(1) בית הדין הגדול, הרב ע' הדאיה, הרב י' ש' אלישיב, הרב זולטי, פסקי דין רבניים, חלק ה, עמוד 258.
העובדות– אם ילד התחייבה בערבות בנקאית כלפי אבי הילד שאם לא תחזיר את ילדם המשותף לארץ יקבל את הסכום שהתחייבה. האם התעכבה מלהחזיר את הילד, ובית הדין הרבני האיזורי פסק שניתן לממש את הערבות הבנקאית, האשה ערערה לבית הדין הגדול שיש בזה אסמכתא ולכן ההתחייבות לא חלה.
נפסק- בית הדין הגדול בדעת הרוב דחה את הערעור.
נימוקים– בערבות בנקאית לא שייך בכלל ענין אסמכתא מצד הבנק, דענין אסמכתא הוא באופן דקניס נפשיה והוא מתחייב מתוך הכרח או כשהוא מעונין שחבירו ישיג הלואה וכיוצ"ב, לכן הוא מכניס את עצמו לסיכון הזה שבמקרה והחוב לא ישולם ע"י הלוה, ישלם הוא מכספו, משא"כ בערבות בנקאית דבדרך כלל אין הבנק מוציא מתחת ידו ערבות ללא כיסוי וללא ביטוח מלא, באופן דלא שייך בנידון זה ענין של קניס נפשיה ואין לפי"ז חסרון בערבות הנ"ל בגמירת דעת. וכן אין בערבות בנקאית חיסרון של אסמכתא, משום דדינא דמלכותא דינא מועיל אפילו באסמכתא, מפני שהוא כמו סיטומתא ונחשב כמו שנעשה קנין מעכשיו, ובב"ד חשוב.
(2) פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד קנט
תביעה לחילוט ערבות.
העובדות – הוריו של הקטין ג' התגרשו, והמשמורת של הבן נקבעה אצל אביו א' (להלן "האב"). הוריו נישאו מחדש. האב גר בישראל במודיעין, והאם ל' (להלן "האם") גרה בארה"ב. מעל עשר שנים מתנהלים הליכים משפטיים בשאלת המשמורת והסדרי הביקורים. האירוע החמור האחרון ארע לפני כשנתיים, לאחר שהבן שב מביקור בארה"ב. הבן הגיע לארץ עם אמו ונשאר בצפת בבית הורי אמו, ולא חזר לבית אביו כמתחייב. בסופו של דבר, באותו אירוע הבן חזר לביתו רק לאחר התערבות רשויות הרווחה, ובסיוע המשטרה שהתבקשה לסייע לאכוף על הבן לחזור לביתו אצל אביו. לאחר שנתיים, בקיץ האחרון, האם בקשה לאשר לבן לבקר אצלה בחופש הגדול, האב התנגד בנחרצות, וכן לשכת הרווחה המליצה שלא לאשר בקשה זו. התקיים דיון בבקשה וכן ביה"ד הזמין את הבן לשיחה בלשכת הדיינים. בית הדין שמע מהבן שאין לו טענות מיוחדות כנגד אביו, אך מאחר שהבן לא ראה את אמו קרוב לשנתיים, הבן בקש לאפשר לו את הביקור, ופנה לבית הדין שיתן בו אמון שהוא ישוב לבית אביו כנדרש. בית הדין אישר יציאת הבן לאמו בכפוף להסדרת הערבויות המפורטות באותה החלטה, שהן ערבות בנקאית על סך 200,000 שקל וערבות של דירת המגורים של הסבא ד' (להלן "הסבא"), שליווה את הבן בנסיעתו ובחזרתו לארץ. הבן יצא לאמו וחזר בתאריך שנקבע לו, ולאחר מכן נסע עם אביו לבית האב במודיעין. ביום שני שלאחריו, בשעות הבוקר הבן עזב את בית האב נסע צפונה ובהגיעו לראש פינה בקש מהסבא לבוא לקחתו לביתו, ומאז הבן נמצא בבית סבו וסבתו בצפת … התקיים דיון נוסף, במעמד האב וכן הסבא עם ב"כ, האב תבע לחלט את הערבות לטובתו. לטענת האב, הערבות נועדה להבטיח חזרת הבן לבית אביו, וכי למעשה הסבא והבן תכננו להערים ולהחזיר את הבן לבית אביו למראית עין לזמן קצר, ומיד להביא להעברתו לבית הסבא. הסבא באמצעות ב"כ, טען שהאב אחראי למצב שהבן עזב את ביתו, וכי הערבות נועדה להבטיח חזרת הבן לארץ בלבד, ומכיון שהבן חזר לארץ ואף הגיע לבית אביו, אין מקום למימוש הערבות עקב עזיבת הבן את הבית כעבור שלושה וחצי ימים.
נפסק – עמדת האב מתקבלת ויש לחלט את הערבות.
נימוקים – בית הדין לא מקבל את הטענה שמטרת הערבות היא חזרה לארץ בלבד אלא המטרה היא לדאוג שהילד יהיה בבית אבו ואת זאת הסבא ומשפחתו לא דאגו לכך. ומדובר בשתי ערבויות, אחת מהם היא ערבות בנקאית של בנק הפועלים שתלויה בשיקול דעתו של בית הדין, היא מוגדרת ערבות אוטונומית שאינה תלויה במו"מ בין הצדדים אלא שמי שרוצה לבטלה עליו חובת ההוכחה כלפי בית הדין וכיון שבית הדין רואה שבגלל יציאתו של הבן לאמו השתנה יחסו של הבן לאב הוא מורה לחלט את הערבות ולהעבירו לקופת בית הדין ואז יוחלט מה יקבל מכך האב.
על פסק זה הוגש ערעור בבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול דחה את הערעור ברוב קולות.
(3) שורת הדין כרך ג פס"ד המתחיל בעמוד נו
בענין ערבות לשטר שידוכין
העובדות – שתי משפחות השתדכו ביניהם ועל כתב ההתחייבות היו שני ערבים קבלנים. המשפחות כתבו תנאים ראשונים והחתימו עליהם את הערבים ואחרי מספר חודשים חזרו על התנאים וכתבו בנוסח התנאים: תוקף תנאים אחרונים כתוקף תנאים הראשונים וכו' וההתחייבות משני הצדדים וכו' נתקיימו בעזהי"ת הכל בשלמות והחתונה תהיה בעזהי"ת … החתונה התקיימה אך אבי החתן לא עמד בהתחייבותיו לזוג ובבד"ץ של העדה החרדית חייבו אותו על סך 21700 דולר, והתובע פנה לערבים הקבלנים לשלם. הנתבעים מודים על התחייבותם, אלא שטוענים, שכל שחתמו זה רק לכבוד, כדי שיתקיים השידוך, ולא התכוונו להתחייבות ממונית.
נפסק – הרב עזרא בצרי פסק שיש להם דין ערבים קבלנים ועליהם לשלם את הסכום שקבע הבד"ץ.
הרב זלמן נחמיה גולדברג פסק שאין כח להוציא מהנתבעים.
נימוקים – כיון שיש כאן חוב שנפסק על ידי הבד"ץ ממילא הם חייבים לשלם כערבים קבלנים, וכמובן שיכולים אחר כך לתבוע את החייב. נימוקי הרב גולדברג – איננו יודעים מה טעם שהבד"ץ לא התחשב בתנאים השנים שכתוב בהם שהם מודים שהתקיימו התנאים, שאם נאמר שרגילים לכתוב כך אפילו שבפועל לא התקיימו התנאים, י"ל את זה על חתימת הערבים שמחתימים לכבוד ולא משום ענין ממוני, וכיון שיש ספק בכך א"א להוציא מהם.
(4) פסקי דין- ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין חלק ט, עמוד עא, הרבנים אברהם דוב לוין, יהושע ווייס, שלמה זאב קרליבך.
העובדות- א' בעל גמ"ח תבע את ב' להחזיר את ההלואה שהלוה לחברה של ג', מכיון שב' היה עליה ערב קבלן. ב' הסכים לשלם את ההלואה בתשלומים, אך לאחר כמה תשלומים הפסיק לשלם, ונותר חוב של כמה אלפי דולר. ב' טוען: 1. חתם על הערבות כערב שני עבור הלואה לחברה בע"מ של ג', אחרי שנאמר לו שכסף ההלואה ישמש לרכישת מוצרים לעסק של ג', ומדובר בעסק מצליח ורווחי, וע"כ לא חשש להיות ערב בדבר, וגם זה רק אחרי שג' חתם לו ערבות אישית. 2. התברר לו שההלואה לא נמסרה לג' אלא לאיש אחר, והכסף היה מיועד לכיסוי חובות קודמים, חלקם לאדם השלישי עצמו. עוד נודע לו שגם בקשת ההלואה מא' היתה ע"י אדם אחר ולא ע"י ג' בעצמו, והכסף מעולם לא הגיע לידיו אלא הועבר לבעלי החוב של ג'. משיב א' שיתכן אמנם שהבקשה לאותה הלואה נתקבלה לא ע"י ג' בעצמו אלא ע"י גבאי חסד, ויתכן שגם אותו גבאי קבל את ההלואה ולא ג' עצמו, אך אין בכך כדי לגרוע מהתחייבותו של הערב.
נפסק- הערב חייב לפרוע את התחייבותו.
נימוקים – א. הלואה שנמסרה ע"י שליח אין בה כדי לגרוע מהתחייבותו של הערב והיא חלה, ובתנאי שהשליח עשה שליחותו של הלוה. ב. כיון שהערב לא הוכיח שהתחייבותו היתה מותנית בהלואה לצורך מסויים ולא לצורך כיסוי חובות, חיובו תקף בכל מקרה. ג.לא מתקבלת טענת הערב שכוונתו היתה להיות ערב שני ולא ראשון כי בכתב הערבות כתוב שהוא מתחייב על כל החוב.