(1) הדיינים: בן ציון אבא שאול, אליהו קצנלבוגן, מאיר מזוז, פסקי דין – ירושלים ד"מ ג עמוד קנז
העובדות– התובע טוען שהנתבע התחייב לשלם עבורו שכ"ד למגורים בירושלים לכל ימי חייו, בשכר זה שהתובע השקיע את כסף המעשר שנתן לו הנתבע, בקניית דירה עבור הנתבע בירושלים.
נפסק– שכל חיובו מטעם נדר וזהו חיוב בינו לשמים ואין על חבירו שום תביעה כלפיו
(2) הרבנים: ש' ש' קרליץ, י' משורר, י' גולדשמידט, פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 225
העובדות– התחייבה האם לפרנס את ילדיה בעת גירושיה ולהחזיקם על חשבונה עד גיל שמונה עשרה, כעת תובעת מהבעל שהוא יפרנסם?
נפסק– כיון שההתחייבות נעשתה בדרך המקובלת ובקנין, ההתחייבות חלה וא"א לחייב את הבעל.
(3) הדיינים: ש' ב' ורנר, ע' אזולאי, ח' ג' צמבליסט, פסקי דין רבניים חלק ט עמוד 115
העובדות– המנוח בהיותו בריא אמר שרצונו לתת לשני ילדיו בשוה, לאחר אריכות ימים ושנים. האם יש תוקף לאמירה זו?
נפסק– אין תוקף לאמירה זו אף אם עשה קנין. נימוקים- (א)נחלקו הפוסקים במי שעשה קנין ולא אמר בלשון הווה שהוא נותן, אלא אתן בלשון עתיד, אם מועיל הקנין שלא יוכל לחזור בו. (ב) אף למי שאומר שקנין אתן מועיל, אין זה אלא לגבי החיוב לתת, אבל עדיין לא זכה בזה המקבל ואם מת הנותן אין מוציאים מיורשיו. (ג) הלשון ברצוני לתת גרועה מלשון אתן ואין כאן אף הבטחה כי אם הבעת רצון בלבד.
(4) הדיינים: מרדכי אילן, ש' ת' רובינשטיין, ח' פרדס, פסקי דין רבניים חלק י עמוד 363
העובדות– בעל עשה הסכם עם גרושתו בשעת הגירושין, וכתוב בו בלשון 'אשלם'. ותובע לבטל את ההסכם בגלל שלשון ההתחייבות 'אשלם' היא לא מחייבת.
נפסק– טענת הבעל נדחית. נימוקים- הכותב לחבירו בשטר 'אתן' לפלוני, חולקים הראשונים אם לשון זו מועילה או לא. וההלכה היא שלשון 'אתן' אינה מועילה, והטעם הוא כפי שכתבו הראשונים, דהוי הבטחה גרידא ואין בזה כוונת הקנאה. יש מן הראשונים שכתבו דלשון אשלם היא כלשון אתן ולא מועיל. ולכן אדם הרוצה להקנות לחבירו לעתיד, צריך לכתוב לשון התחייבות ובקנין, או בלשון אתן מעכשיו דהוי שעבוד הגוף. חלוקים הראשונים אם אמר אתן והקנה לו בקנין סודר, אם זה מועיל. ולהלכה, יש מחלוקת בין הפוסקים, יש אומרים דלא מהני, ויש אומרים דהוי ספיקא דדינא ואם תפס אין מוציאים מידו. יש מגדולי הפוסקים שדעתם דאף להסוברים דקנין אתן אינו מועיל, מכל מקום צריך לקיים דבריו משום הן צדק ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה.
(5) הרב שלמה בן שמעון, שורת הדין, כרך ה
העובדות– גמ"ח לשמלות כלה הבטיח לכלה שמלה לתאריך מסויים, שבוע לפני החתונה הודיעו לכלה שהיא לא תקבל את השמלה. הכלה תובעת קיום ההבטחה.
נפסק– הגמ"ח רשאי לחזור בו מהבטחתו להשאיל את השמלה. ואם הכלה ענייה חייבים מדין נדר.