(א) הזכות למזונות היא:

(1) לאלמנתו של המוריש –

(א) אלמנה[1] זכאית למזונות מהעיזבון על בסיס תקנת הכתובה[2] וכל עוד לא גבתה את כתובתה[3];

(ב) אין היורשים רשאים לפרוע לאלמנה את כתובתה ולשלול ממנה את הזכות למזונות אלא בהסכמתה[4] או עפ”י תקנת בית דין[5];

(ג) אלמנה לא זכאית למזונות מהעזבון במקרים הבאים:

(1) תבעה כתובתה אף שלא נפרעה[6];

(2) נתארסה לאחר[7];

(3) מחלה כתובתה לבעלה[8];

(4) מכרה או משכנה את כתובתה[9].

(2) לאלמנתו של המוריש כשהיא שומרת יבם[10] –

(א) שומרת יבם זכאית למזונות מעזבון בעלה רק שלושה חודשים[11] ראשונים אחר מות מבעלה, כדין כל אלמנה;

(ב) אחרי חליצה של היבם אין לה מזונות מהמוריש[12];

(3) לבנותיו[13] של המוריש[14] –

(א) על אף שזכות הבת למזונות נובעת מחיוב האב בכתובת[15] אמה, אם היה חיובו של האב בתוקף בשעת הנישואין, אין זכות זו תלויה בהמשך תוקפה של הכתובה[16];

(ב) בת המוריש זכאית למזונות מהעיזבון כאשר אביה נשא[17] את אמה לפני שנולדה;

(ג) בת המוריש זכאית למזונות מהעיזבון עד גיל שמונה עשרה[18] או עד שתנשא[19];

(ד) בנוסף למזונותיה בת המוריש זכאית לפרנסה[20] מהעיזבון לצורך נישואיה גם כשהיא בוגרת[21];

(4) לילדיו המאומצים –

בן[22] או בת מאומצים[23] זכאים למזונות מהעיזבון.

(5) לנכדים –

(א) נכד[24] המוריש שהתייתם לפני מות המוריש אינו זכאי למזונות מהעיזבון;

(ב) נכד המוריש שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש[25] ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונותיו זכאי למזונות מהעיזבון;

(6) להורים –

אין הורי[26] המוריש זכאים למזונות מהעיזבון.

(ב) אשה שערב מות המוריש לא היתה לה זכות לקבל מזונות ממנו, אינה זכאית למזונות מעזבונו.

(1) גרושה או ספק גרושה שנתאלמנה – אין לה מזונות מהעיזבון[27] אפילו טרם קבלה את כתובתה[28];

(2) אשה שחיה עם המוריש ללא חו”ק כדת משה וישראל אינה זכאית למזונות מעזבונו[29];

[1] אשתו, שהיתה נשואה לו כדת משה וישראל עד זמן מותו. אולם, יש מצבים שבני זוג חיו באמצעות חופה וקידושין אבל מתוך איסור ובכל זאת יש חיוב מזונות אחר מותו, כמבואר בחו”מ, סימן קטז סעיפים א-ב: ‘הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה [כלומר ידע על האיסור] יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; ומיהו מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה … ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה. ואין לה שום תנאי מתנאי כתובה, ואפילו מזונות, אחר מותו’.

 [2]הערה 274 לעיל, שחז”ל חייבו אדם הנושא אשה לזון אותה מנכסיו ולשבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה. חיוב זה נובע מתקנת הכתובה (וראה אבהע”ז, סימן סט סעיף א, שחיוב זה קיים אף שלא נכתבה כתובה) ולכן זכותה של האלמנה תלוי בתוקף הכתובה.

[3] כיוון שחכמים קבעו את זכותה למזונות מכח הכתובה, אם תגבה את כתובתה פקעו הזכויות והחיובים כלפי בעלה.

המצאת הכתובה כתנאי לגביית המזונות: ראה שם, סימן צג סעיף יח: ‘אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות, שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותו; ויש חולקין’. ובפתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יא סעיף ד, שהביא את שתי הדעות, ובהערה יא הביא שדעת רוב הפוסקים לא להצריכה להביא כתובתה.

השבעת האלמנה שלא גבתה את כתובתה כתנאי לגביית המזונות: אבהע”ז, סימן צג סעיף יט: ‘אלמנה ניזונת אע”פ שלא נשבעה, ויש חולקים’. (רמ”א: והסברא ראשונה עיקר). וכך פסק בשו”ת שואל ונשאל ב, אבן העזר, סימן כא: ‘מעולם לא שמענו שהב”ד שלפנינו ושלפני פנינו וכן רבני תוניס הקודמים ורבני ועד בית דין לא שמענו מעולם שהשביעו לאלמנה כשתובעת מזונותיה רק כשתובעת כתובתה’. ובפתחי חושן, שם, הערה יא, שהביא שדעת רוב הפוסקים לא להצריכה להשבע.

[4] בבלי, כתובות, פרק נערה שנתפתתה, נב ע”ב: אנשי גליל ואנשי יהודה- אנשי יהודה תולים ברצון היורשים, אנשי גליל תולים ברצונה. ובאבהע”ז, סימן צג סעיף ג: ‘אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובתה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה: אל תיזון אלמנותי מנכסי, אין שומעין לו ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה’. פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יא סעיף א. וברמ”א, שם, סעיף ט: ‘וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה’. ובפתחי חושן, שם, סעיף י.

[5] ברמ”א, אבהע”ז, סימן צג סעיף ט: ‘ויכולין בי”ד לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו’. והסבירו האחרונים שכיוון שכל הדין הזה של יכולת לסלק או לא לסלק תלוי במנהג, יש יכולת לבית הדין לתקן, והתקנה נובעת מכך שהיו תקופות שבהן היה יוקר במזונות ואז כל אלמנה תאכל למזונותיה עד שישאר בעיזבון כגובה כתובתה ואז תדרוש את כתובתה, ובעצם לא ישאר כלום ליורשים. ובמקומות שנהגו כך יש לנהוג כך, כי כל הנושא והנישאת על דעת המנהג המקובל נישאים.

 [6]שם, סעיף ה: ‘אלמנה שתבעה כתובתה בבי”ד אין לה עוד מזונות, ואפילו לא פרעוה. אבל תבעה שלא בבי”ד, לא הפסידה. וי”א שאפילו תבעה בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה: פלוני חפץ לישא אותך, ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה’.

[7] שם, סעיף ז: ‘תבעוה לינשא, אפילו נתפייסה, לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם נתארסה, הפסידה מזונותיה’. אירוסין פירושם קידושין, ולכן כיוון שהתקדשה הרי שהיא הפסיקה את הזיקה בינה לבין בעלה שהתאלמנה ממנו.

ולענין שידוכין: לדעת השולחן ערוך לא מפסידה מזונותיה, אך הרמ”א כותב שאם נשתדכה הפסידה מזונותיה. לפי דברי האחרונים, אין מחלוקת בין השולחן ערוך לרמ”א כי יש הבדל בין שידוכין לבין תבעוה והתפייסה, וגם השולחן ערוך יודה בשידוכין שיש בהם קנסות אם מבטלים, שבמקרה זה ודאי כבר עזבה את כבוד בעלה. ובשערי עוזיאל, שער מד, פרק ז, שנוקט שאם תבעוה להנשא זכאית למזונות אך אם נשתדכה הפסידה מזונותיה.

[8] אבהע”ז, סימן צג סעיף ט: ‘מחלה כתובתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו’. וראה פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יא סעיף י.

[9] אבהע”ז, סימן צג סעיף ח: ‘מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מהיורשים’. ובסעיף י: ‘ואם מכרה רק מקצת הכתובה יכולים להגבות לה את השאר בעל כרחה ולהפקיע את זכותה למזונות מחמת המקצת’.

 [10]מת בעלה ללא ילדים משלו, אלמנתו זקוקה ליבום או לחליצה מאח המת, ועד היבום או החליצה היא נקראת שומרת יבם.

 [11]אבהע”ז, סימן קס סעיף א: ‘יבמה שלשה חדשים הראשונים, ניזונת משל בעלה ומעשה ידיה ליבם; מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם’. והדין הוא משום שבשלושת החודשים הראשונים אחר מות בעלה אסור לה להתייבם, ולכן היא מעוגנת מחמתו וזקוקה למזונות. פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יג סעיף א; שערי עוזיאל, שער מד, פרק א סעיף א.

[12] ראה כי פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יג סעיף ב, פסק שאין לה מזונות מהמוריש אפילו לא קבלה את כתובתה ואין אומרים שאחרי החליצה תחזור לגבות מזונות מן היורשים, שכשנפלה לפני יבם דינה כנתארסה מן השמים. ולאחר חליצה דינה כאלמנה שנתארסה ונתגרשה ואף על פי שלא מדעתה נפלה לפני היבם. אולם, בשערי עוזיאל, שער מד, פרק א סעיף ד, פסק כי לדעתו הרבה ראשונים חולקים וסוברים שיש לה מזונות אחר מות היבם מעיזבון המוריש הראשון, ולדעת הרב עוזיאל ה”ה לענין חליצה. 

[13] דוקא כשיש בנות ובנים למוריש ואז הבנים יורשים, יש לבנות זכות מזונות מהעיזבון. אבל אם השאיר המוריש רק בנות הן יורשות ואין להן זכות למזונות מהעזבון.

[14] דווקא בעזבון האב ולא בעזבון האם. וכן לענין פרנסה לצורך נישואין (ראה ס”ק (ג)) דוקא מנכסי האב זכאית הבת לפרנסה ולא מעזבון האם שירשו הבנים. ובשערי עוזיאל, שער מה, פרק ב סעיף א, שכתב שיש להם זכות פרנסה מנכסי האב ולא הרחיב גם לענין נכסי האם. 

[15] הערה 275 לעיל. ובאבהע”ז, סימן סט סעיף ו: ‘התנה הבעל שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים, חוץ מג’ דברים שאין התנאי מועיל בהם, ואלו הם: עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה’. יש נפקויות לכך שהחיוב הוא מחיוב הכתובה ולא חיוב עצמי שחייבו חכמים את הבעל. ולכן, אם לדוגמה התנה הבעל עם אשתו בזמן הנישואין שלא יתן מזונות לבנותיו אחר מותו, תנאו קיים ואין היורשים חייבים לתת להן מזונות.

[16] רמ”א, שם, סימן קיב סעיף א: ‘אפילו לא נכתב בכתובה, או אפילו אין לה כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. וי”א דאפילו במקום שכותבין כתובה ואין להם שטר כתובה, ואפילו מחלה אמם כתובתה בפירוש, יש לבנות מזונות. וכן אם נתגרשה האם, אפילו הכי חייב במזונות הבנות’. וכן בשערי עוזיאל, שער מה, מזונות הבנות, פרק א סעיף ה: ‘מחלה כתובתה לבעלה לא הפסידו הבנות זכות מזונותיהן’. וכן פסק בספר פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יב סעיף יח: ‘נתגרשה האם וגבתה כתובתה לא איבדו הבנות מזונות’. נראה אם כן, שנטיית האחרונים לתת מזונות לבנות ללא תלות בכתובה לאחר שהיה חיוב ראשוני של הכתובה. וראה להלן, שאם לא היתה כתובה כלל כי לא היו נישואין, אין זכות למזונות.

[17] אדם כותב כתובה לאשתו רק כשהוא נושא אותה ואז חלים עליו כל שאר החיובים שהם תנאי כתובה, אך אם הוא לא נשא אותה ויש לו בנות מאשה ללא נישואין, לא חייבו אותו חכמים בתנאי הכתובה וממילא לא מוטלת על היורשים חובת מזונות הבנות ושאר חיובים שהם מתנאי הכתובה. אבהע”ז, סימן קיב סעיף ה: ‘בת שנייה [בת שניה = בת שנולדה מנשואין עם קרובת משפחה שנשואיה אסורים מדרבנן, ואז אין לבת זכות מזונות מהעיזבון] וכן בת אנוסתו אפילו נולדו לו אחר שנשאה [בת אנוסתו = אנס אשה ונולדה לו בת מאינוס זה אף שנשא אחר כך את אנוסתו] וכן בת ארוסתו שנולדה לו בעודה ארוסה ואחר כך נשאת, אין להן מזונות אחר מיתת אביהן, אבל בחייו הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן’. פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יב, סעיפים יט- כד.

[18] אבהע”ז, סימן קיב סעיף א: ‘מתנאי כתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו, עד שיתארסו או עד שיבגרו’.

גיל בגרות הוא גיל 12 וחצי. אלא שאחר גיל זה היא זכאית למזונות מדין צדקה, כך פסק בשערי עוזיאל, פרק ג, הספקת מזונות, סעיף א.

בשנת תש”ד תקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל תקנה בענין מזונות הילדים לחייב את האב לתת מזונות לידיו עד גיל 15 וממילא החיוב חל גם על עזבונו לאחר מותו. תחוקה לישראל ג (לעיל הערה 31) עמודים 118- 121.

לאחר מכן תקנה הרבנות הראשית בנשיאותו של הרב שלמה גורן לחייב עד גיל 18, אלא שעל תקנה זו חלקו הדעות בבתי הדין הרבניים האם יש תוקף לתקנה או לא, וכל בית דין נוהג לפי ראות עיניו. ראה מאמרו של זרח ורהפטיג ‘תקנות הרבנות הראשית’ 131-85 (הוצאת היכל שלמה, התשס”ב) המובא באתר דעת: http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/harabanut2-2.htm. ובתיק (אזורי חיפה) 2490/תשל”ח, פד”ר יא 209, 216-215 (התשל”ט). וגם שו”ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א סימן קמג.

[19] רמ”א, אבהע”ז, סימן קיב סעיף ד: ‘אבל משנשאת שוב אין לה מזונות נשאת הבת’. אך נחלקו הפוסקים מה הדין אם נתאלמנה מנישואין אלו והיא עדיין קטנה, ואין מקום להאריך בזאת שהוא דבר לא מצוי בימינו.

בעניין אירוסין (שהם בימינו הקידושין), יש בזה דעות שונות, שלא בכל מקרה שהתקדשה מפסידה זכות מזונות מהעיזבון. שם, סעיף ג: ‘נתארסה בעודה קטנה, איבדה מזונות מן האחין והארוס חייב במזונותיה. הגה: וי”א דלא אבדה מזונות אלא כשתתארס משהיא נערה. ויש אומרים דוקא שנתארסה מעצמה, אבל נתארסה מדעת אחיה לא אבדה מזונות’. פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יב, סעיף כד; שערי עוזיאל, פרק ג, הספקת מזונות, סעיף ב.

[20] אבהע”ז, סימן קיג סעיף א: ‘מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתה ונותנים לה. הגה: ואם לא ידעו ב”ד אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה’. בנוסף לתקנת מזונות שזיכו חז”ל לבת לגבות אחר מות אביה מהירושה, תקנו חז”ל תקנה נוספת והיא נקראת ‘פרנסה’ או ‘עישור נכסי’ שפירושה לתת לבת מהעיזבון עבור צורכי נישואיה. תקנה זו איננה מתנאי הכתובה ולכן אין לתלות את הגבייה של הפרנסה ביחס לגביית הכתובה על ידי האלמנה או מחילתה ועוד כענין המזונות. ולכן, אם הבעל התנה בשעת נישואין עם אשתו שלא תקבלנה בנותיו פרנסה, לא מועיל. לעומת זאת, אם התנה בשעת מותו שלא תקבלנה בנותיו פרנסה שומעים לו. שם, סעיף י.

[21] לגבי גיל הבת יש שינוי בענין פרנסה לעומת מזונות. לגבי מזונות נקבע שגיל הזכאות הוא גיל בגרות (או גיל 18) אך לגבי פרנסה היא זכאית עד שתנשא גם היא כבר בוגרת. פתחי חושן, הלכות ירושה, פרק יב סעיף נז: ‘ויש אומרים שבזמן הזה שאין דרך להשיא קודם בגרות לכו”ע לא אבדה פרנסתה’. ובהערה קכד, הביא בשם הפ”ת, דפשט המנהג כן.

[22] סעיף 16 שילד מאומץ אינו יורש את אביו. כמו כן, אין לו זכויות מכח כתובה שהרי אביו המאמץ לא כתב כתובה לאמו, וכיוון שכן לא חלים על המאומצים שאר הזכויות מכח הכתובה, כגון מזונות הבנות מעזבון אביהן המאמץ. אלא שכל אדם המאמץ במדינת ישראל מתחייב כלפי המדינה, ואולי גם כלפי המאומץ לדאוג לו כפי שהיה דואג לבנו הביולוגי על כל המשתמע מכך, ולפי החוק אף לענין ירושה. הגם שעל פי ההלכה התחייבות כזו לא מועילה לענין ירושה, היא יכולה להועיל לענין זכויות מזונות ומדור ושאר צרכים. שהרי כשאימץ אותו התחייב כלפיו בכל מה שאב מאמץ מתחייב לבנו המאומץ, וממילא התחייב כלפיו גם במזונות. החיוב הזה הוא מכח התחייבות חוזית. שערי עוזיאל, חלק ב, שער לט, פרק א סעיף י, דף קפה.

 [23]לענין ילד מנכרית, ראה שו”ת משפטי עוזיאל, יורה דעה, סימנים ס, סא, סב, שמאריך לטעון ולחדש שאב חייב במזונות ילדיו מהנכרית אחר גיור, אף שהילד לא מיוחס אליו, כיוון שהוא ילדו הביולוגי הוא חייב במזונותיו בחייו. ועוד יש לחייב בעניין זה מדין מחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, לחייבו במזונות ילדיו אף על פי שאינם בניו לשום ענין אחר. ולפי שיטה זו, התחייבות הזו היא גם אחר מותו, וזכאותו של ילד מנכרית יהיה דומה לילד מאומץ. אולם נחלת צבי, חלק ראשון, עמוד 77 (מהדורה תליתאה) מציין שהרבה חלקו על הרב עוזיאל.

 [24]אין להם זכאות למזונות מכח הכתובה שהתחייב הסב לאשתו ואין חיוב זה נוגע להם.

[25] כאשר הדאגה לפרנסת הנכד היתה מוטלת על המוריש, יש לבדוק אם הוא קבל על עצמו לזון את הנכד או את הנכדה ומכח ההתחייבות הזו אפשר יהיה לחייב את עזבונו אחרי מותו. או שמא הדאגה לפרנסת הנכד היתה ללא התחייבות אלא מתוך כורח המציאות, כגון שהסבא והסבתא עזרו לילדיהם לגדל אותו, ובמקרה זה הנכדים לא יהיו זכאים למזונות מהעזבון.

[26] אין להם זכאות למזונות מכח הכתובה שהתחייב הבן המוריש לאשתו, ואין חיוב זה נוגע להם.

[27] אבהע”ז, סימן צג סעיף ב: ‘האשה שהיו לה ספק גירושין ומת בעלה, אינה ניזונית מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש, מספק’.

[28] גרושה שלא קבלה את כתובתה והתאלמנה אינה זכאית למזונות מהעיזבון אפילו עד שתקבל את כתובתה. ראה בית יוסף, אבן העזר, פרק צג. וכן פסקו הבית שמואל, אבהע”ז, סימן צג, ס”ק ד, והחלקת מחוקק, שם, ס”ק ד.

 [29]פשוט, שכיוון שאין לה כתובה הלכתית, אין לה גם שאר תנאי הכתובה כגון מזונות מהעיזבון, אלא זכותה תהיה על פי הסכם הלכתי שקבעו ביניהם.