סדר עדיפות[1] בין חובות העיזבון

(א) הסכומים הבאים (בחוק זה- חובות העיזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה:

(1) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו[2] ולא נתבטלו במותו (בחוק זה- חובות המוריש) לרבות המגיע לאלמנתו על פי כתובה או לפי הסכם ממון[3] שביניהם;

(2) ההוצאות הכרוכות בהלווית המוריש[4], בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו לפי הנהוג באותן נסיבות;

(3) ההוצאות של צו ירושה[5], של צו קיום ושל ניהול העיזבון במידה שהן חלות על העיזבון[6];

(4) המגיע לבן-זוגו[7] של המוריש על פי המגיע לו לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג[8], תשל”ג-1973;

(ב) חובות העיזבון בעלי עדיפות שווה[9] יסולקו שווה בשווה[10] ובתנאי שלא יקבלו יותר מחובם. 

(ג) עדיפותם של מסים ותשלומי חובה אחרים תהיה בהתאם לזמן היווצרותם.

(ד) חובות העיזבון עדיפים על מזונות מן העיזבון[11].

 [1]סעיף זה שייך לכל דיני סדר גביית חוב, בין בחיי החייב ובין לאחר מותו, ויש כללים מסודרים בהלכה בקדימויות. כמפורט בחו”מ, סימן קד סעיף א: ‘מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם זמן קנין של שטרו, קודם הוא לגבות, בין קרקע בין מטלטלים, אפילו אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם, בין מלוה עצמו בין מלקוחות. ואם קדם המאוחר וגבה קרקע, אפילו הגבו לו בפני המוקדם, ושתק, מוציאין מידו’. העיקרון ברור – בעל חוב מוקדם הוא קודם לגבות.

[2] בהתאם לעקרון המוזכר בהערה הקודמת, כל חוב שהמוריש התחייב בחייו הוא קודם לחיובים שנוצרים על עזבונו אחר מותו. ומתוך החובות שהתחייב בהם בחייו, יש להקדים את החובות שנוצרו מוקדם יותר.

 [3] התחייבות שקבל על עצמו המוריש בהסכם הממון יצרה שעבוד כבר בחייו, ודינה כמו שאר החובות החלים על המוריש בחייו.

 [4]ההוצאות עבור הקבורה באות אחר גביית כל החובות, ואם לא נותר בעיזבון יש לקברו מן הצדקה. אבהע”ז, סימן קיח סעיף יח: ‘אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה, אינה חייבת בקבורת בעלה. הגה: ואפילו אין כאן רק כדי קבורה, היא גובאת כתובתה והוא נקבר מקופה של צדקה’. ומסביר הח”מ, שם, ס”ק כא: ‘נראה דלאו דוקא גבתה אלא גם לכתחילה נותנין לאלמנה הנכסים והוא נקבר מקופה של צדקה אם אין האלמנה רוצה לוותר ולמחול’. וברמ”א, שם, חו”מ, סימן קז סעיף ב: ‘ראובן שהיה חייב לשמעון, ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו. ואם שמעון הוא קרובו של ראובן, בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב קבורתו, שלא לנוולו. וכן אם בא בעל חוב וגבה כל נכסיו, אין מחויב לקברו’.

[5] על אף שמינויו של מנהל עיזבון הוא גם לטובת בעלי החובות שיוכלו לגבות את חובם בקלות, אין זו סיבה מספקת להקדים את שכרו לעומת שאר בעלי החובות. על בי”ד, בבואו למנות מנהל עיזבון, להתחשב בעובדה שאולי אי אפשר יהיה לשלם לו את שכרו.

[6] ביחס בין החוב לצורך קבורה או תשלום עבור צו קיום או צו ירושה, נראה שיש עדיפות לטובת הקבורה והוצאותיה משום שזה חוב המוטל על העיזבון בזמן מותו, לעומת התשלומים האחרים שנוצרים אחר מותו.

[7] חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973, ס”ח 712, קובע את איזון המשאבים בין בעל לאשתו. ואם כן, הגם שאישה איננה יורשת את בעלה בהלכה, היא תוכל לתבוע חלק מעיזבון בעלה על פי המגיע לה בהתאם לחוק זה (להלן: ‘חוק יחסי ממון’).

 [8]כל עוד החוק לא שונה בהתאם להלכה.

ראה מאמרו של הרב דיכובסקי בענין חוק זה: דיכובסקי ‘הלכת השיתוף- האם דינא דמלכותא?’ תחומין יח (התשנ”ח). על זוגות שנישאו לאחר תאריך ז בטבת התשל”ד (1 בינואר 74) חל חוק הכנסת – חוק יחסי ממון. חוק זה מתייחס במפורש גם לבית דין דתי – סעיף 13(ב) – והוא קובע את איזון המשאבים בין בעל לאשתו. על חוקי הכנסת יש יותר מקום להחיל את הכלל ‘דינא דמלכותא’. כיוון שכחוק ניתן לאכפו בבג”ץ, הרי שכל הזוגות הנישאים מתאריך זה ואילך יודעים שאין עצה ואין תבונה כנגד החוק, וכל הנכסים שנרכשו על ידם בתקופת הנישואין נרכשו על דעת כן. לעניין סדר העדיפויות בין החובות, הסעיף המקביל שבו מעניק עדיפות נמוכה לחובות שנוצרו מכוח חוק יחסי ממון, ואם כן גם על פי החוק ההלכתי לא תהיה לחובות אלו עדיפות על שאר החובות, כגון הוצאות הקבורה. אך ראה שם, תחומין י”ח עמ’ 39, שהרב שרמן חולק על הרב דיכובסקי וסובר שגם בעוד החוק בתוקף, (ובטרם תוקן החוק ע”פ ההלכה), הוא אינו מחייב מבחינה הלכתית.

 [9]חו”מ, סימן קד סעיף י: ‘שטרות שזמן כולם יום א או שעה אחת, במקום שכותבין שעות, ובאו כולם ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהם קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מטלטלים, שהרי אין בהם דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מהאחרון שבהם ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם חובו, מחלקים ביניהם’.

[10] יש להדגיש שאין חלוקה זו ‘שווה בשווה’ כחלוקה לפי יחס הסכומים שלהם. שם, בהמשך סעיף י: ‘כיצד חולקים, אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם כשיעור חובו, (או פחות, חולקים לפי מנינם בשוה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו, חולקים מכל הממון ביניהם, כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו). וחוזרים הנשארים מבעלי חובות, וחולקים היתר ביניהם בדרך הזאת. כיצד, היו שלשה חובות, של זה ק’ ושל זה ק”ק ושל זה ש’, אם היה כל הנמצא שם ש’, נוטלים ק’ ק’. וכן אם נמצא שם פחות מש’, חולקים בשוה, נמצא שם יתר על ש’, חולקים ש’ בשוה, ויסתלק בעל הק’; ושאר הממון חולקים אותם השנים על אותו הדרך. כיצד, נמצאו שם ת”ק או פחות, חולקים ש’ בשוה, ויסתלק הראשון, וחוזרים וחולקים הק”ק או הפחות, בשוה; ויסתלק השני; נמצא שם ת”ר, חולקים ש’ בשוה, ויסתלק בעל המנה, וחוזרים וחולקים הק”ק בין השנים, ויסתלק בעל הק”ק, ונותנין הק’ הנשארים לבעל הש’, ונמצא בידו ש’. ועל דרך זו חולקים, אפילו הם מאה, כשיבואו לגבות כאחד’. ובסעיף ח, מוסיף: ‘היו עליו בעלי חובות הרבה, כולם ביום אחד או בשעה אחת, במקום שכותבין שעות, אין בהם דין קדימה, וכל הקודם לגבות זכה, בין מקרקעי בין מטלטלי. וכל זה שקדם ותפס, אך אם לא, הרי יחלוקו’.

[11] בדרך כלל, חובות העיזבון חלו מחיים ואילו מזונות מהעיזבון חלו לאחר מיתה, למעט מזונות האלמנה שההתחייבות חלה גם מחיים. ולכן הסדר יהיה באופן כללי: החובות שחלו ראשונים בחייו, מזונות אלמנה, מזונות הבנות.