(1) הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן עג
העובדות- אחד שיש לו חנויות אחדות והשכיר לחברו חנות זו, ואינו יכול ליתן לו אותה החנות מחמת שכבר נתנה במתנה לבנו ובנו מכרה לאחר, וכשנודע להשוכר ג"כ לא מיחה אף שידע שיתן לו המשכיר חנות אחרת ואחר זמן רב טען השוכר שכיון שאין יכול ליתן לו אותה החנות בטלה השכירות ועדיין לא נכנס לחנות.
נפסק- אם המשכיר נותן לו חנות באותה איכות כמו הקודמת, אינו יכול לבטל השכירות. נימוקים- רק כאשר השינוי גורם לשוכר לצאת מבית זה לבית אחר הוא יכול לבטל את השכירות, אולם אין לו טענה לפני שנכנס כלל לחנות. ב. כיון שבתחילה הוא לא מיחה מסתמא נתרצה גם בחנות השניה.
(2) הדיינים: אברהם ד' לוין, מרדכי אייכלר, שמואל ח' דומב. פסקי דין ירושלים ד"מ יא עמוד שפד
העובדות- ארגון ח', שהוא ארגון חסד תורני, פרסם מודעות לפני החג המזמין את הציבור להתארח במלון בהשתתפות רבנים ופייטנים. את השכרת החדרים לחג מסר הארגון לב', והוא "קנה" את המלון לחג והשכיר אותו לאורחים. בעקבות הפרסום הזמינה גב' א' חדרים במלון עבורה ועברו בתה ונכדיה, ובקשה מב' שיהיו בקומה תחתונה, משום שהעליה במדרגות קשה לה. כמו כן בקשה לסדר לה שולחן עם משפחה אחרת כדי שהיא, בתה ונכדיה ישתתפו בסדר שגבר יערוך אותו. כששלחה את הצ'קים לתשלום צירפה בקשה בכתב לקבל חדרים "בקומה נוחה".
טוענת גב' א' שלא קבלה את מה שהזמינה, והיא ומשפחתה עזבו את המלון ביום הראשון של חוה"מ בגלל עגמת נפש וסבל. ע"כ היא ביטלה את הצ'קים שטרם נפרעו על חצי מהסכום הכולל, ותובעת בחזרה גם את מה ששילמה. לדבריה, כשהגיעו למלון ביום ששי לפני הצהרים לא היה מי שיקבל אותם ולא היה מי שידאג להם לחדרים, ורק אחרי כמה שעות קבלו חדרים בקומה רביעית, לא כפי שבקשה, ואילו היתה יכולה היתה חוזרת מיד. בחדר האוכל צירפו אותם בשלחן אחד עם משפחה חילונית, כך היה גם בסדר, ולא היה מי שיערוך להם את הסדר. במלון הסתובבו אנשים בלבוש פרוץ לעיני הילדים הנכדים. התפילה עם הפייטן נערכה בלובי של המלון ללא מחיצה בין הגברים לנשים ובתוך ההמולה ששררה מסביב. המשטרה הגיעה כמה פעמים למלון בגלל תיגרות וגניבות. בגלל כל זה החליטה המשפחה לעזוב את המלון. ב' משיב שכבר שילם את הכסף למלון ולפייטנים וביטול הצ'קים של א' גורם לו הפסד כספי. לטענתו לפי התכנית היה כל המלון מיועד לאורחים מארגון ח', אך בעל המלון הפר את התחייבותו והשכיר חלקים ממנו גם למארגנים אחרים, וכך נוצר הבלבול בסדור החדרים וכו', שלא באשמתו. עוד הוא טוען שכיון שבמכתב בקשה א' חדרים "בקומה נוחה", גם קומה רביעית בכלל.
נפסק- יש לפשר בסכום מסויים. נימוקים- כיון שכתבה בזמן התשלום 'קומה נוחה' גם קומה רביעית ביחס לעשר קומות נחשבת 'נוחה' אולם יש להסתפק האם כל ה'אוירה' מסביב שהמזמינה התנתה שהיא רוצה אוירה שמתאימה לה ולא קבלה נחשבת כמום בגוף המקח, ולכן ראוי לפשר ביניהם.
(3) הדיינים: ברוך יצחק לוין, אליהו קצלנבוגן, חיים הרצברג, פסקי דין-ירושלים דיני ממונות ב עמוד פא
העובדות- בנידון שבחוזה לא נזכר כלל שחייב המשכיר להעמיד לרשות השוכר טלפון, ואכן השכן הקודם בדירה לקח אתו מכשיר הטלפון, והשוכר בכלל לא היה יכול להשתמש בטלפון. התובע טוען ששימוש בטלפון הוא חלק מתשמישי הבית ועל השוכר מוטלת האחריות לתשלום החזקת הטלפון.
נפסק- על השוכר לשלם עבור החזקת הטלפון. נימוקים- כיון שיש קו טלפון ואם היה רוצה השוכר להשתמש היה יכול להשתמש, וכיון שקנה קנין פירות בכל המתקנים הללו הרי זה ברשותו וצריך לשלם דמי החזקה מפני שזה נכלל בשכירות הדירה. ועי' בחו"מ סי' שי"ג סעיף א' במה שמסיק ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה והשמות הידועים להם.
(4) הדיינים: ברוך יצחק לוין, אליהו קצנלבוגן, חיים הרצברג, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ה עמוד קג
העובדות- ראובן השכיר חנות אחת לפיאנית שהשירותים שלה בפנים החנות, וחנות שניה השכיר למתקן אופניים. עפ"י החוזה כל זמן שהשוכר של החנות הראשונה נמצא בחנות יש רשות לשוכר של החנות השניה ולפועל שלו להשתמש בשירותים שבחנות הראשונה. בין החנויות יש מעבר דרך פרוזדור צר ברוחב של מטר. השכירות היתה למשך שנה. הפיאנית שילמה דמי שכירות מראש עבור חדשיים. 8 ימים לפני תחילת השכירות נתן לה המשכיר את המפתח ע"מ שתוכל לעשות בה שיפוצים. טוענת הפיאנית שהופתעה להווכח שגם לשוכר השני נתן בעל הבית מפתח של החנות שלה, ומצאה אי סדר בתוך החנות. כמו כן מצאה שהפרוזדור הצר בין החנויות מלא באופניים. היא החזירה את המפתח של החנות שלה למשכיר והודיעה לו שהחוזה הופר, מכיון שלדעתה אין רשות למשכיר להכניס למושכר שום אדם בזמן שהיא לא נמצאת, אפילו לא לשירותים, וגם משום שהשוכר השני מילא את הפרוזדור באופניים וסתם לה ולקליינטים שלה את המעבר. לדבריה עיקר פרנסתה תלויה בכך שהנשים הבאות לחנות תוכלנה להכנס במעבר נח, ולא תצטרכנה לדלג על האופניים ולהינזק מהם. עוד היא טוענת שע"י כניסת אנשים זרים לחנות יצא עליה ש"ר בחוג הנשים הצדקניות שיש מהלכים לתוך החנות של הפיאנית גם לבחורים וכו', והדבר הזה יזיק לפרנסתה. היא תובעת החזרת דמי הקדימה.
נפסק- התביעה מתקבלת. נימוקים- השכירות נחשבת כמו מכר רק לענין ההשתמשות במושכר אבל לא בגוף הבית. וכיון שהקרקע נשארת בחזקת המשכיר על המשכיר לעשות הכל להוציא את הגורמים המפריעים לשכירות.
(5) הדיינים: אברהם ד' לוין, יהושע ווייס, שמואל ח' דומב פסקי דין ירושלים דיני ממונות ח עמוד קסו
העובדות- א' השכיר לב' חנות לפי חוזה שכתבו ביניהם. השוכר התחייב לשלם שכ"ד בארבעה תשלומים שנתיים מראש, כל תשלום עבור שלושה חדשים, ואף הפקיד על כך צ'קים מאוחרים וכן שטר חוב. התשלום הראשון בוצע במועד. התשלום השני לא בוצע והצ'ק חזר. טוען השוכר שנודע לו לאחר ששכר את החנות שיש עליה צו סגירה בגלל חריגות בניה שבוצעו במקום, והוא דרש מהמשכיר שיסדר את הרשיון ואח"כ ישלם את השכ"ד. המשכיר טוען שלפי סעיף 7 של החוזה בדק השוכר את המצב החוקי של החנות לפני חתימת החוזה, והתחייב לסדר את הרשיון למקום, שכך נאמר שם: "השוכר מצהיר כי ראה בדק ובחן את המושכר והחנות ואת המצב הזכיות בהן לרבות האישורים הנדרשים לשם הפעלתם על פי כל דין לרבות חוקי העזר של עירית ירושלים. ידוע לשוכר שהמשכיר אינו אחראי להשיג רשיון מתאים לצורך הפעלת החנות והשוכר יהא אחראי להשיג רשיון מתאים בעצמו ועל חשבונו וכל האחריות לשימוש במושכר כחנות חלה על השוכר בלבד מבלי שיכול לבוא בטענות כלפי המשכיר". הצדדים הביאו הוכחות כל אחד לשיטתו האם חתימת החוזה היתה לפני קבלת צו הסגירה אחריה. לעצם הענין של צו הסגירה טוען המשכיר שלו היה השוכר מקיים את חובתו לדאוג לרשיון על החנות בזמן לא היה מגיע לצו סגירה. כמו בשנים קודמות כך גם בעתיד העיריה דוחה את צו הסגירה משנה לשנה עד לדיון בבקשה לשינוי ת. ב. ע. אלא שיש לסדר את הבקשה בעיריה, ובגלל דרישת השוכר עשה זאת המשכיר באמצעות עו"ד והצליח לדחות את הצו לחצי שנה, ובימים הקרובים יש לפנות ולבקש הארכה נוספת. המשכיר תובע את דמי השכירות לאלתר וכן החזר הוצאות שהיו לו לסידור רשיון הזמני לחנות במקומו של השוכר. המשכיר טוען עוד שתיקן על פי דרישת השוכר שיש במטבח ומדרגות חיצוניות ואיטום בגג, בטענה שפגמים אלו היו לפני תקופת שכירותו ועל כן אינם באחריותו. תחילה סרב המשכיר לתקן משום שלטענתו השוכר בדק את המקום לפני שחתם על השכירות, ואז היה עליו לדרוש זאת, אם היה עושה כן היה המשכיר מחייב בכך את השוכר הקודם, אך לאחר שהשוכר תלה את ביצוע תשלום השכ"ד בתיקונים אלו, ביצע אותם המשכיר, ובגרמתו הפסיד המשכיר עלות תיקונים אלו.
נפסק- על השוכר לשלם למשכיר את חוב השכירות ושאר חובות שהתחייב בחוזה השכירות, כולל ההוצאות שהיו למשכיר בסידור הרשיון הזמני. נימוקים- אדם לא יכול לטעון על חוזה לא הבנתי או לא קראתי או הסתמכתי על אחר. המשכיר לא היה חייב לסדר את הרשיון עבור עצמו ולכן סדרו עבור השוכר וצריך לשלם את הוצאותיו על כך.