1. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ב. עמ' קכג.
העובדות: בעל קרקע שעמד לבנות על קרקע בניין בן 6 דירות, סכם עם קונה על רכישת אחת הדירות. הוא חתם אתו על חוזה שבו התחייב להעביר על שמו ששית מהקרקע. אח"כ חתם אתו על חוזה אחר שבו הוא מתחייב להעביר על שמו דירה בבנין. כעת טוען המוכר שהיה ברור לצדדים שהחוזה הראשון היה למראית עין בלבד, לצרך הקלות במסוי. הקונה מכחיש. המוכר הביא עד שהעיד שבשעה שהקונה קנה את הדירה כבר היה ידוע שיתר הדירות בבנין מכורות, ושחלק מהבנין יהיה רכוש כללי של כל הדיירים, כך שא"א לתת לו ששית מהקרקע. הקונה משיב ששתים מן הדירות מכורות למוכר עצמו, והוא יכול לתת לו מהן.
נפסק: המוכר אינו נאמן שהחוזה הוא למראית עין, ועליו להעביר על שם הקונה ששית מהקרקע. החוזה השני אינו מבטל את הראשון אלא מפרש אותו.
2. הרב אברהם צבי שיינפלד, שורת הדין יא, עמ' רצא. (וראה ערעור על פסק זה, שנדחה, שורת הדין טו עמ' שג).
העובדות: אדם חתם על הסכם גירושין עם אשתו, בו הוא מזכה לה את כל הבית המשותף שלהם. אח"כ חיו הזוג יחד שנים רבות. כעת הם מעוניינים להפרד ואף ערכו הסכם חדש שמחלק ביניהם את הבית, ואינו מזכיר כלל את ההסכם הראשון. הבעל טוען שההסכם הראשון היה למראית עין בלבד, כדי שנושיו לא יוכלו לגבות את הבית. כראיה הוא מביא את העובדה שהוא ואשתו המשיכו לחיות יחד כזוג נשוי לכל דבר. גם המכתבים שאשתו כתבה לו באותם ימים מלמדים על כך שלא היתה להם כונה אמתית להפרד. כן אפשר ללמוד זאת מכך שההסכם שהם מבקשים לחתום עליו בימים אלה אינו מזכיר כלל הסכם קודם שהיה ביניהם.
נפסק: ההסכם אינו מחייב כי לא נעשה אלא למראית עין.