה מיד על כל תביעת זכות לגבי הממכר שידע או שהיה עליו לדעת עליה לפני מסירת הממכר.
[1] שו”ע סי’ רכו סעיף ה: המוכר קרקע לחבירו, ואחר שקנה הלוקח באחד מהדרכים שקונים בהם, קודם שישתמש בה, יצאו עליו מערערין, ה”ז יכול לחזור בו, שאין לך מום גדול מזה.
[2] רמב”ם מכירה פרק יט הלכה א: אסור למוכר למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש בה עסיקין, ויש בה דין, עד שיודיעו. שאע”פ שהאחריות עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו ויורד לדין, ויהיה נתבע מאחרים. וכן פסק השו”ע סי’ רכו סעיף ו. וביאר המגיד משנה שם: דינו של הרב ז”ל פשוט הוא בטעם שלא יהיה זה פחות משאר האונאות שהן אסורות וה”ז כמום, ובפ’ שבועת העדות (דף ל”א) אמרינן ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין וכיון שהלוקח לא טוב עשה, נראה שאסור למוכר למכור אותם בסתם בלא להודיעו. וראה גם חוקת משפט פרק יא סעיף טז.
19. חובת תשלום וקבלה
20. חישוב המחיר
(א) לא הוסכם על המחיר[1] או על דרך קביעתו[2], המכר לא קיים.
(ב) נקבע המחיר לפי משקל, יחושב לפי המשקל עם שיעור הפסולת המקובל באותו מקח[3].
[1] שו”ע סימן ר סעיף ז: אין הרשות קונה, ולא הכלי, ולא משיכה, ולא הגבהה, אא”כ פסק תחלה המדה בכך וכך; אבל כל זמן שלא פסק, אין לו שום צד שיקנה בו, דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם, שמא לא יסכימו על הסכום. וראה חוקת משפט פרק רביעי סעיף א: הסכמה על המכר אינה הסכמה אלא אם כן היתה גם על המחיר. ובפרק שביעי סעיף א: מחיר המקח צריך שיהא נקצב לפני הקנין, ואם נעשה הקנין תחילה ואחר כך נקצב המחיר לא קנה.
[2] שו”ע סימן ר סעיף ז: ואם המקח דבר שדמיו קצובים, אע”פ שלא פסק, קנה. ומבאר שם הסמ”ע שדמיו בשוק קבועים שתמיד נמכרים במחיר זה ולכן סומכת דעת הצדדים על המחיר. וכן אם א”ל: הריני מוכר לך כפי מה שישמוהו ג’, קנה, אפילו אין דמיו קצובים. וראה חוקת משפט פרק שביעי סעיף ג: הסכימו על המחיר שיהיה כפי מה שיקבעוהו אחרים הרי זה כאילו קצבו את המחיר. וכן אם הוסכם ביניהם כפי מה שהמקח שוה.
[3] שו”ע סי רכט סעיף א: המוכר חטים לחבירו, מקבל עליו רובע קטנית לכל סאה. שעורים, מקבל עליו רובע נישובית לסאה. עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות לכל מאה. אולם במקום שיש מנהג כמה הלוקח מקבל עליו מן הפסולת או אינו מקבל עליו הולכים בו אחר המנהג. וראה חוקת משפט פרק שבעה עשר.
21. המועד לתשלום המחיר ומקומו
המחיר ישולם במועד מסירת הממכר[1] ובמקום המוכר[2].
[1] תשובות הרשב”א חלק ב סי’ רז הובאה בבית יוסף סי’ קפה: שאין לסרסור למכור חפץ באשראי אלא אם כן נטל רשות מבעל הבית שאין דרך מוכר למסור מקח עד דשקיל זוזי וכדאמרינן בהמדיר (כתובות עו:) סתמא דמילתא כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבו ליה חפצא. ובבאור הגר”א הביא מקור נוסף מפסחים דף קיג ע”א, שרי כיסך פתח שקך. ופירש רשב”ם קבל המעות תחילה ואח”כ פתח השק ותנם ללוקח. מבואר, שצריך לשלם את המחיר עוד לפני מסירת המקח או לכל הפחות בשעת המקח. וראה חוקת משפט פרק שמיני סעיף ה: ועל הלקוח לפרוע את מחירו מיד עם מסירת המקח. ובהערה יד: ובשעת מסירת המקח צריך ליתן את המחיר לפני המסירה. וראה גם פרק עשירי סעיף א שהמוכר יכול לעכב את מסירת המקח כל עוד לא שולם המחיר.
[2] מהרי”ק שורש יז: מפני שעבד לוה לאיש מלוה, ולכן חייב הלוקח שהוא החייב, להוליך חובו [דמי המקח] למקומו של המוכר, דהרי גם המחיר הוא כחוב. ויש בזה סברא נוספת לפי שאומדים דעתו של מוכר שלא התכוון ללכת אחרי הקונה, ודעתו שהקונה יביא המעות למקומו. וזה ברור שאם המוכר שינה מקומו ותובע שהקונה יביא מעותיו למקום אחר, אין הקונה צריך להביא מעותיו לשם, כמבואר בש”ך סימן עד סק”א: בשלטי גיבורים נסתפק היכא שהמלוה תובע ללוה הלואתו במקום שאינו מקום הלואה ואין מעות בידו שם, אם מחויב הלוה להביאם שם במקום שתבע כו’. ולפע”ד נראה פשוט דאינו מחויב להביאם שם, וכן משמע במהרי”ק שם. עכ”ל. וראה חוקת משפט פרק שמיני סעיף יב.
22. העברת הסיכון
(א) אבד או נתקלקל הממכר לפני שהקונה קיבל אותו[1],
- לפני ששולם המחיר, משוחרר הקונה מחיוביו, זולת אם אבד או נתקלקל מסיבה שאין המוכר אחראי לה.
- אחרי ששולם המחיר ואחרי שהמוכר עשה את המוטל עליו למסירתו והקונה הפר את חובתו לקבלו, משוחרר המוכר מאחריותו.
(ב) הוסכם על הובלת הממכר והמוכר מסרו למוביל כאמור בסעיף 8(ד), אין הקונה משוחרר מחיוביו אם אבד או נתקלקל הממכר אחרי שנמסר למוביל, מסיבה שאין המוכר אחראי לה[2], למעט אם התחייב המוכר להביא את הממכר לבית הקונה[3].
[1] עיין לעיל הערה 19 שדינו של המוכר כשומר שכר כל עוד לא שולם המחיר, ולכן אם אבד החפץ המוכר מתחייב באחריותו כדין ש”ש שחייב בגניבה ואבידה, וכן אם נתקלקל באשמת המוכר הוי פשיעה, והמוכר חייב באחריות, כדין כל השומרים שחייבים בפשיעה. ולאחר תשלום המחיר המוכר איננו אפילו שומר חינם, ואם אבד החפץ וכל שכן אם נתקלקל שלא באשמת המוכר דהוי אונס, המוכר איננו חייב באחריות.
[2] במסירת הממכר למוביל הסתיים חיובו של המוכר באחריות החפץ, מאחר וסוכם שיעביר החפץ למוביל וכן עשה. והמוביל נחשב כשלוחו של הקונה להעביר אליו את החפץ, ולכן על הקונה לשלם את מחיר החפץ למוכר. וכך מצינו במשנה בבא מציעא צח ע”ב, לעניין משאיל שאמר לשואל לשלוח את החפץ המושאל ביד שליח, ומזמן שנמסר לשליח יצא החפץ מאחריות השואל. כמובן שכעת עובר חיוב האחריות על המוביל, והמוביל חייב באחריותו של החפץ כלפי הקונה. ראה פתחי חושן פרק א הערה כח.
[3] ראה פתחי חושן פרק א הערה כח שבדברים שדרך המסחר הוא שהמוכר מביא לבית הלקוח (כגון מקררים ומכונות כביסה וכדומה) והרי המחיר כולל הובלה לבית הלקוח, אע”פ ששילם מראש, ה”ז שכל האחריות על המוכר עד שיגיע בשלמות לבית הלקוח.
23. חיובים מקבילים
24. הוצאות מסירה וקבלה
הוצאות[1] מסירת הממכר יחולו על המוכר; הוצאות קבלת הממכר יחולו על הקונה.
[1] חוקת משפט פרק עשירי סעיף יב. הוצאות המוכר כגון כגון מדידה שקילה ואריזה שכל אלה מהכנת הכשרו של המקח, והעמדת המקח ללוקח בכדי שיוכל הלוקח לקחתו. הוצאות הקונה כגון הוצאת המקח מן המקום שזה מחובתו של לוקח, ולכן חובת הוצאות התשלום עליו.
25. החזרת הוצאות
הוציא צד אחד הוצאות החלות על הצד השני, זכאי הוא להחזרתן מהצד השני[1].
[1] ראה שולחן ערוך סימן שג סעיף ח: רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות, ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל, הרי זה חייב. אחד ש”ח ואחד ש”ש, אלא שש”ח קורא רועים ומביא מקלות בחנם, ואם לא מצא, פטור; אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה, כדי להציל, וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית, ואם לא עשה כן, והיה לו לשכור ולא שכר, הרי זה פושע, וחייב. ובש”ך שם סק”ח: ומיהו אף ש”ח אם קדם להציל בשכר צריך להחזיר לו מה שהוציא. וברא”ש שם איתא, דה”ה באינש דעלמא שאינו שומר והציל בשכר חוזר וגובה מבע”ה.
26. מסמכים המתייחסים לממכר
הוראות חוק זה בענין מסירת הממכר וקבלתו כוחן יפה גם לגבי מסירה וקבלה של המסמכים המתייחסים לממכר[1].
[1] כגון חוברות הוראות לתפעול או שימוש בממכר, נכללים במכר וחלים עליהם כל דיני הממכר בנוגע להעברתו לרשות הקונה, מאחר ודברים הללו הם חלק בלתי נפרד מהממכר, ולכן הם נכללים במקח. וכך נפסק בשו”ע סימן רכ סעיף ז, לגבי אוכף החמור שנכלל במקח. והטעם פירש הנמוק”י יוסף בבא בתרא עח שאין החמור ראוי לשמוש ללא חפצים אלו, ולכן גם אם לא פורש נכללים בממכר.
27. הוראה כללית
הוראות פרק זה באות להוסיף על כל דין אחר בענין התרופות בשל הפרת חוזה.
28. ניכוי מהמחיר
(א) הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11(1)[1] ולא השלים את החסר[2] תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, זכאי הקונה לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי ההסכם.
(ב) הפר המוכר חיוב כאמור בסעיפים 11(2)[3], אין הקונה זכאי לדרוש את קיום המכר ולנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה.
(ג) הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11(3)[4], אין הקונה זכאי לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה, אלא רשאי הוא לבטל את המכר או לקיימו במחיר הקבוע בהסכם[5].
(ד) הפר המוכר החיוב כאמור בסעיפים 11(4) ו- (5)[6], אין הקונה זכאי לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה, אלא רשאי הוא לבטל את המכר או לקיימו במחיר הקבוע בהסכם.
[1] ראה לעיל הערה 32, שבהפרה מסוג זה המקח קיים והאונאה שהטעהו בה חוזרת, ומשלים לו המנין או המדה והמשקל בדברים שאפשר לו להשלים.
[2] ראה לעיל הערה 32: אבל במכר לו קרקע ואמר לו שהיא ארוכה כ’ אמות, וחסרה חצי אמה ואין לו להשלים מקרקע שבצדה, המקח בטל לגמרי, וממילא הקונה לא יהיה זכאי לנכות מן המחיר.
[3] ראה הערה 33 לעיל שבהפרה מסוג זה, אין כאן מכר וממילא אין הקונה זכאי לדרוש את הממכר ולנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה.
[4] בין אם אי ההתאמה מפחיתה את הממכר בפחות משיעור אונאה, כגון ששוה עשרה דינרים ואי ההתאמה מפחיתו באיסר, בין אם מפחיתו יותר. ראה חוקת משפט פרק ששה עשר הערה כב.
[5] שו”ע סימן רלב סעיף ד: אין מחשבין פחת המום, אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר, מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו: הילך איסר פחת המום, שהלוקח אומר: בחפץ שלם אני רוצה. וכן אם רוצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר לומר: או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזיר לי מקחי.
[6] ראה דעת המהרשד”ם שהובאה בסעיף 11(4). לא בטוח שזהו הדין
29. דין כמות עודפת
מסר המוכר לקונה נכסים בכמות יתירה על המוסכם[1] והכמות היתירה ניתנת להחזר[2], המכר קיים והקונה חייב להחזיר את הכמות היתירה[3]. לא עשה כן הקונה או אם הכמות היתירה לא ניתנת להחזר, המכר בטל.
[1] שולחן ערוך רלב סעיף א: המוכר לחבירו במדה ובמשקל או במנין, וטעה בכל שהוא, חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד, מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו ק”א או צ”ט, נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו אחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו, חוזר. ואפילו לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום, חוזר, שקנין בטעות הוא. וראה שם בסמ”ע סק”ג, שדין זה הוא כמו חזרת הגזלה מאחר ולא הסכים המוכר למכור.
[2] ראה בסמ”ע סימן רלב סק”ב: חוזר לעולם. פירוש, המקח קיים והאונאה שהטעהו בה חוזרת, ומשלים לו המנין או המדה והמשקל בדברים שאפשר לו להשלים.
[3] וראה שו”ע סימן רכט סעיף א: מוכר חטים לחבירו, מקבל עליו רובע קטנית לכל סאה. שעורים, מקבל עליו רובע נישובית לסאה: עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות לכל מאה. והוא הדין אחד לכל עשרה. מכר לו שאר פירות, מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה. נמצא בהם יתר על השיעורים האלו, כל שהוא, ינפה הכל ויתן לו פירות מנופים וברורים שאין בהם כלום. מבואר שעל המוכר מוטלות ההוצאות והטרחה שיש בברירת המקח, וצריך לתת לקונה פירות בלי שום פסולת. ומאידך גיסא, הקונה לא יכול לבטל המקח. והוא הדין בנידון דידן כל ההוצאות והטרחה מוטלות על המוכר, והקונה לא רשאי לבטל המקח.
30. מכירה על-פי מפרט
ניתנה לקונה הזכות לקבוע מידה, מנין, משקל או נתונים אחרים הנוגעים לממכר או לתנאי הממכר[1], והקונה לא קבעם תוך הזמן המוסכם בחוזה, ובאין זמן מוסכם- תוך זמן סביר[2], זכאי המוכר לחזור בו מן החוזה כאילו הופר[3].
[1] חוקת משפט פרק שנים עשר סעיף ב.
[2] עיין בשו”ע סימן מב סעיף ט: אם נכתב בשטר שישלם עד פסח שאומרים שזהו פסח הבא ראשון. דאם לא נאמר כך כל המעשה אין בו משמעות, מאחר ותמיד יוכל לדחותו לפסח בעוד שנים הרבה. וכיוצא בזה כאן, שלמרות שלא נכתב הזמן שצריך הקונה להודיע, מכל מקום ברור שחייב להודיע בתוך זמן סביר לפי דרך בני אדם במצב כזה. וראה בתשובת בית אפרים חו”מ סימן עה בדבר הלואה שסוכם שישלם לאחר כמה שנים, ופסק שיש לפרש כמות השנים לפי מנהג המקום והזמן שרגילים להלוות סכומים כאלו. וכיוצא בזה יש לפרש את ענין ה”זמן סביר” שבסעיף שלנו.
[3] ראה חוקת משפט פרק שנים עשר סעיף ב הערות ח ו-ט:
31. זכות עכבון
(א) למוכר תהא זכות-עיכבון[1] על הממכר כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן הקונה עקב עסקת המכר; וכן תהא זכות-עיכבון[2] לקונה כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המוכר, אם קיבל את הממכר ועליו להחזירו למוכר.
(ב) מי שיש לו זכות עיכבון לפי סעיף קטן (א) זכאי לדחות את הובלת הממכר או לשמור לעצמו את הזכות לשלוט בו תוך כדי הובלתו ולמנוע את קבלתו על ידי הצד השני.
[1] מן הדין יכול המוכר לדרוש את הכסף קודם נתינת הממכר, ראה שו”ת הרשב”א חלק ב סימן רז: שאין דרך מוכר למסור מקח, עד דשקיל זוזי. וכדאמרינן בפרק המדיר: סתמא דמלתא: כמה דלא יהיב אינשי זוזי, לא יהבי ליה חפצא. וכן כתב בשו”ת הר”ן סימן מ: שכל המקבל סימן על סחורתו שאתם קוראים דינ”ר ריא”ב בודאי אינו מניח לאותו שנתן סימן שיוציא סחורתו מתוך ביתו אלא א”כ יפרע לו מעותיו או יבטיחנו בהם, ואע”פ שהרבה פעמים הסוחרים מניחים להוליך סחורתם לביתו של אותו שנתן בהם סימן זהו כשהם מוחזקים בו שהוא נאמן שיפרע להם מה שפסק בעין יפה, הא אילו מסתפקין בו שמא יוליך סחורתם ויברח ודאי לאו שופטני נינהו שיניחו נכסיהן על קרן הצבי. וכן פסק הרמ”א סי’ ד’ סעיף א וז”ל: אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון, יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח”כ עמו לדין, והסכים עימו נתה”מ שם סק”ג. וראה גם חוקת משפט פרק עשירי סעיף א.
[2] כן כתב הריטב”א בבא מציעא דף מב עמוד ב: דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר, ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיו הרי נעשה לוקח שומר עליו. וכמו כן, אין דין זה שונה מכל חיוב שאינו הלואה שיכול אדם לעכב אצלו כל חפץ ששייך לבעל דינו כמבואר בסימן ד סעיף א בדברי הרמ”א, ובנתיבות המשפט שם סק”ג. לענין להחזיק בפקדון כעיכבון ראה קצות החושן סימן ד סעיף קטן א בסופו.
32. קיזוז
חובות שהצדדים חבים זה לזה עקב עסקת-מכר אחת ניתנים לקיזוז[1].
[1] ראה כתובות קי ע”א בדבר שנים המוציאים שטר חוב זה על זה. ומסקנת הגמרא שאפשר לבצע קיזוז, אלא אם כן יש נפקותא בגביה. וכך מצינו גם בתוספתא בשבועות פרק ה הלכה ג שיכול אדם הנתבע לקזז כנגד תביעת התובע חובות שלדברי התובע חייב לו. וכך נקט בשו”ת הרשב”א חלק ג סימן כח: עוד שאלתם, ראובן נתחייב לשמעון מאתים, ושמעון לראובן מנה, ושמעון עמד כבר בדין עם ראובן על המנה, ונתחייב בב”ד. ואומר שמעון: אתה חייב לי מאתים, תחסר מהם המנה, בעד מנה זה. השיב ראובן: אני לא עמדתי עמך בדין על המאתים, וכמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מן המאתים הנזכרים. השיב שמעון, שאין בדבריו כלום, שיראה אותם ראיות. תשובה: אם שטרו של שמעון מקויים, הדין עמו שלא יפרעו לו, אחר כך יחזר אחריו. ובכי הא מסתבר שנזקקין לנתבע תחלה, שאם האמת כמו שטוען שמעון, שראובן חייב המאתים, והגיע זמנו, יכול הוא לומר לו: יש לי בידך כנגדן, ואפילו היו לו בידו כנגדן כסות או כלים, וכדאי’ בתוספתא. והא דאמרינן בפרק דייני גזירות (כתובות קי): זה גובה וזה גובה, ההיא הא אוקימנא בשיש לאחד בינונית וזיבורית ולשני אין לו אלא זיבורית, שזה גובה מחבירו בינונית וחוזר ומגבהו זיבורית, ובתשובת רב האי שהובאה בסימן עה בבית יוסף משמע שאין בקיזוז מצב של גביה של שני הצדדים אלא שזה בעצם צורת החשבון המתבקשת וז”ל: גם השיב בתשובה אחרת שמי שיש לו אצל חבירו ממון ויש לו תחת ידו מלוה מעכב אותה בידו ולאו מעבד דינא לנפשיה הוא אלא חושבנא בעלמא קא חשיב אית לי עלך כך אית לך עלי כך.
33. העברת הבעלות
הבעלות בממכר עוברת לקונה במעשה הקנין[1], אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר[2] להעברת הבעלות.
[1] ראה לעיל הערות 3, 20 ו-21.
[2] שו”ע סימן קצז סעיף ז: ואם אמר ליה: קנה מעכשיו ולאחר ל’ יום, קנה. ואפילו היתה עומדת באגם ביום ל’. שזה כמי שהקנה אותה מעתה על תנאי, נעשה התנאי נתקיים הקנין. וכל האומר: על מנת, כאומר מעכשיו דמי. וראה חוקת משפט פרק עשרים וחמש.
34. תקנת השוק
נמכר נכס-נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות[1] לקונה נקייה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר[2] אף אם המוכר לא היה זכאי להעבירו כאמור, ולמעט אם המוכר לא היה בעל הממכר[3].
[1] שו”ע סימן צט סעיף ו: החייב לחבירו, ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלוה על פה, ממקבל המתנה, וישבע מקבל המתנה על דעת ב”ד בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן, ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל מה שקבל מראובן. הגה- מיהו אם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח. ובנתה”מ שם סק”ו הקשה לכאורה מה ההבדל ביניהם הרי בכל כונה להבריח, ישנה הערמה שהמלוה לא יוכל לגבות חובו. ותירץ שהערמה זה באופן שכלל לא התכון לתת מתנה, ולאחר מיכן מתכון לחזור בו מהמתנה. בכהאי גוונא ודאי שלא חלה המתנה ובע”ח גובה הימנה. אבל באופן שכונתו הייתה למתנה גמורה שלא יהיה יכול לחזור בו אפילו שזה בכדי שהבעל חוב לא יגבה חובו המתנה חלה ואין המלוה יכול לגבות חובו ממנה. וכאן מדובר על מכר והמוכר לא יכול לחזור בו.
[2] שולחן ערוך סימן קיג סעיף א: אין בעל חוב טורף מהלקוחות אלא בקרקע שמכר או נתן הלוה, אבל מטלטלין שמכר או נתן אינו טורף, אפילו היו בידו בשעת הלואה, ואפילו התרה המלוה בלקוחות שלא יקנו מטלטלי הלוה, אין המלוה טורף מהם … ואם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, יכול לטרוף המטלטלין מהלקוחות, כמו שהוא טורף קרקע. ובסעיף ג: בזמן הזה, אפילו שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, אינו טורף מטלטלים שמכר או נתן, משום תקנת השוק. ומשמע שבעל חוב אינו גובה כלל ואפילו ירצה לשלם לקונה את הדמים שנתן, ש”ך סימן ס סק”ח.
[3] הממכר נחשב לגזול בידי המוכר, ועפ”י דיני גזילה זכויות הקונה בתום לב בממכר תלויות בשאלה האם הבעלים של הממכר כבר התייאשו או לא. לא התייאשו, הבעלים יכולים ליטול את הממכר מהקונה, וישלמו לו את מחירו. ראה שולחן ערוך סימן שנו סעיף ב: הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח”כ הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעלים והבעלים נותנים ללוקח דמים שנתן לגנב, מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב. ואם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק, ואין הבעלים נותנים ללוקח כלום, אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים שנתן לו. הגה: וי”א דאף בגנב מפורסם עשו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו, אלא אם כן ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב, שאז צריך להחזיר בלא דמים.
ובסעיף ג: נתייאשו הבעלים מהגניבה, בין שנתייאשו ואחר כך מכר, בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה לוקח ביאוש ושינוי (רשות). הגה: וי”א דאם נתייאש לאחר שמכר לא קנה לוקח, דאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא אם כן נתייאש קודם שמכר, וכן נ”ל להורות, ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים, אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם; או אינו נותן כלל, לא חפץ ולא דמים, אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם. הגה: … אלא דיש חולקין וסבירא להו דיאוש ושינוי רשות קונה לגמרי ואין צריך ליתן לו אפילו הדמים.
מבואר מהשו”ע שקניה מגנב מפורסם היא קניה שלא בתום לב, אלא שהרמ”א סובר שצריך שהקונה ידע לגבי הממכר עצמו שהוא גנוב. כמו כן מבואר שיש חילוק בקניה בתום לב בין כאשר התייאשו הבעלים לבין לא התייאשו הבעלים. וראה על כל זה בפתחי חושן הלכות גניבה ואונאה פרק ג סעיפים ג- ו וסעיפים יח- כ.
34א. מכירה על ידי רשות
מכירת נכס[1] על ידי בית דין בעבור בעל חוב איננה מבטלת אף שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס[2].
[1] כגון במכירת קרקע או במטלטלין שאין עליו תקנת השוק וחל השעבוד. ראה לעיל סעיף 34.
[2] ראה שו”ע סימן קד סעיף א: מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם זמן קנין של שטרו, קודם הוא לגבות, בין קרקע בין מטלטלים, אפילו אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם, בין מלוה עצמו בין מלקוחות. ואם קדם המאוחר וגבה קרקע, אפילו הגבו לו בפני המוקדם, ושתק, מוציאין מידו. הגה: מיהו כשבא לגבות, גובין לו, וכשיבא זמן הראשון לגבות, יטרוף ממנו. עכ”ל. ולענין מכירת נכס ע”י בית דין ראה שו”ע סימן קד סעיף ט: אם בית דין מכרו קרקע של זה להגבות לבעל חוב מוקדם, אין בעל חוב מאוחר יכול לטרוף. ומבאר הסמ”ע שם סקכ”ה: דאלים כח קנייתו מב”ד שמכרו לו כדי לשלם להמוקדם כאילו הוא ביד המוקדם, דאז לא היו יכולין המאוחרין לטרוף מידו, כן הוא זה הלוקח הבא במקומו. מבואר שאנו נותנים לקונה מבית הדין דין של בעל החוב עבורו גבינו. ולפי זה אם אותו בעל חוב מאוחר, ייחשב הקונה מבית דין גם כן כמאוחר, ובעל חוב מוקדם יוכל לגבות מהקונה מבית הדין.
34ב. תחולת זכויות על הפדיון
שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס המשמשים ערובה לחיוב כספי ולפי סעיף 34 אין להיזקק להם נגד הקונה, יחולו על הפדיון מן המכירה[1].
[1] כתב הב”ח חושן משפט סימן צו: נראה דלאו דוקא ממון ההלואה או הגזל בעצמו אלא אפילו מאי דאתא מחמתייהו. וכן כתב בית יוסף כאן בשם בעל התרומות אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה וכן היא סברת הראשונים עכ”ל. ולפי זה הוא הדין לוה שאין לו לשלם לכל בעלי חובותיו אם הסחורה שלקח בהקפה הוא בעין או מאי דאתא מחמתייהו קיים אין לאחרים חלק בהם. מבואר מדברי הב”י והב”ח שבמידה והיה שעבוד לאדם על דבר מסוים ואותו הדבר אינו קיים, ויש ממון שהגיע מחמתו, יש אפשרות פירעון מאותם דמים. ומשמע שדין גבייתו מאותם דמים קודם לשאר בעלי חובות היות והגיעו מחמת שעבודו. וכן הסכים עמו בעל שו”ת צמח צדק (הקדמון) סימן קיז: כי הנה כל ראיות הרב מ”ו דמייתי מרי”ף ומטור חשן משפט אינן אלא לענין זה, דמה דאתי מחמת סחורה דינו שוה לסחורה עצמה וכל זכות שיש לו בסחורה עצמה כשהיא בעין יש לו נמי במה דאתי מחמתה.
35. בוטל
בטל
36. בוטל
בטל
37. תחילה והוראת מעבר
בטל
פסיקה
סעיף 1. מהות המכר
(1) תיק (איזורי פתח תקוה) תשטו/70, פד”ר א, 281 (התשט”ו):
העובדות – אלמנה תובעת שאחד האחים של בעלה יחלוץ לה. האחים טוענים, כי העבירו על שם האישה בחיי בעלה רכוש מסוים, רק לאחר שהצהירה שלא תינשא לאחר מותו. ומכיוון שהיא דורשת כעת חליצה, עליה תחילה להחזיר להם את הרכוש. האישה מכחישה שהיה תנאי בהעברה. השאלה לדיון: האם האישה קנתה את הנכסי דלא ניידי על ידי העברה ברישום בטאבו, ללא תנאי.
נפסק – אח הבעל הגדול צריך לחלוץ לה ואין היא צריכה להשיב את הנכס. נימוקים – העברת נכסי דלא ניידי בספרי האחוזה מהווה קניין גמור: א. מנהג המדינה הוא שכל מכר ומתנה במקרקעין מועברים בטאבו ואין קניין זה גרוע מ’סיטומתא’. ב. ‘דינא דמלכותא דינא’ חל גם בארץ ישראל בכל ענייני קניינים. ג. הרישומים בטאבו, יש בהם משום קניין שטר.
(2) תיק (איזורי ת”א) תשט”ו/1517, פד”ר ב, 109 (התשט”ז):
העובדות – בני זוג בתהליך פירוד חתמו על הסכם ביניהם בו נקבע כי הבעל עוזב את הדירה הגדולה שברשותם, אך יוכל להישאר לגור בדירה קטנה יותר שרשומה על שם בתם. לאחר שהבעל עזב את הדירה הגדולה, קבלה האישה ייפוי כוח מבתה לטפל בהוצאת הבעל גם מהדירה הקטנה. הבעל תובע לחזור בו מההסכם ולהמשיך לגור בדירה הגדולה, שכן הסכמתו לא ניתנה על דעת שינושל משתי הדירות. האישה טוענת שהבעל איבד את זכויותיו בדירה הגדולה, וכיוון שהדירה האחרת לא שייכת לו עליו לצאת משתי הדירות.
נפסק – הבעל יכול לחזור לדירה הגדולה. נימוקים – הבעלות על הדירה הגדולה לא עברה לרשות האישה מכיוון שקיים חיסרון בחוזה, שלא הייתה בו הקנאה כפי הנדרש: א. בהסכם היה כתוב שהבעל מקנה את ‘זכות הדיור’. זכות זו מוגדרת כ’דבר שאין בו ממש’ שלא ניתן להקנותו. אלא רק בהקניה ב’גוף הבית’ לדור בו. ולכן הקניין שבחוזה לא התקיים. ב. כמו כן, ההסכם לא יכול להועיל מדיני ‘סיטומתא’, משום שב’דבר שאין בו ממש’ גם קניין ‘סיטומתא’ לא מועיל כי אין לו על מה להתקיים.
(3) פסקי דין – ביה”ד ע”י רבנות ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ב, עמוד לא (המועצה הדתית ירושלים, מהדורה ראשונה, התשנ”ד) (להלן: פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות):
העובדות – הצדדים סיכמו ביניהם פרטי עסקה למכירת נכס. הקונה שלח למוכר את החוזה בפקס, אולם לא רשם את שם הקונה בחוזה שכן לדבריו לא החליט על מי לרשום – על שמו או על שם החברה אותה הוא מנהל. לאחר מספר שבועות, מכר המוכר את הנכס לאחר. הקונה תובע את מימוש הנכס על פי ההסכמה ותקיעת כף שהייתה בין הצדדים ומשלוח החוזה בפקס. הנתבע טוען שכיוון ששם הקונה לא היה רשום בחוזה, לא ראה את עצמו מחויב לחוזה זה.
נפסק – המוכר יכול לחזור בו מהעסקה ואין לחייבו לקיימה. כמו כן, הוא אינו חייב לשלם פיצויים. נימוקים – אין בהסכמה ביניהם, בלחיצת הידיים ואף לא במשלוח החוזה בפקס משום קניין.
(4) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד עט:
העובדות – אישה חתמה על זיכרון דברים בו נכתב כי היא מוכרת את דירתה המשותפת לה ולבעלה. הבעל לא חתם על זיכרון הדברים. הקונה, שהייתה כלה לפני חתונתה, חתמה על זיכרון הדברים בלא בעלה לעתיד. כשנודע לחתן שהכלה חתמה על זיכרון הדברים חרה לו מאד משום שהמקום לא התאים לו מבחינה דתית, אך בכל זאת שילם במו ידיו את דמי הקדימה וגם שאל כמה פרטים על השכנים והבטיח שהכול יסודר, כאשר לטענתו עשה זאת משום שלום בית. לאחר זמן מה הקונה טען שהוא חוזר בו מהמקח בטענה של מקח טעות, זאת בגלל שהמקום והסביבה אינם חרדים.
נפסק – המקח בטל. נימוקים – זיכרון דברים לא מהווה מעשה קניין, שהרי זיכרון דברים ללא קיומו של חוזה אינו בגדר שטר, אלא רק בגדר התחייבות לכתוב שטר (חוזה). יתירה מכך, אפילו היה נחשב כקניין, לא היה זה אלא קניין דברים.
(5) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ד, עמוד קיז:
העובדות – המוכר סיכם עם הקונה על מכירת דירה. הם כתבו זיכרון דברים ובו פרטי ומועדי התשלומים וכן מועד סיום בניית הדירה, תוך התחייבות לפיצוי בשיעור קבוע עבור איחור במסירתה לקונה. שטח הדירה המיועדת לא הוזכר בחוזה ולא בזיכרון הדברים. במהלך הבניה נעשה שינוי בשטח הדירה ביחס לתרשימים, על פי בקשת הקונה, והתווספו לה עוד כ- 4 מ”ר.
המוכר תובע שהקונה ישלם לו עבור תוספת השטח שהוסיף לדירה, שלטענתו בגללה נגרע מהדירה הסמוכה ונמכרה בפחות כסף, וכן עבור שיפורים שונים שהוסיף בדירה ע”ח המוכר, שעליהם התחייב הקונה לשלם, כמו כן הוא תובע את יתרת חובו של הקונה עבור הדירה. הקונה כופר בכל החיובים. לטענתו, כל השינויים והשיפורים שנעשו בדירה לא נעשו תמורת תשלום נוסף. לראיה הוא מציג מסמך המאשר כי הקונה “לא יחויב בתשלום עבור שום תוספות בבניה, עבודות, חומרים וכדומה, אלא אם כן נעשו בהסכמתו המפורשת ובתיאום מחיר, כל זה בכתב ומראש”. מאידך, תובע הקונה תשלומי שכירות ששלם עקב העיכוב במסירת הדירה. התובע טוען שהעיכוב היה באונס גמור בגלל התנגדות בלתי צפויה שהגיש אחד השכנים.
נפסק – קניין הדירה חל. הקונה לא ישלם למוכר את יתרת חובו ואסור למוכר לתפוס שום שטח מהחלקים המשותפים של הדיירים. נימוקים – גם קניין דירה שנעשה מתחילתו ‘על הנייר’ חל מדין סיטומתא בתנאי שנעשה באמצעות חוזה כמו במקרה זה. בענין התשלומים בתביעה זו יש לפשר שיהיה קיזוז הדדי, כיון שהמוכר לא השלים את הדירה וכן שלם הקונה דמי שכירות נוספים מעבר למתוכנן, פטור הקונה מלהשלים לו את יתרת החוב.
סעיף 2. הספקת נכס
העובדות – התובע הזמין מהנתבע עבודות נגרות. מהות העבודה, מחירה, סדרי התשלומים וכן תקופת העבודה סוכמו בחוזה. התובע פרע את התשלומים שהתחייב בהם, חלקם בצ’קים דחויים, והנתבע החל את עבודתו. לפני מועד פירעונם של שלושת הצ’קים האחרונים, ביטל התובע את הצ’קים בטענה שהנתבע הפסיק את העבודה באמצע וכן השתמש בחומרים זולים שלא על פי המוסכם. כמו כן התובע הגיש תביעה לבית הדין, עם זאת, אין הוא תובע את ביטול כל המקח שכן הוא משתמש בפועל כבר במוצרים. הנתבע לא השיב על טענת החומרים הירודים ואילו לגבי השלמת העבודה טען שהשלים כ-95% והוא מוכן לפצותו על מה שלא סיים.
נפסק – הנתבע צריך לפצות את התובע על כך שהחומרים לא היו בהתאם. נימוקים – המזמין עבודה אצל נגר והנגר מביא את החומרים ובונה את המוצר, דינו כמכר. ואם לא ביצע את המוטל עליו, הרי זה מקח טעות וחוזר. במקרה של מקח טעות זכותו של הנפגע לקיים את המקח ולדרוש החזר תשלום על ההונאה.
סעיף 5 הסכם ונוהג
(1) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ב, עמוד מג:
העובדות – אדם קנה בית, וטוען שדמי הקדימה ששילם כוללים גם את התנור והארון הנמצאים ברשות הדייר. המוכר טוען שהם אינם כלולים בבית והקונה צריך לשלם עליהם בנפרד.
נפסק – כפשרה, ישלם שליש ממחיר התנור והארון כפי שיקבע על פי שמאים. נימוקים – יש ספק האם תנור וארון נכללים בבית. כשיש ספק אי אפשר להוציא מיד מי שמחזיק את הכסף, שהוא במקרה זה התובע, כיון שהדירה שייכת לתובע. אלא, שמצד הפשרה עליו לשלם שליש ממחירם. אם יתברר כי ישנו מנהג אחר – יקבע לפי המנהג.
(2) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ה, עמוד עא:
העובדות – התובע קנה דירה מהנתבע. בחוזה המכר לא פורשו החלקים המשותפים של הבניין. התובע דורש לעצמו חלק יחסי מהמקלט ומהגג של הבניין, שהינם החלקים המשותפים של כל בנין מגורים, וממילא הוא תובע פיצוי עבור השימוש שעשה הנתבע בגג. הנתבע טוען שהדירה ממוקמת בתוך בנין של בית כנסת ב”שטח ירוק” כלומר, בניה ציבורית, ומכאן, שלא נמכרו כל חלקים משותפים של הבניין אלא רק הדירה עצמה. כמו כן, הוא דורש שהתובע יפנה את חפציו שהניח במקלט, שכן גם הוא אינו חלק מהרכוש המשותף.
נפסק – הנתבע חייב לרשום על שם התובע את הדירה שקנה בטאבו ולהצמיד לה את החלקים המשותפים בגג, בחדר המדרגות ובמקלט. הנימוקים – בבית משותף יש לכל דייר חלק מסוים בחלקים המשותפים וכך נהגו. ולכן אף שלא פירש בחוזה, על דעת המנהג אדם קונה את דירתו.
סעיף 6. תום-לב
(1) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות א, עמוד קכה:
העובדות – התובע כתב ספר תורה ומסר אותו לנתבע להגהה ראשונה ושנייה ולהגהת מחשב. לאחר שהוחזר לו ספר התורה, נמצאו בו שלוש טעויות. התובע מסר את הספר להגהה ממוחשבת בחברה אחרת המקובלת כאמינה ובבדיקה השנייה נמצאו טעויות נוספות. מחיר הבדיקה השנייה היה 1000₪. התובע תובע מהנתבע את מחיר הבדיקה וכן סך נוסף של 1000₪ נוספים בגין הטורח והזמן היקר שבזבז עקב כך שהנתבע לא מסר מלכתחילה את ספר התורה להגהת מחשב בחברה השנייה. הנתבע טוען שלא נקבע מראש באיזו חברה עליו לעשות את ההגהה ולדבריו גם החברה הראשונה אמינה. במהלך הדיון התברר שמנהל החברה הראשונה מוכן להחזיר את מחיר הבדיקה בשווי 1000₪.
נפסק – הנתבע יחזיר סכום של 1000₪ לתובע, שאותו חברת ההגהה הראשונה הסכימה לשלם, בתנאי שיוכיח ששילם זאת לחברה השנייה. את ה- 1000₪ הנוספים שדורש התובע אין לשלם, משום שהנתבע טוען שהכל נעשה בתום לב, והיה לנתבע על מה לסמוך כאשר מסר לחברה הראשונה.
(2) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ב, עמוד קסא:
העובדות – התובע, שקנה את דירתו של הנתבע, טוען לביטול מקח עקב רטיבות שיש בקירות. כמו כן, לדבריו, הקבלן שבנה את הבניין לא בנה את התקרה של הבניין על פי התקן בכך שלא הוסיף בה חומר בידוד מפני הקור. הנתבע טוען שהרטיבות נובעת מכך שהתובע לא מאוורר את דירתו בחורף, ולראיה – הוא עצמו גר בדירה זו כשבע שנים ולא סבל מעולם מבעיה של רטיבות. כמו כן, כל בנייני הסביבה שנבנו על ידי אותה חברה בנויים בצורה דומה ללא בידוד בתקרה התחתונה.
נפסק – התביעה למקח טעות נדחית. כמו כן, אין הנתבע חייב לשלם עבור התקנת בידוד נוסף בבית. הנימוקים – על פי רוב נוהגים להשתמש בחימום רגיל ובאוורור. אופן ההשתמשות של הקונה בחימום הבית אינו רגיל, וממילא היה צריך לומר זאת בשעת המקח. מכיוון שלא פירש זאת מראש, יש לקיים את חוזה המכר בדרך המקובלת.
(3) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד קה:
העובדות – התובע קנה דירה מהנתבע. הנתבע קבל עליו אחריות לתיקון נזילות ורטיבות למשך 3 שנים מעת קנייתה. לאחר כשנתיים התלונן התובע על פגם נזילה בדירה, אך הנתבע דחה את תביעתו. כעת הוא תובע, מלבד תיקון הנזילה, גם חסרון בידוד מפני חום וקור בתקרת אחד החדרים, שבגללו אין הוא יכול לגור באותו חדר. לטענתו, חסרון הבידוד הוא פגם שאינו נראה לעין, ולפיכך אף על פי שלא הוזכר בפירוש באחריות, חייב הנתבע לתקנו.
הנתבע מודה בחוב תיקון הנזילה כפי שהתחייב באחריות. על תביעת הבידוד משיב הנתבע שאין הדבר מהווה פגם בדירה, זאת למרות שלפי חוקי התקן הישראלי חייב הקבלן לבנות עם בידוד תרמי. לטענתו, סעיף זה לא נכלל בתקן בשעה שהמוכר קבל את רישיון הבניה לבית זה, ועל כן לא היה חייב להוסיף את הבידוד התרמי ומבחינת התקנות היה די בבניה בחומרים שהשתמש בהם לבניה.
נפסק – הנתבע חייב: א. לתקן את הנזילות שנתגלו בדירה. ב. להוסיף בידוד בתקרת החדר החיצוני של התובע. נימוקים – ההגדרה של ‘מום’ במקח נקבעת על פי מנהג המדינה, כאשר קיומו של מנהג המדינה הקובע לעניין זה הוא המנהג שנהג בזמן חלות המקח. ומכיוון שבזמן הקנייה היה מנהג לבנות עם בידוד, על דעת כן נקנתה הדירה. אי הזכרת המום בחוזה אינו מהווה מחילה על המום, מכיוון שמדובר במום נסתר.
סעיף 11. אי התאמה
(1) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ב, עמוד קלט:
העובדות – התובע (=הקונה) קנה נעלים. לאחר שדרך בהן רק יום אחד, החוד של הסוליות השתפשף והתקלף, העקב נפרד, וכן העור שעל הנעל ירד. משום כך הוא תובע ביטול מקח מחמת מום.
נפסק – א. אין לקונה זכות תביעה של ביטול מקח. ב. המוכר חייב להחזיר את הנעליים למצב שתהיינה כמו חדשות בלי שיהרסו תוך זמן קצר. נימוקים – כיוון שאפשר לתקן את הנעליים אין לדרוש ביטול מקח.
(2) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ד, עמוד קכז:
העובדות – בני זוג חתמו על הסכם מול עמותה שהתחייבה לבנות להם דירה בת 3 חדרים עם גינה הידועה כדירה מס’ 15-ב בבנין מס’ 7 שבמתחם העמותה. לא צוין גודל הדירה, אך נאמר בהסכם שתשריט הדירה מצורף לו. הקונים ביקרו במתחם והוצגה בפניהם דירה בת ארבעה חדרים, ונאמר להם שזו הדירה המדוברת. מחיר הדירה נקבע ל- 82,000$, ומתוכם שולמו לעמותה 75,000$.
משנתבקשו הקונים להשלים את יתרת מחיר הדירה, בקשו לראות את מצב הדירה, אך הופתעו לראות שמדובר בדירה קטנה ממה שראו בפעם הראשונה, ואשר נושאת את המספר ’15’ ללא סימון ‘ב’. מנהל העבודה הסביר שהתכניות השתנו, ואין עוד שימוש בסימןן ‘א’ ו- ב’. הקונים אינם מבקשים את ביטול המקח, אבל דורשים להפחית להם ממחיר הדירה. לטענת המוכר הקונים קבלו בשעתו תשריט ותכנית, אלא שכנראה אבדו אותם. המוכר אינו יודע להסביר מדוע הראה – אם הראה – מנהל העבודה דירה בעלת 4 חדרים. המוכר מוכן לבטל את המקח ולהחזיר את הכסף לקונים.
נפסק- התביעה נדחית. נימוקים – בני הזוג קבלו דירה בגודל שהיה רשום בחוזה, ואף שמנהל העבודה הראה להם דירה גדולה אין בזה לגרום לביטול המקח. גם השינוי במספר הדירה ללא האות ‘ב’ אין בו כדי ללמד על גודל הדירה.
סעיף 12. ידיעה על אי התאמה
(1) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות א, עמוד רכא:
העובדות – התובע קנה מכונית מהנתבע. על המכונית היה שלט: ‘מכונית יעילה למכירה’. כעבור חודש וחצי מהקנייה התברר שהמנוע מקולקל. לפי דברי מומחה המנוע לא היה תקין כבר בשעת המכירה. לטענת הנתבע, הוא מסר את מכוניתו לשיפוץ מנוע לידי מוסך נכרי ברמאללה, ובהסתמך על כך כתב את השלט הנ”ל. בנוסף לכך, הוא דווח ללקוח שהמכונית נמסרה לשיפוץ מנוע.
נפסק – התביעה נדחית. נימוקים – כיוון שהמוכר אמר במפורש ללקוח שהוא הכניס את המכונית לצורך שיפוץ המנוע, על הלוקח היה לבדוק את טיב המכונית על ידי מומחה המקובל עליו. כיוון שלא עשה זאת, הרי שהוא הכניס עצמו לסיכון ומחל על המומים האפשריים.
(2) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד קא:
העובדות – התובע קנה דירה מהנתבע במחיר מסוים על פי חוזה שכתבו ביניהם ובצירוף תסריט הדירה. בחוזה נאמר כי הקונה בדק את הדירה וכן את האזהרות הרשומות בספרי האחוזה בנוגע לדירה, ומצא אותה מתאימה לו. הקונה טוען שמחיר הדירה נקבע לפי שטח הדירה וכפי שנרשם בספרי האחוזה, אך במדידה לאחר מעשה הוברר לו שהשטח הכללי קטן בכ- 40 מ”ר מהרשום בספרי האחוזה ובעיניו הבלתי מקצועיות לא הבחין בכך עד שמדד. לטענתו יש בדבר הונאה. הנתבע טוען, שהקונה קנה דירה גמורה ומוכנה וראה בעיניו מה הוא קונה ועל כן אין מקום לטענתו כאילו הונה אותו בגודל הדירה, מה גם שבחוזה עצמו ובתסריט לא נתפרש כלל השטח של הדירה אלא רק ברישום בספרי האחוזה, רישום שלא צורף כנספח לחוזה.
נפסק – טענת התובע נדחית. נימוקים – כיוון שלא אמר המוכר ‘דירה בגודל מסוים אני מוכר לך’, אלא ‘דירה זו’ והתובע הוא שהסתמך על ספרי האחוזה, אין לחייב את המוכר להחזיר כלום לקונה.
(3) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ה, עמוד קלג:
העובדות – התובע קנה מכונית משומשת מהנתבע במחיר של 1000$. הקונה עשה סיבוב ברכב ולאחר מכן שילם את הכסף. בהסכם המכירה הצהיר הקונה שבדק את הרכב לשביעות רצונו המלאה, וכי ידוע לו שהרכב היה משומש על ידי הצבא. המוכר אמר לקונה לפני הרכישה שהרכב ‘מעשן’ בזמן נסיעה ו’אוכל שמן’, אלא שלטענת הקונה נאמר לו בלשון ‘קצת’.
למחרת מסר את הרכב לבדיקה בטסט ליין והם כתבו שנמצאו בו ליקויים בטיחותיים המסכנים את הנוסעים בו והנוהגים בדרך. בין שאר הליקויים נמצאו פגמים וסדקים בשלדה ובמרכב התחתון, ליקויים ופליטת עשן סמיכה של שמן שרוף מצינור הפליטה. כמו כן, הם ממליצים לאסור על הרכב לנוע בכבישים עד לתיקון כל הליקויים. הקונה טוען שהמקח נעשה בטעות ומבקש להחזירו. עוד הוא טוען שנודע לו שלפני המכירה התכונן המוכר למכור את המכונית ב- 500₪ למחסן גרוטאות, והמחיר שגבה ממנו בסך 1000$ הוא מוגזם ביותר. המוכר טוען מנגד, שהקונה ידע שהרכב היה בשימוש הצבא והיה עליו להבין שיש בו ליקויים שונים כתוצאה משימוש זה. כמו כן הקונה ידע על בעיית העישון והשמן ועל כן אין זה מקח טעות.
נפסק – התביעה מתקבלת. יש לבטל את המקח. נימוקים – על אף שידוע שרכב שהיה בשימוש הצבא יש בו בלאי רב, הרי שבעניינינו מדובר על השבתה מלאה של הרכב, דבר שלא עלה על דעתו של הקונה. יש במקרה זה אונאה ביחס בין שוויו של הרכב לבין המחיר שניתן עליו בפועל, יחס שהוא יותר מפי ששה, ולכן המקח בטל.
סעיף 13. בדיקת הממכר
פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ה, עמוד קכט:
העובדות – התובע קנה מכונית משומשת מהנתבעת לפי מחיר המחירון, ואחרי שהשתמש בה כמה חדשים החליט למוכרה לאחר. הקונה החדש ביקש לבדוק אותה במכון לבדיקה ואז התברר שיש בה פגמים כתוצאה מתאונה שהייתה לה. על פי הערכת שמאי ערכה פחות ממחיר המחירון בכמה אלפי ש”ח. התובע טוען שלא ידע על עוצמת התאונה שעברה המכונית והוא לא מסר אותה לבדיקה מפני שסמך על דברי המוכרת שהמכונית במצב טוב. הוא תובע שהמוכרת תחזיר לו את פחת המחיר או שתחזיר את המקח כולו.
הנתבעת משיבה שהתובע ידע על התאונה שקרתה לה במכונית עוד לפני הקניה שכן אמרה לו זאת במפורש. בנוסף, התובע חתם על הסכם קניה ובו נאמר שהוא קונה את המכונית כמו שהיא ועל כן אינו יכול לטעון טענת מקח טעות. מעבר לכך, התובע השתמש במכונית במשך שלושה חדשים, וגם הוא מודה שהמכונית נסעה טוב וללא בעיות.
נפסק – המקח חוזר. התובע ישלם למוכרת דמי שימוש על התקופה שהמכונית הייתה ברשותו. כפשרה, המוכרת תחזיר לו סכום מסוים והתובע יחזיר לה את המכונית. נימוקים – ‘מום לעולם חוזר’. כאשר נמצא מום במכר, הקונה יכול תמיד לבטל את המקח, בתנאי שלא השתמש בו אחרי שראה את המום. עם זאת, כיוון שהשתמש במכונית במשך שלשה חדשים לפני שידע על המום, חייב לשלם על תקופת השימוש.
סעיף 14. הודעה על אי התאמה
פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד סט:
העובדות – התובע הזמין אצל הנתבע, יצרן מכשירים אורטופדיים, מחוך אורטופדי ליישור עקמת בגב עבור בנו וזאת על פי מרשם רופא קופ”ח. את המרשם כתב הרופא אחרי התייעצות עם עמיתו שהוא מומחה לבעיות אלו, ועל פיו נדרש לחולה מחוך מסוג בוסטון ברס. הנתבע ייצר לתובע את המכשיר תמורת כ- 1500 ₪ ובקבלה נאמר שהסכום שולם עבור מחוך מסוג בוסטון ברס (יש לציין שהמכשיר מיוצר על פי מידותיו המיוחדות של החולה, ואינו ניתן להעברה לשימוש לחולה אחר). התובע לא היה רגוע מתהליך הריפוי, ופנה לרופא המומחה שאתו התייעץ הרופא הראשון מקופ”ח שקבע שיש טעות במכשיר. לאחר שראה התובע שהמכשיר לא טוב עבור בנו הזמין מכשיר אחר אצל יצרן אחר אבל עוד המשיך להשתמש במכשיר הפגום.
התובע דורש שהנתבע יחזיר לו את הכסף ששלם לו עבור המכשיר שנמצא לא מתאים, בניכוי 25% שקבל עליהם החזר מקופ”ח, וכן החזר הוצאות הרופאים שהיו לו בגלל הליקוי במכשיר. הוא אינו תובע החזר פיצוי על הסבל המיותר ואיבוד זמן הלימודים שנגרם לבנו. הנתבע משיב שהוא פטור מכל תשלום מכיוון שהוא ייצר את המכשיר על פי הוראת הרופא מקופ”ח שאף בדק את המכשיר לאחר ייצורו וקבע שהוא עונה לדרישה.
נפסק – טענת התובע מתקבלת. עם זאת, עליו לשלם דמי שכירות על הימים שהשתמש במכשיר לאחר שנודע לו על הפגם. נימוקים – כיוון שהמכשיר לא מתאים לבנו מדובר במקח טעות ואף שהמשיך להשתמש במכשיר אין זה נחשב למחילה על המום, כיון שגלוי לנו שדעתו להפסיק להשתמש במכשיר הישן כשיגיע החדש. אולם צריך לשלם דמי שימוש כיון שהשתמש.
סעיף 20. חישוב המחיר
תיק (אזורי-תל אביב) תשי”ד/1257, פד”ר א, 267 (התשט”ו):
העובדות – התובע נזקק להלוואה ולכן מסר לנתבע 4000 טבי דולר כמשכון (אגרות חוב), וסכם איתו על חלוקת רווחים / הפסדים שעלולים לנבוע מהחזקתם. כעת הוא דורש להחזיר לו את טבי הדולר תמורת החזרת כל ההלוואה. הנתבע טוען שבשלב מסוים קנה מהתובע את טבי הדולר בתמורה לסכום ההלוואה.
נפסק – הנתבע לא קנה את טבי הדולר. לכן, צריכים שני הצדדים לחשב את הרווחים וההפסדים מהשותפות וההסכם הראשון ביניהם. נימוקים – אי אפשר להעביר מצב של פקדון למצב של בעלות, אלא על ידי קניין כדת וכדין. ולכן כדי להקנות את טבי הדולר צריכה הייתה להיות ביניהם הסכמה על דרכי הקניין, כגון שומה וכדומה.
אם נגדיר את טבי הדולר כפירות יש לעשות שומה על מנת שהקניין יחול, ובמקרה זה לא נעשתה כל שומה. אם נגדיר את טבי הדולר כשטרות, הרי שצורת הקניין של שטרות הינה באמצעות כתיבה ומסירה, וזה לא התקיים כאן. ולכן, טענת הנתבע שהוא קנה את טבי הדולר לא מתקבלת.
סעיף 28. ניכוי מהמחיר
פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות א, עמוד ריז:
העובדות – התובע קנה מהנתבע מכונית מסחרית ששימשה אותו להובלת דגים בקירור תמורת מחיר שקבעו ביניהם. בשעת סיכום העסקה שילם התובע לנתבע דמי קדימה וכתבו זיכרון דברים שבו מאשר הקונה שבדק את המכונית והיא מתאימה לו. התובע התחייב לשלם למוכר את מלוא מחירה כעבור מספר ימים, ובמועד זה יעביר המוכר את המכונית על שמו של הקונה במשרד הרישוי. וכך אמנם נעשה.
התובע טוען שהיה ביניהם סיכום שלפיו הוא ימסור את הרכב לבדיקה יסודית ואם ימצא שהמכונית פגומה יחזיר לו הנתבע את כספו. התובע מסר אותה לבדיקה יסודית במכון ונמצא פגם בשלדת המכונית ליד קופסת ההגה. עוד טוען התובע שבמשך כל הזמן שעבר מאז שקנה את המכונית לא השתמש בה.
התובע דרש מהנתבע להחזיר את המקח. לשם כך הצדדים הלכו לבירור אצל רב פלוני והנתבע הסכים להחזיר את המקח אך בניכוי שווי דמי השכירות בעד הזמן שהתובע השתמש במכונית. התובע לא הסכים לכך. מאוחר יותר מכר התובע את המכונית במחיר נמוך ממה ששילם הוא, וכעת הוא תובע מהנתבע את פחת המום.
נפסק – התביעה נדחית. נימוקים – אין הקונה יכול לדרוש את הפחת בגין הפגם בלי להחזיר את המכונית, וכיוון שכבר מכר את המכונית לאחר אינו יכול לדרוש את הפגם.
סעיף 34. א מכירה על ידי רשות
פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ה, עמוד טו:
העובדות- הצדדים חתמו על שטר עסקה ללא תאריך וללא פירוט זמן סיום העסקה. א’ נתן לב’ סכום כסף שתמורתו שעבד ב’ את המכונית שלו לא’. זמן פירעון העסקה נקבע בכל 10 לחודש הקלנדרי. בחודשים הראשונים שילם ב’ לא’ את הרווחים כמוסכם. לאחר כמה חודשים תבע א’ את תשלום כל החוב וב’ דחה אותו. אז מכר א’ את המכונית המשועבדת וגבה ממנה חלק מהחוב. ג’ טוען שהמכונית הייתה משועבדת לו בזמן קודם בגלל הלוואה שנתן לב’ לפני ביצוע עסקה זו, והוא דורש את הכסף ממכירת המכונית.
נפסק – יש לפשר בין א’ ל- ב’ בעניין החזר שאר הכסף שב’ חייב לא’. תביעת ג’ נדחית. הנימוקים – אמנם, בדרך כלל, יש להחזיר הלוואה תוך שלושים יום, אבל כאן מדובר בהלוואה שנפרשה על תקופה שנמשכה לפחות מספר חודשים. כאשר ישנה מחלוקת בין הצדדים בעניין זמן הפירעון, יד בעל השטר (בעניינינו – הנתבע) על העליונה, אלא שעליו להשבע היסת, ולכן יש לפשר ביניהם. בעניין תביעת ג’ – הכלל הוא שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה.