התחייבות לתת מתנה בעתיד[1] – מחייבת[2].

[1] בהתחייבות של מתנה, יש להבחין בין שני מצבים: א. עצם ההתחייבות היא מתנה, והיא יוצרת חיוב ממוני של הנותן למקבל. היינו שבפועל הבעלות בנכס עדיין אינה עוברת, והמתחייב מקבל על עצמו התחייבות ממונית. ב. מצב נוסף הוא התחייבות לבצע פעולת נתינה. כלומר ההתחייבות רק בנוגע לביצוע הפעולה ואין כאן התחייבות ממונית.

ראה שו”ע סימן ס סעיף ו: ‘אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו’. והש”ך שם ס”ק כה מיסב את דברי השו”ע אף להתחייבות לעסקה בחפץ מסוים ולא רק להתחייבות כספית. סמ”ע שם ס”ק יח: ‘משמע שהכל תלוי בלשון, ומשום הכי אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך, אף שהוא  במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו, מ”מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם, ואפילו לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן, לא קנה דהוה ליה קנין דברים, וכמ”ש מור”ם בשמן לקמן סימן רמה סעיף א, מ”מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה, הכל מודים שקנה, וכן משמע מהג”ה מור”ם שכתב בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו’, ז”ל, אבל לא שיעבד עצמו להתחייב, עכ”ל. דמשמע הא שיעבד עצמו להתחייב, היה חייב אפילו בלשון “נתתי”, אף שלמ”ד זה נתתי הוה כמו אתן’. וכן כתב ש”ך שם ס”ק כד-כה.

דעת קצו”ח שלדעה ש”אתן” לא מהני (ראה שו”ע סימן רמא סעיף א-ב)  לא יועיל גם אם התחייב במפורש למכור או לתת חפץ מסוים משום שזה קנין דברים אלא אם כן קיבל אחריות נכסים. וראה את דבריו בסימן רו סק”א: ‘ … ומשום דלשון חיוב לא מהני בזה כלל והיכא דליכא חיוב באחריות שיהיה החיוב חל על גופו לא הוי דין חיוב וכמ”ש בסימן ר”ג סק”ב בשם מוהרי”ט חלק חו”מ סי’ פא (ד”ה והא)’. וראה את לשונו בסימן רג סק”ב: ‘והוא דחיוב לא מהני אלא היכא דהחיוב חייל על גופו והוא חייב באחריותו, דהיינו היכא שמחייב בפירות אם אין לו פירות מחויב ליתן דמיהן כיון דחייב את עצמו, אבל היכא דמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני ואינו מקבל עליו חיוב אחריותו, אין זה נקרא חיוב הגוף ולא הוי חיוב כלל … וכן מבואר מתשובת מוהרי”ט חלק חו”מ סימן פא (ד”ה והא) דהיכא דאין בחיוב אחריות לא הוי חיוב כלל ע”ש וז”ל, וכדי שיחול החיוב על גופו צריך לומר דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיתחייב באחריות עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר, שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתם בידו כשיבאו לעולם ולא יהא באחריותו, א”כ לא חל החיוב על גופו כלל והו”ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק’. אולם ראה נתיבות המשפט סימן רג סק”ו שהיא כדעת הסמ”ע והש”ך הנ”ל: ‘ובקצוה”ח סק”ב כתב כאן הטעם, דאף דאדם יכול לחייב עצמו, מ”מ אם מחייב עצמו בחפץ ידוע ואינו מקבל אחריות, כיון דליכא חיוב על גופו לא נתחייב. ולפענ”ד הוא תמוה, דלפי דבריו אפילו אם ייחד לו הלוקח מטלטלין בתורת דמים לא מהני משיכת המטלטלין, ולא משמע כן מהפוסקים, וכן ברש”י ב”מ מ”ו ע”ב בד”ה כיצד החליף דמי שור, מוכח דקני בכה”ג, ע”ש. וגם עיקר דינו בחיוב תמוה, דבסימן ס סעיף ו מבואר דיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם, ומשמע דמחייב עצמו שיתן לו פירות דקל שיבואו לעולם שהוא דבר ידוע, דג”כ חייב. ועוד, דהבעל התרומות שער ס”ד ח”ב אות א למד דין חיוב משעבוד, ושעבוד מהני אפילו בדבר ידוע, וכן הוא מעשים בכל יום. וראה גם מהר”א די בוטון בשו”ת לחם רב סו”ס רח וכן בסו”ס רי מבאר שבמקום שהזכיר לשון חיוב מהני הקנין אף במקום דהוי קנין דברים שהקנין חל על החיוב’. וכן המהר”א ששון סימן קלג: ‘אלא דנלענ”ד, שכל מה שהצריכו הרב בעל העיטור והרשב”א דבעינן קנה האי ארעא מהשתא … היינו היכא שלא חייב המוכר את עצמו ואמר הריני מתחייב אלא שאמר כלישנא דגמרא אי מזבנינא להאי ארעא, לדידך מזבנינא. ועל זה קנו מידו, ולא אמר אני מחייב את עצמי למוכרה, דכיון שלא הזכיר חיוב עצמו אלא שהתנה שימכור את ביתו ונטלו ממנו קנין, הנה אז פשיטא להו דקנין דברים הוא, ולהכי בעינן דקנה האי ארעא מהשתא … אבל היכא דאמר אני מחייב את עצמי למוכרה, הנה אז ודאי דחל הקנין יפה על השעבוד’. הרב הרצוג פסקים וכתבים, שו”ת כרך ט חו”מ סימן כו: ‘ואולם העקרון של התחייבות תופס מקום בכל המקרים של מו”מ ונתקבל בישראל ודנים על פיו. והנראה שהונהג כך שלא לנעול דלת, והיינו כדי לסול את המסילה למו”מ בישראל, וקיבל תוקף של מנהג בהסכמת בתי הדין, ונעשה כדין תורה’. (דברי הרב הרצוג הובאו בספר ההתחייבות איתמר ורהפטיג עמוד 188) וכן באנציקלופדיה התלמודית חלק יא ערך התחייבות עמוד רנח סעיף ה במכר- המתחייב למכור לחבירו ביתו בכך וכך כל שהזכיר בפרוש לשון חיוב החיוב חל, אבל אם אמר אמכור לך, ואפילו קנו מידו, ולא הזכיר לשון חיוב הרי זה תלוי במחלוקת ראשונים בקנין אתן אם מועיל.

[2] ישנם מספר דרכים ליצירת התחייבות כובלת.

א) התחייבות בשטר – ראה טור חו”מ סימן מ: ‘האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב ופירש”י שמסר לו שטר בפני עדים שכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב לך מנה בשטר ואינו כתב ידו הוי הודאה וחייב לו אע”פ שלא אמר אתם עדים אע”פ שאילו אמר לו זה על פה היה צ”ל אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כשכתב לו בשטר ומסרו לו בפני עדים שאצ”ל אתם עדי … וכ”כ הרמב”ם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הרי אני חייב לך מנה בשטר אע”פ שלא אמר אתם עדי כיון שאמר בשטר חייב אע”פ ששניהם מודים שלא היה לו אצלו כלום שכבר שיעבד עצמו כמו שמשתעבד הערב’. וראה רא”ש כתובות פרק יב סימן ב: ‘ואין לתמוה היאך מתחייב בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דהואיל וטרח למיכתב בלישנא דחיובא גמר ומשעבד נפשיה … דמטלטלין המיוחדין אינן נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר’.

ב) התחייבות על ידי קנין סודר – שו”ע סימן ס סעיף ו: ‘אבל בלשון חיוב, כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, חייב, והוא שקנו מידו’. התחייבות בשטר כנ”ל או בקנין סודר, יוצרת שעבוד נכסים, כך שהמקבל יכול לגבות גם מנכסים שמכר המתחייב. טור חו”מ, סימן מ סעיף ג בשם רבנו תם; טור שם סימן ס סעיף ט.

ג) התחייבות באמירה – שו”ע סימן מ סעיף א: ‘המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, ה”ז חייב. כיצד, האומר לעדים: הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה … וחייב לשלם אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב’. וזוהי גם דעת הרמב”ם מכירה פרק יא הלכה טו. לעומת זאת דעת הרמב”ן בחידושיו, כתובות קא ע”ב ועוד ראשונים שאין אדם יכול להתחייב באמירה, ראה על כך סמ”ע סימן מ סק”א. וכותב נתיבות המשפט חידושים סק”ג דהמוחזק יכול לומר קים לי.

ד) התחייבות בלשון הודאה – כגון האומר בלשון הודאה “אני חייב לשמעון כך וכך”, אפילו בהודאה שידוע לנו שמעולם לא היה חייב לו, אלא הוא אומר זאת רק משום שהוא רוצה לקבל על עצמו התחייבות חדשה. ס’ התרומות שער מב ח”ד, אות ג. קצו”ח סימן מ סק”א, נתה”מ סק”א וזה מועיל מטעם קנין אודיתא.

בכל האופנים שההתחייבות הועילה אין המתחייב יכול לחזור בו מהתחייבותו.

הבטחה – במתנה מועטת, אסור לו לחזור בו, ואם חזר בו, הוא בגדר “מחוסר אמנה”, מפני שהמקבל סמך עליו שיתן לו, ב”מ מט ע”א (הובא בב”י, רמג, ב). אבל מי שהבטיח מתנה מרובה, מותר לו לחזור בו, ואינו נקרא “מחוסר אמנה”, מפני שהמקבל מראש לא סמכה דעתו שהמבטיח יתן לו מתנה מרובה כזאת, ב”מ שם; רמב”ם, הלכות מכירה שם; טור, ושו”ע חו”מ, סי’ רמט, א. תוקפה של התחייבות זו היא מוסרית ולכן אם חזר בו בטל החיוב. וזהו דווקא אם הבטיח לעשיר, אך אם הבטיח לעני חייב לתת מתורת  נדר. מרדכי ב”מ סימן שיא; שו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן תשכו; שו”ע סימן רמג סעיף ב.

מקבל שסומך דעתו על הנותן, מהריק שורש קיח כותב שיש בזה משום מחוסרי אמנה אפילו במתנה מרובה.