(1) תיק (איזורי פתח תקוה) תשטו/70, פד"ר א, 281 (התשט"ו):
העובדות – אלמנה תובעת שאחד האחים של בעלה יחלוץ לה. האחים טוענים, כי העבירו על שם האישה בחיי בעלה רכוש מסוים, רק לאחר שהצהירה שלא תינשא לאחר מותו. ומכיוון שהיא דורשת כעת חליצה, עליה תחילה להחזיר להם את הרכוש. האישה מכחישה שהיה תנאי בהעברה. השאלה לדיון: האם האישה קנתה את הנכסי דלא ניידי על ידי העברה ברישום בטאבו, ללא תנאי.
נפסק – אח הבעל הגדול צריך לחלוץ לה ואין היא צריכה להשיב את הנכס. נימוקים – העברת נכסי דלא ניידי בספרי האחוזה מהווה קניין גמור: א. מנהג המדינה הוא שכל מכר ומתנה במקרקעין מועברים בטאבו ואין קניין זה גרוע מ'סיטומתא'. ב. 'דינא דמלכותא דינא' חל גם בארץ ישראל בכל ענייני קניינים. ג. הרישומים בטאבו, יש בהם משום קניין שטר.
(2) תיק (איזורי ת"א) תשט"ו/1517, פד"ר ב, 109 (התשט"ז):
העובדות – בני זוג בתהליך פירוד חתמו על הסכם ביניהם בו נקבע כי הבעל עוזב את הדירה הגדולה שברשותם, אך יוכל להישאר לגור בדירה קטנה יותר שרשומה על שם בתם. לאחר שהבעל עזב את הדירה הגדולה, קבלה האישה ייפוי כוח מבתה לטפל בהוצאת הבעל גם מהדירה הקטנה. הבעל תובע לחזור בו מההסכם ולהמשיך לגור בדירה הגדולה, שכן הסכמתו לא ניתנה על דעת שינושל משתי הדירות. האישה טוענת שהבעל איבד את זכויותיו בדירה הגדולה, וכיוון שהדירה האחרת לא שייכת לו עליו לצאת משתי הדירות.
נפסק – הבעל יכול לחזור לדירה הגדולה. נימוקים – הבעלות על הדירה הגדולה לא עברה לרשות האישה מכיוון שקיים חיסרון בחוזה, שלא הייתה בו הקנאה כפי הנדרש: א. בהסכם היה כתוב שהבעל מקנה את 'זכות הדיור'. זכות זו מוגדרת כ'דבר שאין בו ממש' שלא ניתן להקנותו. אלא רק בהקניה ב'גוף הבית' לדור בו. ולכן הקניין שבחוזה לא התקיים. ב. כמו כן, ההסכם לא יכול להועיל מדיני 'סיטומתא', משום שב'דבר שאין בו ממש' גם קניין 'סיטומתא' לא מועיל כי אין לו על מה להתקיים.
(3) פסקי דין – ביה"ד ע"י רבנות ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ב, עמוד לא (המועצה הדתית ירושלים, מהדורה ראשונה, התשנ"ד) (להלן: פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות):
העובדות – הצדדים סיכמו ביניהם פרטי עסקה למכירת נכס. הקונה שלח למוכר את החוזה בפקס, אולם לא רשם את שם הקונה בחוזה שכן לדבריו לא החליט על מי לרשום – על שמו או על שם החברה אותה הוא מנהל. לאחר מספר שבועות, מכר המוכר את הנכס לאחר. הקונה תובע את מימוש הנכס על פי ההסכמה ותקיעת כף שהייתה בין הצדדים ומשלוח החוזה בפקס. הנתבע טוען שכיוון ששם הקונה לא היה רשום בחוזה, לא ראה את עצמו מחויב לחוזה זה.
נפסק – המוכר יכול לחזור בו מהעסקה ואין לחייבו לקיימה. כמו כן, הוא אינו חייב לשלם פיצויים. נימוקים – אין בהסכמה ביניהם, בלחיצת הידיים ואף לא במשלוח החוזה בפקס משום קניין.
(4) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ג, עמוד עט:
העובדות – אישה חתמה על זיכרון דברים בו נכתב כי היא מוכרת את דירתה המשותפת לה ולבעלה. הבעל לא חתם על זיכרון הדברים. הקונה, שהייתה כלה לפני חתונתה, חתמה על זיכרון הדברים בלא בעלה לעתיד. כשנודע לחתן שהכלה חתמה על זיכרון הדברים חרה לו מאד משום שהמקום לא התאים לו מבחינה דתית, אך בכל זאת שילם במו ידיו את דמי הקדימה וגם שאל כמה פרטים על השכנים והבטיח שהכול יסודר, כאשר לטענתו עשה זאת משום שלום בית. לאחר זמן מה הקונה טען שהוא חוזר בו מהמקח בטענה של מקח טעות, זאת בגלל שהמקום והסביבה אינם חרדים.
נפסק – המקח בטל. נימוקים – זיכרון דברים לא מהווה מעשה קניין, שהרי זיכרון דברים ללא קיומו של חוזה אינו בגדר שטר, אלא רק בגדר התחייבות לכתוב שטר (חוזה). יתירה מכך, אפילו היה נחשב כקניין, לא היה זה אלא קניין דברים.
(5) פסקי דין-ירושלים, דיני ממונות ד, עמוד קיז:
העובדות – המוכר סיכם עם הקונה על מכירת דירה. הם כתבו זיכרון דברים ובו פרטי ומועדי התשלומים וכן מועד סיום בניית הדירה, תוך התחייבות לפיצוי בשיעור קבוע עבור איחור במסירתה לקונה. שטח הדירה המיועדת לא הוזכר בחוזה ולא בזיכרון הדברים. במהלך הבניה נעשה שינוי בשטח הדירה ביחס לתרשימים, על פי בקשת הקונה, והתווספו לה עוד כ- 4 מ"ר.
המוכר תובע שהקונה ישלם לו עבור תוספת השטח שהוסיף לדירה, שלטענתו בגללה נגרע מהדירה הסמוכה ונמכרה בפחות כסף, וכן עבור שיפורים שונים שהוסיף בדירה ע"ח המוכר, שעליהם התחייב הקונה לשלם, כמו כן הוא תובע את יתרת חובו של הקונה עבור הדירה. הקונה כופר בכל החיובים. לטענתו, כל השינויים והשיפורים שנעשו בדירה לא נעשו תמורת תשלום נוסף. לראיה הוא מציג מסמך המאשר כי הקונה "לא יחויב בתשלום עבור שום תוספות בבניה, עבודות, חומרים וכדומה, אלא אם כן נעשו בהסכמתו המפורשת ובתיאום מחיר, כל זה בכתב ומראש". מאידך, תובע הקונה תשלומי שכירות ששלם עקב העיכוב במסירת הדירה. התובע טוען שהעיכוב היה באונס גמור בגלל התנגדות בלתי צפויה שהגיש אחד השכנים.
נפסק – קניין הדירה חל. הקונה לא ישלם למוכר את יתרת חובו ואסור למוכר לתפוס שום שטח מהחלקים המשותפים של הדיירים. נימוקים – גם קניין דירה שנעשה מתחילתו 'על הנייר' חל מדין סיטומתא בתנאי שנעשה באמצעות חוזה כמו במקרה זה. בענין התשלומים בתביעה זו יש לפשר שיהיה קיזוז הדדי, כיון שהמוכר לא השלים את הדירה וכן שלם הקונה דמי שכירות נוספים מעבר למתוכנן, פטור הקונה מלהשלים לו את יתרת החוב.