1. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב יצחק קוליץ, ראב"ד; הרב אליהו קצנלבוגן; הרב חיים הרצברג. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ד עמ' קסז.
העובדות: סוחר מכר לחברו פריטי אספנות עתיקים. הם סכמו על מחיר מסוים. הקונה שאל את המוכר אם אנשים נוספים ראו את הסחורה והלה השיב בשלילה. לימים התברר ששלשה אספנים ראו את הסחורה. כן התברר שהיא שוה פחות משליש הסכום ששולם. ובסכום נמוך זה הצליח הסוחר השני למכרם. כעת הוא תובע את בטול המקח מדין הונאה.
נפסק: יש כאן הונאה. ולא תועיל העובדה שהצדדים מחלו מראש על הונאה, שהרי הקונה לא ידע על מה הוא מוחל. אמנם כיון שעתיקות הם חפצים שאין להם מחיר מוחלט ודרך השוק שלפעמים הוא עולה ולפעמים הוא יורד, וכל סוחר לפעמים מרויח ולפעמים מפסיד, קבע בית הדין כפשרה, שהמוכר יחזיר לקונה את כל מה שמעבר לסכום שבו הצליח המוכר למכרם כפול שתים.
2. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ד עמ' קעז.
העובדות: סוחר מכר לחברו ספרי קדש עתיקים באומד, ובלי ספירה מדויקת של כמות הספרים. הקונה מכר כמה מהם, אבל כשהראה את החבילה כולה לסוחרים אחרים הם אמרו שהם אינם שוים אפילו מחצית מהסכום ששלם עליהם. גם מומחה מטעם ביה"ד קבע כך. הוא מבקש לבטל את העסקה, ואומר שיקנה בחזרה את הספרים שמכר ויחזיר אותם. הוא מבקש החזר על ההוצאות שהיו לו עקב כך.
נפסק: השאלה האם יכול לחול קניין במכירת סוגים רבים של סחורה באומד שנויה במחלוקת אחרונים. גם אם יכול לחול קניין, אם נתאנה במחיר יש כאן דין הונאה. ואולם, כיון שעבר זמן רב והקונה לא תבע את הונאתו, ואף מכר חלק מהסחורה, מה שאולי מלמד על מחילה, נראה לפשר בין הצדדים ולחיב את המוכר להחזיר את חצי הסכום. המכירה עומדת בעינה ואין לחיב את המוכר לשלם על הוצאותיו של הקונה.
3. הרב ברוך יצחק לוין, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז עמ' עה.
העובדות: אדם שפץ את דירת בתו ע"מ למכרה. בינתים בא אדם אחר אל הבת והציע לה לקנות את הדירה במחיר מסוים שנקב בו, ואמר לה שאביה הסכים למחיר הזה. הבת לא ידעה שהדירה שופצה. הבת מכרה את הדירה במחיר הזה. אח"כ נודע שאביה לא הסכים.
נפסק: כיון שאין ראיה שהבת לא היתה מסכימה למכור במחיר הזה אלמלא נאמר לה שאביה מסכים, ויש מקום להניח שגם אז היתה מסכימה למחיר הזה – המכירה חלה.
4. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב מרדכי אהרן הייזלר, הרב שלמה זאב קרליבך. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ט עמ' שסח.
העובדות: אדם שכר קבלן להגדיל את ביתו. הקבלן חתם על תכנית עבודה שבה נאמר שגודל התוספת הוא כו"כ מ"ר, ופורט שם כמה בכל קומה, באחת הקומות צוין "לא כולל מרפסת" ומכאן הסיק הקבלן שבקומה האחרת הסכום כולל מרפסת ואת עובי הקירות. מתברר שהשטח שצוין שם אינו כולל את המרפסת ועובי הקירות וע"כ טוען הקבלן להטעיה ודורש תשלום נוסף כמקובל לפי מ"ר. הצדדים לא הזכירו כמה ישולם לכל מ"ר אלא רק כמה תעלה כל העבודה כולה, ותכנית העבודה בשלמותה נמסרה לפני כן לעיונו של הקבלן.
נפסק: תכנית העבודה כלה היתה בידי הקבלן, והיא זאת שהוגדרה בהסכם, ולכן נוסח החוזה הוא המחייב והקבלן יקבל את שכרו כאמור בחוזה ולא יותר מכך.
5. הרב נחום גורטלר, שורת הדין ז עמ' קסג.
העובדות: אדם מכר לחברו מכונית ולא אמר לו שהיתה רשומה בעבר ע"ש חברה. כעבור שלש שנים מכר הקונה את המכונית לקונה אחר, ובבדיקה שערך התברר שהיתה רשומה בעבר ע"ש חברה, כתוצאה מכך נמכרה המכונית במחיר נמוך יותר ממה שסוכם תחילה עם הקונה האחר. כעת הוא תובע את המוכר הראשון בדמים שהפסיד או בהפרש הערך בין מכונית שהיתה רשומה ע"ש חברה למכונית שלא היתה רשומה ע"ש חברה.
נפסק: המוכר הראשון יפצה את הקונה בהפרש המחיר שהיה קיים בזמן העסק שהיה ביניהם, בין מכונית שהיתה רשומה בעבר ע"ש חברה לבין מכונית שלא היתה רשומה בעבר ע"ש חברה.
6. הרב ישראל שחור, שורת הדין ז עמ' קסט.
העובדות: אדם קנה רכב ולא נאמר לו שהרכב היה שייך בעבר לבי"ס לנהיגה.
נפסק: המקח בטל.
7. הרב יצחק שמואל גמזו, שורת הדין יד, עמ' שנט.
העובדות: אדם שכר אדם אחר שיטפל עבורו בשנויי תב"ע. הם התנו שהשכר ישולם כמקובל במשרדי המממשלה, ואח"כ חתמו על הסכם שישולם שכר של 3% מערך הקרקע. השוכר אומר כעת שנודע לו מאוחר יותר שלא מקובל לשלם שכר כ"כ גבוה במשרדי הממשלה והשכיר הטעה אותו. הוא המשיך להעסיק את השכיר גם אחרי שנודע לו על כך, עד לסיום העבודה.
נפסק: כיון שהמשיך להעסיק את השכיר אין כאן מקח טעות. גלה בדעתו שהוא יודע שהוא זקוק לשכיר מקצועי מיוחד, והוא מקבל על עצמו את השכר המדובר.
8. הרב יועזר אריאל, הרב שלמה לוי, הרב יהודה עמיחי. פסקי דין קרית ארבע א עמ' 243.
העובדות: אדם נכנס לעבוד כרבש"ץ בישוב. סוכם עמו על שכר מסוים. כמו כן סוכם עמו על שעות עבודה מסוימות ברבש"צות, ועל שעות עבודה מסויימות בחצרנות, שגם עליהן ישולם לו שכר. לימים נודע שמשרד הבטחון העביר לישוב סכום גבוה הרבה יותר שאמור להיות משולם כולו כמשכורת לרבש"ץ. וברוב הישובים (אך לא כולם) הוא אכן משולם לרבש"ץ. הרבש"ץ טוען שאילו ידע זאת לא היה מסכים לעבוד בשכר שהוצע לו, ואף על החצרנות היה מבקש יותר כסף, כי היה מבין ששכר שעה שלו שוה יותר. מלבד זאת התברר שהעבודה מצריכה יותר שעות ממה שסברו תחילה.
נפסק בדעת הרוב: אין אונאה לשכירים, לפחות על חלק מעבודתו, אבל המנהג הכשר הוא לתת את מלא השכר שנותן משרד הבטחון. ואין להביא ראיה ממנהגם של מעוט הישובים כי זה מנהג שאינו כשר. מעקר הדין הישוב צריך לשלם לו כמה שפסק עמו, ולכן יש להטיל פשרה ביניהם. דעת המעוט: יש לשלם לו את מלוא השכר שמשרד הבטחון מעביר עבורו לישוב.