1. פסקי דין ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות) שע"י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב עמוד סג תיק מספר 302 בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא:
תביעה להחזר משכון שניתן על חוב שכירות דירה.
העובדות – התובעים שכרו דירה למשך שנה והתחייבו להחזיר את הדירה במצב תקין כפי שקבלו אותה למעט בלאי של שימוש סביר, כמשכון נתנו למשכירים תכשיטים שיוכלו לממשם במקרה ולא יעמדו בהתחייבותם, המשכירים מעכבים את התכשיטים אצלם בגלל חובות כספיים שעדיין חייבים להם השוכרים כגון חשמל, מים ונזקין שונים בדירה, ועוד נזקי גרמא כגון אי טיפול ברטיבות שקלקלה את הצבע בתקרה וכו' וכן תשלום על שלושה חודשי שכירות שהדירה לא הושכרה. בחלק מהתביעות מודים השוכרים, בגלל עיכוב התכשיטים סרבו השוכרים להחזיר למשכירים את מפתחות הדירה.
נפסק – השוכרים חייבים לשלם למשכירים את כל החובות שהם מודים עליהם, ועוד סכום מסויים כפשרה עבור כמה מנזקי הגרמא. התשלום יתבצע תמורת החזרת התכשיטים לשוכרים במעמד שמאי התכשיטים ששם אותם בעת מסירתם כדי לקבוע שאלו הם התכשיטים שנמסרו. שאר התביעות ההדדיות נדחות.
נימוקים – אין תפיסת המשכון מועילה להפסדים שהם מחמת 'גרמא' או אי כוונה להזיק, ורק על חובות ברורים כגון הוצאות חשמל ומים וכדומה שאין בהם משום אסמכתא מועיל המשכון לגבות ממנו או שישלמו חובות אלו ואחר כך יוחזר להם המשכון.
2. פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמוד כא שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א:
בדבר משכון של המחאות בנק שפג תוקפן לגבייה מהבנק.
העובדות – ראובן נתן שיקים חתומים על ידו בתאריך של יום הנתינה לשמעון, ע"מ שיוכל שמעון ללוות על סמך השיקים הללו, ואכן שמעון לוה מלוי בערך סך עשרים אלף דולר ונתן שמעון הלוה ללוי המלוה את השיקים הללו של ראובן בתור משכון. שמעון הלוה מת ומיורשי הלוה אין למלוה ממה לגבות, ובדעתו לעכב את השיקים שקבל בתור משכון.
נפסק – אין לשקים שפג זמנם דין משכון.
נימוקים – כיון שפג תקפם הבנק לא יכבד את השקים על פי החוק הקיים, והשק לא יוצא בהוצאה ונפקע ממנו שם של כסף.
3. שו"ת משפטיך ליעקב חלק ב סימן ד
העובדות – ראובן לווה מהתובע מטילי זהב בסכום 140,000 דולר, וראובן התחייב לפרוע תוך עשרה ימים. היות והתובע חשש שראובן לא יפרע הוא קיבל ממנו יפוי כח שאינו חוזר למכור מגרש שבבעלותו באחד מיישובי הגליל במידה ולא יפרע את חובו כמתחייב. כאשר הנתבע לא פרע את החוב החל התובע לחקור אודות המגרש והתברר לו שהמגרש ממושכן לאדם אחר. התובע הגיש תביעה שנתבע 1 יפרע לו את החוב, ונתבע 2 יאפשר לו למכור את הקרקע.
נפסק – התובע יכול למכור את החלק בקרקע שהוא יותר מוגבה המשכון.
נימוקים – כיון שבעל חוב קונה משכון זה מונע מבעל הקרקע את היכולת למכור, אולם את היתרה שבנכס שהיא מעבר לסכום החוב אפשר למכור, ואף שבקרקע לא אומרים בע"ח קונה משכון בכ"ז יש לו בזה אחיזה המונעת מהאפשרות למכור.
4. בית דין לדיני ממונות ירושלים הרב דוב לוין (הובא באתר ישיבה בית אל):
העובדות: התובע שכר דירה מהנתבע. כחלק מהביטחונות שלהם הוא נדרש בזמן השכירות, משכן הוא תכשיטים בידי הנתבע. עקב הידרדרות מערכת היחסים בין התובע לנתבע, הגיעו לדין ודברים, ונגרמו לנתבע הפסדים שונים. התובע דורש להשיב לידיו את המשכון שנתן ביד הנתבע, משום שהנזק הוא בגרמא, ומשום כך הוא אינו חייב לשלם.
נפסק: אי אפשר לתפוס משכון כתשלום על נזק גרמא, ולכן הנתבע צריך להשיב את המשכון לתובע. אולם, מדין פשרה יש לתת לנתבע פיצוי חלקי על הנזק שנגרם לו. בית הדין טען, שאין חיוב לצאת ידי שמים, אלא כאשר למזיק הייתה כוונה להזיק. אבל אם המזיק לא התכוון להזיק, כגון בנידון דידן, פטור גם מדיני שמים. ולכן, גם לסוברים שתפיסה במקום שחייב כשבא לצאת ידי שמים מועילה, כאן הרי אינו חייב כלל ויש להשיב את המשכון.
5. פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ח עמוד קכד בהרכב הדיינים: אברהם דוב לוין אב"ד, יהושוע וויס; שמואל חיים דומב:
העובדות: א' שכר דירה מב' בתחילת חודש אייר השכירות אמורה להתחיל בר"ח סיון, הם סיכמו ביניהם את תנאי השכירות הדירה הייתה מושכרת לשוכרים אחרים והייתה אמורה להתפנות בזמן שסוכם, כמה ימים אחרי ההסכם התחרט א' בגלל עליית הדולר ועליית השכ"ד והודיע לב' שהוא חוזר בו מהשכירות. ב' הסכים לביטול השכירות ומצא שוכר חלופי כשביקש א' את דמי השכירות ששילם בחזרה סרב ב' להחזיר לו בטענה שגבה אותם עבור הטרחה שטרח.
נפסק: על המשכיר להחזיר לשוכר את דמי השכירות ,המשכיר לא זכאי לגבות את דמי ביטול השכירות אם לא התנה אתו מראש על כך ולא נגרמו לו הוצאות כספיות עכב ביטול החוזה , ואף אם נתן לו משכון והתחייב לשלם לו הפסדיו המשכון אינו קונה כיון שאדם לא יכול לשעבד משכונו לחוב שיתחייב אח"כ כיון שזה דבר שלא בא לעולם וא"א לשעבד על כך משכון רק אם אמר לו תזכה בגוף המשכון בשעה שחתמו על ההסכם רק אז אם היה למשכיר הפסדים היה זוכה בכך אבל אם לא אמר לו תזכה בגוף המשכון לא יוכל לעכב את דמי השכירות כ"ש כאן שלא היה לו הפסדים ממשיים.
6. שורת הדין כרך יז פס"ד המתחיל בעמוד מא
המקדש אשה בטבעת ולאחר זמן התברר שהטבעת היתה בידו במקח טעות
העובדות – זוג מאורסים (משודכים) נכנסו לחנות תכשיטים לקנות טבעת נישואין, הכלה בחרה טבעת והחתן הזמין בחנות שייצרו לו טבעת בדוגמה שבחרה הכלה. לפני הנשואין נכנס החתן לחנות וקיבל את טבעת הנשואין ושילם עבורה. מספר ימים לאחר החתונה התברר שהטבעת שקיבל החתן אינה הטבעת שהזמין. גם מהכתוב בטופסי ההזמנה שהיו ביד החתן והחנות, עולה שהטבעת שקיבל החתן בחנות אינה הטבעת שהזמין. התעוררה השאלה מה דין הקידושין, השאלה העיקרית היא האם הטבעת שמחזקי החתן ובה קדש את הכלה נחשבת בידו כמשכון?
נפסק – הכלה אינה מקודשת.
נימוקים – רוב הראשונים סוברים שאדם שקנה חפץ והתברר שהיה מקח טעות, החפץ שנקנה אינו מוחזק למשכון ביד הקונה, וממילא יוצא שאפילו במשכון לא קדש אותה.
7. שו"ת קול אליהו יורה דעה סימן כה הרב אליהו בן משה:
העובדות: מעשה בראובן שנולד לו בן בכור, ובשעת הפדיון לא היו בידו מעות לתת לכהן חמשה סלעים, ולקח כלי כסף שוה יותר מחמשה סלעים ואמר לכהן קח לך זה משכון בידך בפדיון בני עד שאתן לך חמשה סלעים, ובירך על פדיון הבן ושהחיינו ונתן בידו של כהן המשכון ההוא.
נפסק: הפדיון לא חל כיון שבמקום שלא קדם חוב אין משמעות למשכון, ואף שיש חוב של חמישה שקלים אין זה מוגדר כחוב כלפי כהן זה אלא זה חיוב כללי ולכן ניתן לומר מנה אין כאן משכון אין כאן.