(1) הרב אפרים כהן, שורת הדין כרך יב עמודים לג-לו
העובדות– חברת בניה חכרה קרקע ממנהל מקרקעי ישראל ובנתה בנין של 25 דירות, ובעלי הדירות לא העבירו דירותיהם בטאבו, כיום נצבר לחובת כל דייר סך 140דולר. לאחר זמן שלושה מהדיירים מכרו את דירותיהם והתחייבו לקונים שלהם להעביר הדירה בטאבו, כשבאו להעביר התברר להם שצריכים לשלם סך 17,700 שזה חובם של כל הדיירים בבנין שהצטבר במשך השנים. אחד משלוש המוכרים לא רצה להשתתף עמם בתשלום החוב בטענה שהוא יסתדר עם חיובו לקונה שלו, השנים שלמו את כל הסכום, וכעת תובעים את השלישי שישלם שליש מהסך ששילמו, שהרי הוא העביר את דירתו בטאבו על סמך התשלום שלהם.
נפסק– יש לחייבו בתשלום חלקו. הטעם- א. אין לקבל טענת 'הייתי מפייס' כיון שהחברה נסגרה עכב חובות, ורק לאחר התשלום החברה תשוקם ותוכל להעביר את הדירות לטאבו, וא"כ קודם התשלום אין את מי לפייס. ב. פורע חובו של חבירו שפטור, זה דוקא מרצונו של הפורע, משא"כ כאן ששלמו זאת בע"כ, כדי לקיים התחייבותם לקונים להעביר הדירה בטאבו.
(2) פסקי דין של בתי הדין הרבניים, כרך ד עמודים 189-192.
(הרב אליעזר יהודה וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר כרך ג חלק ז סימן מח פרק ח עמודים ריא –ריב.)
העובדות– אשה הקדישה מחצית רכושה (בית בן עשרה חדרים) למטרת בית כנסת וישיבה, ומינתה אישיות ידועה כנאמן על ההקדש שיעמוד בראש המוסד שאליו הקדישה, וערכה בביה"ד שטר הקדש ותנאיו. כעבור כמה שנים הגישה נגד הנאמן תביעה בסך 950 לירות עבור כסף שקיבלה כדמי מפתח מדייר חדש שנכנס לאחת הדירות ומסר סכום זה לידה והיא מסרה זאת ליד הנאמן וכעת רוצה זאת בחזרה, שאחד מתנאי ההקדש שאשלוט בכל ימי חיי שליטה מלאה ברכוש ההקדש.
הנתבע השיב: הוצאתי על ההקדש מכיסי יותר מ-2000 לירות, ופירט: פרנסתי את התובעת כשלוש שנים בסך 520 לירות, פרעתי משכנתא שהיתה רבוצה על הדירה בסך 600 לירות, שלמתי מיסי עירייה להסרת עיקולים בסך 340 לירות, וכן שלמתי לעו"ד עבור רשום ההקדש סך 200 לירות. ובהיות שבתנאי ההקדש איני חייב להוציא כסף זה מכיסי לכן מגיע לי לקבל לזכותי הסך 950 שקיבלה מדמי מפתח. לטענות אלה השיבה התובעת: בנוגע לכלכלתי התחייב על כך הנתבע בשטר ההקדש, ומה ששילם מיסי עירייה ופדה את המשכנתא אין זה אלא כמבריח ארי וכפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חייב לשלם לו, נוסף על כך התחייב הנתבע בשטר ההקדש כי יחולו עליו כל המיסים הקשורים ברישום ההקדש.
נפסק-אין לנכות מסכום התביעה עבור הוצאות שהנתבע הוציא לכלכלת האשה והעברת רשום הדירה על שמו ושכר טרחת עו"ד ויתר ההוצאות הדומות לכך (כי בהסכם כתוב שהוצאות אלו יחולו על ראשו), אבל יש לנכות מסכום התביעה עבור מה ששלם הנתבע לפדיית המשכנתא ולתשלום מיסי העירייה להסרת העיקולים שמסתכמים לסך 943 לירות, וא"כ על הנתבע להחזיר 7 לירות בלבד. ואין לדון זאת כפורע חובו של חבירו, כיון שלקח משכון מיד המלוה, הוי ספיקא דדינא, והממע"ה ואי תפס לא מפקינן שהרי בפדיית המשכנתא ותשלום מיסי העירייה הוסרו כל העיקולים ועבר הבית לזכות הנאמן, ועוד בלי פדיית המשכנתא ותשלום מיסי העיריה א"א היה להעביר את רישום הבית על שמו של הנאמן שזה היה אחד מתנאי ההקדשה וא"כ הוי כבעל הבית דוחקו שכתבו בזה הפוסקים שהוי ספיקא דדינא.
(3) פסקי דין של בתי הדין הרבניים, כרך ב עמודים 162-177.
העובדות– גרושה פרנסה את בנה הקטן במשך 16 חודש, מכסף שנתן אביה עבור הילד, כעת תובעת החזר הוצאות מאבי הילד למפרע האם יש בזה משום פורע חובו של חבירו שלא מדעתו.
נפסק– אבי הילד חייב בהוצאות. הטעם- לא אומרים לגבי אם הזנה את ילדיה כ'פורע חובו של חברו', ואף שאביה נשא בעול החזקת הילד, כיון שהאשה לא עובדת ואין באפשרותה להחזיק את הילד יש לראות את הסבא כאפוטרופוס הזכאי להחזר הוצאותיו.
(4) פסקי דין של בתי הדין הרבניים, כרך ה עמודים 333-346.
העובדות– הצדדים התגרשו זמ"ז בשנת תשי"ז ויש להם בת משותפת, בזמן הגירושין התחייב הבעל לשלם עבור מזונות הבת 35 לירות לחודש, בפסה"ד שניתן בזמנו נקבע כי אם יבוא שינוי במצבה של האם, תהא זכאית לדרוש דיון בדבר הגדלת מזונות לילדה. מאז עברו 7 שנים, וזה כחמש שנים שמצבה של האשה השתנה לפי דבריה, ובזמן הזה לוותה כסף להשלמת מזונות הבת, וכעת הגישה תביעה נגד בעלה להגדלת מזונות הבת לסך 180 לירות לחודש, וכן לשלם לה 4715 לירות הפרשי מזונות לחמשת השנים שעברו.
נפסק– דוחים את תביעת האם להגדלת מזונות הילדה לשעבר. הטעם- גם אם היה מדובר בילדה שהיא קטנה מגיל שש שהחוב לזונה הוא חוב ברור, הבעל פטור על מזונות לשעבר מדין פורע חוב חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי. וכ"ש שמדובר בלמעלה מגיל שש שהחוב לזונה אינו חוב גמור אלא רק מדין צדקה. ועוד בנידון דידן כיון שהאם הסכימה לזון את הבת בסכום שנותן לה האב ורק שיש לה זכות לתבוע אין אנו צריכים לכל נימוק שהרי האב יצא חובתו כלפי הבת במה שדאג למזונותיה והאם לא תבעה יותר.
(5) הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט ח"ב עמודים סימן לו שעא-שעו.
העובדות– ראובן הוא בעל עסק, שהיה בידו צ'קים שקיבל מלקוחות בשחור ובד"כ היה משתמש עם הצ'קים להוצאותיו הפרטיות ולא דיווח עליהם למס הכנסה, בתקופה מסוימת היה צריך לסכום כסף גדול במזומנים ובהיותו בבנק הוא הפקיד את הסכום הכסף בחשבונו של ידידו שלא היה בעל עסק ולא היה חייב בדיווח למס הכנסה, וכיסה לו בכך את האוברדראפט בחשבון מתוך כוונה לבוא אח"כ אל שמעון שיתן לו את סכום ההפקדה במזומן, רק לא הספיק לדבר איתו על כך מקודם, וחשב שלא תהיה בכך בעיה, ושמעון שנמצא כעת בסיכסוך אישי עם ראובן לא רוצה לתת את הכסף מכמה סיבות, ועכ"פ לגבי ראובן הוא פורע חובו (של הבנק) של חבירו שהדין בזה שפטור מלהחזיר לו את הכסף, וטענת ראובן היא סוף סוף הכנסתי לו ממון לבנק וכיסיתי לו את המינוס הדין עם מי?
נפסק– אין להכריח את שמעון לפרוע חובו, ואף שחשבון בנק ניתן לראות זאת כבעל הבית דוחק אין לזוז מפסק השו"ע שאף בזה פטור מלשלם.
(6) הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט עמודים סימן לז שעז-שפא.
העובדות– ראובן קנה דירה ולקח עליה משכנתא, לאחר זמן הסתבך בחובות ולא יכל לפרוע המשכנתא וברח לחו"ל, הבנק החל בהליכים משפטיים, ופרסם בעיתונות מודעות שבהם מזמינו לדין ואז החליט דודו העשיר לשלם את החוב לבנק, וכתוצאה מכך הסיר הבנק את המישכון ואת השעיבודים, לאחר תקופה חזר בעל הדירה לארץ, ושיקם את מצבו הכלכלי וצבר סכום כסף אותו הפקיד בכספת של דודו הנ"ל, כעבור חצי שנה ביקש את הכסף מדודו, וזה סירב בטענה שהוא חייב לו כסף שהרי שילם חובו לבנק, התובע טוען שהוא פטור מלשלם לדוד מדין 'פורע חובו של חבירו', והוסיף שמעולם לא דרש ממנו שיחזיר לו את הכסף רק מידי פעם הזכיר לו שעשה עבורו טובה.
נפסק– הדוד יכול לעכב את הכסף עד שישלם לו את חובו. הטעם- אע"פ שהטענה שדודו הוא 'פורע חובו של חבירו שלא מדעתו' היא טענה נכונה, מ"מ כאשר הפורע לקח משכון (והרי כאן כיון שהדירה היתה ממושכנת הוי כדין משכון) הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה, ואי תפס לא מפקינן מיניה. אולם הדוד צריך לדעת שאם הכסף בא לידו בתורת פיקדון, א"א לעשות תפיסה לפי הזוהר, ואם טוען שלא הגיע לידו בתורת פקדון וודאי יכול לעכב.
(7) הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט, סימן לח עמודים שפב-שפח
העובדות– ראובן השכיר שני דירות צמודות סמוכות לשמעון בעל משפחה ברוכת ילדים, ושמעון לא שילם את הארנונה לעיריה מכיון שניסה לסדר לעצמו הנחה גדולה ומשמעותית, ולטענתו העסקנים בעיריה הבטיחו לו שיפעלו בנושא, ולאחר תום תקופת השכירות עדיין לא שילם, והגיע מהעיריה התראה אחרונה על ניתוק המים וכן תביעות משפטיות. ראובן טען שרוצה למכור את הדירות, והחובות בעיריה מונעים מקונים פוטנציאליים לחתום חוזה, ואז הלך ראובן ושילם את כל החובות, ולאחר מכן תבע את שמעון שישלם לו. שמעון מסרב בטענה שראובן הוא פורע חובו של חבירו, ובפרט שהרי הוא יכול לסדר הנחה משמעותית.
נפסק– שמעון חייב לשלם לראובן. הטעמים- א. אין כאן פטור של 'פורע חובו של חבירו' שהרי במציאות לא סידרו לו הנחה, ואף איימו מהעיריה בניתוק המים ובתביעות משפטיות. ב. כיון שהמשכיר לא היה יכול למכור דירתו, והחוב רבץ על דירתו וא"כ לא מיקרי פורע חוב של חבירו אלא פורע חוב עצמו.
(8) הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט, סימן לט, עמודים שפט- שצב.
העובדות– ראובן נוהג לשלם באמצעות כרטיס אשראי שברשותו את חובות הטלפון של הרבה אנשים, והם אח"כ משלמים לו במזומן את הסכום והוא מפקיד זאת לחשבונו, ומטרתו בכך לקבל הטבות מיוחדות ונקודות זיכוי מחברת האשראי. שמעון שתמיד היה נוהג להעזר שרות זה, הסתכסך אתו בעניני שכנים, ואמר לו שלא ישלם יותר עבורו, אולם ראובן שלם עבורו בטעות, כאשר עדכן את הרשימה שכח למחוק את שמו של שמעון, וטענת שמעון שהוא פטור מלהשיב את הכסף כיון שראובן פורע חובו של חבירו.
נפסק– שמעון חייב לשלם לראובן כיון שפרע חובו בטעות, ובזה לא שייך הפטור של פורע חובו של חבירו, שהרי יסוד הפטור שאמדוהו שהתכוון ליתן הכסף לשם מתנה וכאן לא שייך, שפרע בטעות, וכן לא שייך לקונסו שעשה שלא ברשות, שהרי עשה זאת בטעות.
(9) הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט, סימן מא, עמודים שצז-תכד.
העובדות– שמעון היה חייב להרבה נושים מאות אלפי שקלים, והוגשו נגדו עשרות תביעות בהוצאה לפועל, אנשי הוצל"פ עקלו את כל הנכסים שהיו במשרדו הפרטי ובביתו, ובין הנכסים שעקלו היו גם מערכת מיחשוב שהיתה שייכת לראובן, (שהיה עובד במחשבו הפרטי באחד המשרדים של שמעון תמורת דמי שכירות מינימאלים). בידי ראובן היה סכום כסף השייך לשמעון, והוא לא רוצה להשיבו לשמעון, כיון שרוצה לקנות בסכום הנ"ל מחשב חדש, וטענתו ששמעון חייב לממן זאת מכיון שהמחשב עוקל בעבור חובות שהיו לשמעון.
נפסק– שמעון צריך לראובן את מחשבו. הטעם- אע"פ שקיי"ל שהנתפס על חובות חבירו אינו צריך לפורעו בחזרה, שזה בכלל פורע חובו של חבירו, מ"מ מקרה זה שונה: א. ראובן יכול לטעון שבחוב ברור קים לי כהפוסקים שאין פטור של נתפס על חבירו. ב. המקו"ח והב"ש חידשו שנכסיו שנתפסו בבית החייב אין פטור זה.