(1) פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יז פס"ד המתחיל בעמוד 289
העובדות – הצדדים התגרשו … ביה"ד נתן תוקף של פס"ד להסכם גירושין שלפיו יפקיד המבקש הבעל ע"ש כל אחת משתי בנותיו בתוכנית חסכון סך 10000 שקל סכום זה יעמוד לרשות הבנות בהגיען לגיל 18. אם הבנות תהיה הנאמנת והאחראית על חשבון החסכון הנ"ל, ואולם האם של הבנות לא עמדה בהסכם וכעבור שנה משכה את הכספים הנ"ל תוך כדי שבירת החסכון והפסד ההצמדה והרווחים … בית הדין הגיע למסקנה שהאם חייבת להחזיר את הכסף, והשאלה היא האם החזרת הכסף כוללת הצמדות וכדומה?
נפסק – ונראה לומר דמה שלקחה בשעת שבירת התוכנית יש לחשוב אז את ההצמדה שכבר הצטברה בשעת מעשה ומשום דבאותו זמן כבר הערך הזה קיים … ואולם לענין ההצמדה שעתידה להיות בזה לכאורה נראה שאין לחייבה דהא קיי"ל דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ולכן עלינו לקבוע את שוויות החסכון וההצמדה לפי יום שבירת החסכון ע"י הנתבעת וכל מה שנפחת המטבע אח"כ אין לחייבה.
(2) הרב צבי יהודה בן יעקב, שורת הדין כרך יא עמודים קכו- קלה
העובדות– מי ששאל רכב מחבירו והרכב היה מבוטח בביטוח מקיף, השואל עשה תאונה ברכב והזיק לרכב ששאל. האם שומר חייב כשהנזק משולם ע"י חברת הביטוח כאשר תשלום הביטוח שולם ע"י הבעלים. שאלה שניה- שוכר שביטח את החפץ המושכר וארע אונס באופן שהשוכר פטור למי יעברו תשלומי הביטוח.
נפסק– השואל חייב בחיובי השומרים על אף שבעל הנכס זכאי לשיפוי מחברת הביטוח, משום שיש להפריד בין התשלום של חברת הביטוח למבוטח שנובעת מעסקה שעשה המבוטח עם החברה לבין תשלום השומר הנובע מכח אחריות השומרים.
וכן באופן שהשוכר ביטח את החפץ המושכר וארע דבר שפוטר את השוכר מלשלם. התשלום מגיע לשוכר.
(3) פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד המתחיל בעמוד ריא
פס"ד בתביעה על אחריות גניבת פיאות נכריות שנמסרו לחנות במישגור (קונסטגנציה)
העובדות – התובע מסר פיאות נכריות שהוא מייבא לחנות לממכר פיאות, עפ"י הסכם הקרוי בשפת המכס "מישגור", כלומר, שהחנות מקבלת מספר מסויים של פיאות עפ"י תעודת מישלוח, והיא אינה חייבת לפרוע את החשבונית בתוך 15 יום כנהוג במישלוח רגיל, אלא בסוף החודש, ובניכוי מחיר הפיאות שנשארו לה במלאי. זכותו של היבואן לקחת בחזרה את הפיאות שלא נמכרו בכל עת שיחפוץ. החנות נהנתה מהסדר זה ע"י ריבוי הסחורה המוצעת. בפריצה שהיתה בחנות בשעת לילה, נגנבו גם פיאות של היבואן, והתובע שאינו מתווכח עם הנתבע על העובדות טוען שהנתבע חייב לשלם לו עבור הפיאות שנגנבו את מחיר הפיאות שהיה צריך לשלם לו לו נמכרו הפיאות לצרכנים, שהם כ – 4.700 ש"ח. הוא מציין שהפריצה נעשתה בקלות יחסית מאחר והחנות לא היתה נעולה בדלת פלדה אלא בדלת זכוכית עם מסגרת אלומניום, והפורץ פתח את החנות ע"י עיקום קל. גם אזעקה לא היתה במקום, והחנות לא היתה מבוטחת. לטענתו היא היה בטוח שהחנות מבוטחת. הנתבע טוען שאינו חייב לשלם, ואפי' אם כן, אינו חייב אלא כמה שהתובע שילם עבורם בחו"ל. לטענתו החנות נמצאת בצומת רחובות מרכזיים בעיר שהומה עוברים ושבים גם בשעות הלילה, וגם אין בה דבר שימשוך פורצים למקום, ע"כ לא חשש לבטח את המקום ולעשות לה מיגון יותר ממה שהיה.
נפסק – התביעה נדחית.
אם בכל אופן השומר היה חייב התשלום היה נקבע לפי השווי שלו באותו יום ובאותו מקום לקניה, ואינו יכול להפטר ולומר שהמפקיד קבל אותו במתנה או בזול, ובודאי שכך הדין בלוקח שחיובו באונסין הוא מחמת קבלת אחריות, וקבלת האחריות היתה הרי על המחיר שהתחייב לשלם לתובע.
הנימוקים – נטיית בית הדין להגדיר את מוכר הפאות שומר שכר ביחס לפאות ולא מוגדר 'לוקח' שחיובו גדול יותר משומר שכר. ורוב הפוסקים סוברים ששומר שכר אמנם חייב בגניבה ואבידה אבל בגניבה הקרובה לאונס פטור. ואין מקום לחייב שבועה כי היבואן מסכים לדברי בעל החנות שהיתה גניבה, ולכן אין להתפשר על חיוב תמורת השבויה ולכן הוא פטור לגמרי.