הרב חיים יהודה רבינוביץ – שורת הדין כרך ד פסק דין המתחיל בעמוד שסא
טענת שומר שהחזיר הפיקדון ע"י שליח למי שהיה שומר תחילה.
העובדות – בפנינו תביעה של ראובן להשבת שני ספרי תורה. ספרי התורה היו מונחים אצל סוחר סת"ם במקצועו, ע"מ שימצא עבורם קונה. יום אחד הודיע הנתבע לתובע, כי יתכן ומצא קונה לספרי התורה. התובעים הסכימו שהנתבע יקח את הספרים מאת הסוחר ע"י שליח, ע"מ להראותם לקונה. הנתבע שלח את מר ט. לסוחר, והוא לקח את ספרי התורה, תמורת כתב יד שהפקיד בידי הסוחר, להבטחת החזרת ספרי התורה או תמורתם. לאחר כמה חודשים, תבע ראובן מהנתבע את תמורת ספרי התורה או את החזרתם בעין, והנתבע השיב לו, כי החזיר את ספרי התורה זה מכבר לידי הסוחר, באמצעות השליח. הסוחר מכחיש כי קיבל חזרה לידיו את ספרי התורה אי פעם, ולהוכחת דבריו הוא מציג את כתב היד, שניתן כבטחון, שעדיין מונח תחת ידיו.
הסעיפים העומדים בפנינו לבירור הם כדלהלן:
א. איזה "שומר" הוא הנתבע. האם דינו שומר חינם או שומר שכר.
ב. האם הנתבע ששלח שליח לקבל ולהחזיר את ספרי התורה, היה רשאי לעשות זאת, או שמא לא היה רשאי ודינו של הנתבע כ"שומר שמסר לשומר" שחייב.
נפסק – הנתבע חייב לשלם את שווי ספרי התורה.
נימוקים – דינו של הנתבע על החפץ, לכאורה מבואר בשו"ע חו"מ סימן קפ"ה סעי' ז'. וז"ל: "כל סרסור [מתווך] שאבד החפץ מידו או נגנב, אפילו בשעת הליכה חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר". אבל כיון שההפסד היה בחזרתו הוא נחשב שומר חנם בשלב זה כיון שאם לא מצא מי שיקנה את הספרים גם בחזרה הוא לא ימצא. אלא שהנתבע לא בצע את השליחות בעצמו אלא נתן למר ט, ומר ט לא מוכר לתובעים והם סמכו רק על הנתבע, ולכן מתקיים כאן דין שומר שמסר לשומר שחייב. ואף שמר ט הוא פועל של הנתבע בכל זאת כיון שהתובעים לא יודעים ממנו כלל אין בזה דין של מוסר לשכירו ולקיטו. ובמיוחד במקרה שיש פשיעה מצד השומר השני השליח, ויש לחייב את הנתבע, דיש פוסקים שבכה"ג גם הראשון חייב.