1. השליחות ונושאה
(א) שליחות היא מסירת כוח[1] לשליח לעשות בשמו או במקומו של שולח כל פעולה[2] משפטית[3].
(ב) כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה[4] או על פי דין[5] יש לבצעה אישית, או פעולה הנוגדת את הדין[6].
2. דין השליחות
שלוחו של אדם כמותו[7]; ופעולת[8] השלוח, לרבות ידיעתו[9], דיבורו[10], וכוונתו הנלווית למעשה[11], מחייבת ומזכה לפי העניין את השולח.
3. הקניית השליחות וצורתה
(א) השליחות מוקנית בהרשאה[12], בעל-פה[13] או בכתב[14], או בכל דרך אחרת[15], מאת השולח לשליח[16].
(ב) נדרש אדם להיזקק לפעולת שליח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב[17] ולא נמסר לו העתק ממנה[18].
4. כשרות השלוח
כל אדם בעל כשרות משפטית[19], והוא בן ברית[20], כשר להיות שליח.
5. היקף השליחות
השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות[21], וכן על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר[22], אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת – על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה [23].
6. פעולה ללא הרשאה
(א) פעל אדם בחזקת[24] שלוחו של אחר בלי שהורשה[25] לכך או בחריגה מוחלטת מהרשאתו[26], פעולתו בטילה[27];
(ב) בחריגה שאינה מוחלטת, הפעולה ניתנת לביטול ע"י השולח[28] או ע"י הצד השלישי[29].
7. שליחות נסתרת
(א) (1) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, תחייב פעולת השליח את השולח[30] והשליח[31], ותזכה בזכות קניינית את השולח בלבד[32], ובזכות חוזית את השליח[33] בלבד.
(2) ידע הצד השלישי על קיומה של השליחות ורק הוסתרה ממנו זהות השולח, דינה כשליחות גלויה[34].
(ב) עבר השליח על דעת משלחו, ולא הודיע לצד השלישי על דבר השליחות, נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו[35].
8. נאמנות וחובות השליח
קבל אדם עליו להיות שליח, יפעל בהתאם להוראותיו[36]; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו דינים אלו:
(1) יתן לו דין וחשבון על פעולותיו.
(2) יכול להיות שליח של שולחים שונים לנושא שליחות אחד בתנאי שזכויותיהם של שולחיו לא יפגעו[37].
(3) לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו ללא הסכמת המשלח[38].
(4) שליח רשאי לקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה[39] בקשר לנושא השליחות ובתנאי ששולחו לא יפגע.
(5) לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות[40].
9. תרופות
(א) הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתבוע פיצויים מן השלוח רק אם כתוצאה מההפרה נגרם לו נזק[41].
(ב) פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור, וכתוצאה מההפרה נגרם לשולח נזק, וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח, נוסף על התרופות האמורות בסעיף קטן (א), לבטל את הפעולה.
10. נכסים ורווחים
(א) כל נכס שבא לידי השליח עקב השליחות הוא בבעלותו המלאה של השולח [42] והוא מוחזק בידו של השליח כשומר עבור השולח; והוא, אף אם לא גילה השליח לצד השלישי את קיומה של השליחות או את זהותו של השולח[43].
(ב) השולח זכאי לכל רווח או טובת הנאה שבאו לשליח בקשר לנושא השליחות, כאשר אפשר לראות את התוספת כתמורה לכספו של שולחו[44]; כאשר אין לראות בתוספת תמורה לכספו יחלקו השליח ושולחו ברווח בשווה[45].
(ג) האמור בס"ק (ב) שייך רק שהצד השלישי לא פירש כוונתו; אבל אם אמר בפרוש שנותן התוספת לשליח הולכים אחר המוחזק[46], ואם אמר בפרוש שנותן למשלח, הכל למשלח[47].
(ד) חרג השליח מהוראת שולחו, גם אם כתוצאה מכך נגרם רווח, הוא לשולח[48].
11. שיפוי
(א) השולח חייב לשפות את השליח על ההוצאות הסבירות שהוציא, ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר עקב השליחות[49];
(ב) וכן השולח חייב לשפות את השליח אם ביטל השליחות טרם ביצועה, ללא ידיעת השליח[50].
(ב) אין השולח חייב לשפות את השליח בנזקים שנגרמו לרכושו עקב השליחות[51]; אולם בנזק הנובע במישרין מחמת המשלח[52] או בנזקי גופו יש ללכת אחר המוחזק[53].
12. עיכבון
תהא לשליח זכות עכבון על נכסי השולח שבאו לידו עקב השליחות כדי תשלום שכרו[54] וסכומים אחרים המגיעים לו מן השולח עקב השליחות[55].
13. קיזוז
חובות שהשולח והשלוח חבים זה לזה עקב השליחות ניתנים לקיזוז[56].
14. סיום השליחות
(א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח[57] או השליח[58], וכן במותו של אחד מהם[59], או – אם היה תאגיד – בפירוקו[60].
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו כאשר הועברו לצד השלישי זכויות קנייניות בחפץ נשוא השליחות[61];
15. סייגים לסיום השליחות
(א) השליחות מסתיימת אף שהשליח לא ידע על סיומה[62];
(ב) לא ידע הצד השלישי על ביטול השליחות, זכאי הוא להגנה מנזקים שנגרמו לו בשל כך[63].
16. שליחות משנה
(א) רשאי שליח למנות שליח אחר[64], בענין שאין המשלח מקפיד עליו[65]; אם השולח הרשה לשליח[66] או שאירע לשליח אונס[67] אין מניעה למינוי כזה אף בשליחות שבדרך כלל השולח מקפיד או שעשה זאת לשם פעולה כאמור בסעיף 5(ב).
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) בשליחות המוגדרת כדברים[68] לא ניתן למנות שליח משנה[69].
(ג) שליח משנה הוא שלוחו הישיר של השולח[70] לענין ביטול השליחות[71], חובת השיפוי[72], וחובת הנאמנות[73].
17. ריבוי שליחים ושולחים
(א) ניתנה הרשאה אחת לשליחים אחדים, רשאי כל שליח לבצע את השליחות לבדו[74], מלבד במקום שאומד הדעת[75] או ניסוח ההרשאה[76] מורה שעליהם לפעול יחד; כשצריכים לפעול יחד צריך הסכמת כולם[77].
(ב) ניתנת הרשאה אחת על ידי שולחים אחדים, השליח מורשה גם לייצג כל אחד משולחיו בנפרד[78].
18. ידיעה
לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו[79] או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה[80].
19. שמירת דינים
חוק זה אינו בא לגרוע מכל הסכם המסדיר סוג מיוחד של יחסי שליחות[81].
סעיפים 20- 21 בטלים
______________________________
[1] שו"ת עונג יו"ט, סימן קי"ג: הא דאמרינן שלוחו של אדם כמותו אין הכוונה שמחשבין ממש לכל הפרטים כאילו המשלח עשה דבר זה, וגופו כגופו, רק ששלוחו יש לו כוח לעשות דבר זה כמו המשלח. וכן בספר אמרי בינה, חו"מ, דיני גביית חוב, סימן כ"ט. וכן בהרבה אחרונים כתבו ששליחות עניינה מסירת כוח לשליח. וכך נראה הכרעת השו"ע, אבן העזר, סימן ל"ה, סעיף ב': השליח נעשה עד, לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש אשה א"צ עדים אחרים. ראה באור שמח, גירושין, פ"ב, ה"ט, שבאר את מחלוקת האמוראים בקידושין מ"ג ע"א האם עד נעשה דיין, שמשמעותה האם השליח כגופו אם לאו. וא"כ השו"ע שהכשיר שליח להיות עד, סובר ששליחות היא יפוי כח ולא נחשב ממש כגופו של משלח.
[2] לרבות פעולת שליחות שאינה מכוונת כלפי צד שלישי מסוים, ראה רמב"ם, אישות, פרק ג', הלכה י"ד: יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה פלונית בין אשה משאר נשים. יתרה מזאת, אין פסול בשליחות שאינה מכוונת כלפי מאן דהו, ראה נתיבות המשפט, סימן ק"ה, סק"ב, לגבי זכיה מן ההפקר שכתב שמועיל דין שליחות לקנות עבור אדם מההפקר. וראה קצות החושן, סימן רעה, סק"ג שכתב שניתן לזכות באדמת הפקר ע"י שליח.
לגבי הפקרת נכס ע"י שליח, נחלקו הפוסקים: ב"י, אורח חיים, סימן ת"ל"ד, סעיף ד', הביא דעת הר"ן בשם יש חולקים שא"א ע"י שליח. וראה גם בשו"ת בית שערים, אורח חיים, סימן קנ"א, אולם באחרונים מובאת דעה אחרת. וראה על כך באמרי בינה, דיני דיינים, סימן כ', אות ט"ו. לענייננו אין החיסרון של אי יכולת להפקיר על ידי שליח לדעה הראשונה נובעת משום שהצד השלישי לא מוגדר, אלא כיוון שהפקר הוא מדין נדר ונדר לא מועיל ע"י שליח.
[3] שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן ר"א ד"ה ופשוט: פשוט דלא שייך שלוחו כמותו במילי דעלמא – אם אומר 'ישב', 'ילך', 'ידבר' וכדומה, שיהיה כאילו הוא (המצווה) יושב, הולך ומדבר – הוא דבר בטל, לא נאמרו הדברים אלא בקיום מצווה או בעובר עבירה או בקנין ומכירה שיהיה משיכת השליח כאילו הוא (השולח) משך. וכך נראה משו"ע, אה"ע, סימן קמ"א, סעיף ל"ה: השולח גט ביד כותי שיתננו לפלוני ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו כשר, מפני שהכותי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא. הרי הכשיר את מעשה הגוי כיוון שאינו שליח לפעולה משפטית. וכן בנתיבות המשפט, סימן קפ"ב, סק"ב רואים עקרון זה: וכן במוכר ולוקח ע"י שליח שאינו בתורת שליחות, נראה דדוקא בשליח דלוקח שעשה משיכה ע"י השליח שאינו בר שליחות, לאו כלום הוא, ואפילו מסר אח"כ השליח החפץ להלוקח ומשך בעצמו שלא בפני המוכר משיכתו לאו כלום היא, דהא לא אמר המוכר ללוקח משוך וקני רק להשליח, ואפילו משך בפני המוכר, מ"מ לא היתה דעתו לקנות במשיכה זו רק במשיכה שעשה השליח ומשיכת השליח לא מהני. וכן מוכר שאמר לשליח קטן צא מכור והמשיך לאו כלום הוא. אבל אם המוכר מסר החפץ לקטן וגוי למסרו להלוקח, ואמר או כתב על ידם להלוקח שילך וימשוך ויקנה בשם המוכר, מהני משיכת הלוקח, דהא אפילו בגט מבואר באה"ע, סימן קמ"א, סעיף ל"ה דאפילו לשלוח גט ביד גוי ליתן לישראל ומינה בכתבו הישראל לשליח, דכשר, דהגוי מעשה קוף בעלמא עביד, והכא נמי השליח מעשה קוף בעלמא עביד, שהוליך הדברים שאמר המוכר להלוקח שימשוך הלוקח ויקנה. יש להבהיר שפעולת השליח תוגדר 'מעשה קוף' גם אם היא גורמת לתוצאות משפטיות, כל זמן שאינה מוגדרת על פי הדין כאמצעי שחייב בעל הדבר לעשותו להשגת התוצאה. לדוגמה פרעון חוב יוצר אמנם תוצאה משפטית, אולם מאחר שמסירת הכסף עצמה אינה פעולה משפטית שחייבת להעשות על ידי החייב דווקא, לא חלים עליה דיני שליחות, ראה שו"ת חתם סופר שם: … שלוחו כמותו בענין שליח לפרוע חוב … אין זה בגדר יש שליח או אין שליח שלמדנו בקידושין מקראי, הוא מדיני הליכות עולם אפילו בשליח גוי אפילו ע"י קטן יד השליח כיד הבעל הבית ממש, והמערב שלוחו כמותו האמור אצל פרעון חוב עם שארי שלוחו כמותו הרי זה מערב כלאים. וראה שו"ת שרידי אש, חלק א', סימן י', ד"ה נחזור (בהוצאה ישנה חלק ב', סימן קנ"ב): דדיני שליחות בעינן רק בקניינים או במקום דבעינן שמעשה השליח הוא כמעשה המשלח, כגון בהפרשת תרומה או במצוות, אבל בהולכה והבאה בעלמא לא בעינן דיני שליחות.
[4] קצות החושן, סימן קפ"ב, סק"א: … יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי … אבל בתפילין, כשהשליח מניח התפילין, הנחה זו שהיא עשייה חשיב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו. וראה גם ערוך השולחן, סימן קפ"ב, סעיף א', שנותן ארבע כללים בסוגי השלוחים, ובכלל הרביעי: … אבל מצוה שעל גופו והיא גמר המצוה כמו להניח תפילין ולישב בסוכה וליטול לולב ולאכול מצה או מצוה שבדיבור כמו להתפלל ולברך ברכת המזון וללמוד תורה או מצוה שבשמיעה כמו לשמוע קריאת התורה ולשמוע שופר וכיוצא בזה כיון שהתורה חייבה גוף זה אינו יכול לעשות שליח במקומו. ראה קצות החושן בסימן של"ג, סק"ח בענין תשלום לפועל שחזר בו: … ומבואר דכל שנמצא מלמד אחר דתו לא הוי דבר האבד ואיתא בחזרה, דאז נותן לו כל שכרו ואינו מנכה רק מה שצריך ליתן לשני. ואין לחלק בין היכא שהכניס פועל הראשון לשני דאז הוי משום שליחות, ובין היכא דבעה"ב צריך לשכור את השני, דודאי אין בזה משום שליחות כיון דבעל הבית לא שכר אלא הראשון. מדברי הקצות אלו רואים שכאשר אדם שכר שירות מאדם פלוני לא יוכל להכניס שליחו תחתיו שיבצע במקומו ואם עשה כן אין בזה דיני שליחות. ראה פתחי חושן, קניינים, פרק י"ט, סעיף ל"א: אין אדם עושה שליח בדבר שלא בא לעולם, על פי הגמרא, מסכת נזיר, דף י"ב ע"ב: כל מידי דלא מצי עביד, שליח נמי לא מצי משוי. ראה עוד שם פרק ד', הערה ל"ה שדן האם אפשר למנות שליח בדבר שמחוסר מעשה.
[5] ראה מספר דוגמאות:
(א) תופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים. שו"ע, חו"מ, סימן ק"ה, סעיף א': "הלוה שחייב לשנים או יותר ואין לו כדי לפרוע לכולם וקדם אדם אחד ותפס מהמטלטלים של לוה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה ואפילו עשאו שליח וכתב לו הרשאה אבל אפוטרופוס קנה דיד בעלים הוא." פתחי חושן, הלואה, פרק ו', סעיפים י'-י"א.
(ב) מעמד שלושתן. שו"ע, חו"מ, סימן קכ"ו, סעיף כ': "מעמד שלושתן על ידי שליח, כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל לא מהני … ואם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל יש מי שאומר דמהני והוא שעשאו המקבל שליח, אבל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו." סמ"ע, סימן קכ"ו, ס"ק נ"ג: "לא מהני. לשון הטור … דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא הוא, והבו דלא לוסיף עלה." פתחי חושן, הלואה, פרק י"א, סעיפים כ"ו-כ"ז.
(ג) שליח נעשה עד. נתיבות המשפט, סימן מ"ה, סק"ב: "… דודאי לא מהני לעשות שליח להיות עד, וכך היא גזירת רחמנא דעל ידי עדותן שמעידין בחתימתן נגמר הקנין … דהווין כעד מפי עד." קצות החושן, סק"ב. ש"ך, סק"ח.
(ד) שאלה בבעלים. שו"ע, חו"מ, סימן שמ"ו, סעיף ו': "האומר לשלוחו, צא והשאל עם פרתי, אינה שאלה בבעלים, שנאמר: אם בעליו עמו (שמות כב, יד), הבעלים עצמם ולא שליח." פתחי חושן, פקדון ושאלה, פרק ו', סעיף כ'. אין שליח לדבר עבירה.
[6] טור, חו"מ, סימן קפ"ב: "שלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מלדבר עבירה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה." רמ"א, חו"מ, סימן קפ"ב: "דווקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה." נודע ביהודה, אהע"ז, מהדורה קמא, סימן ע"ה: "… מ"מ אומר אני, בדבר זה שאין שליח לדבר עבירה … לא נחלק בו אדם, ואי אפשר לחלוק על דבר אמת היוצא מפשטן של דברי הגמרא 'אין שליח לדבר עבירה', וכיון שאינו שליח לא נעשה המעשה בשליחותו." ר' עקיבא איגר, תשובות, סימן קכ"ט. פני יהושע, קידושין, מ"ב ע"ב, ד"ה והתניא. ש"ך, חו"מ, סימן שמ"ח, סק"ו. קצות החושן, סימן קפ"ב, סק"ד. דיני ממונות, חלק שני, שער שלישי, עמוד רל"א. שו"ע, חו"מ, סימן רצ"ב, סעיף ה': "אע"פ שבכל התורה אין שליח לדבר עבירה, ריבתה תורה בשליחות יד שאפילו אמר השומר לשליח לשלוח יד בפקדון, מתחייב השומר כאילו הוא עצמו שלח בו יד." פתחי חושן, פקדון ושאלה, פרק ה', סעיף א': "ריבתה תורה בשליחות יד שאפילו אמר השומר לשליח לשלוח יד בפקדון, מתחייב השומר כאילו הוא עצמו שלח בו יד." הלכות גניבה ואונאה, פרק ה', סעיף ל"ה: "חידשה תורה בטביחה ומכירה, שיש שליח לדבר עבירה, והעושה שליח למכור או לטבוח, חייב המשלח."
יש לציין שבשליח לדבר עבירה נחלקו הפוסקים האם אין שליחות כלל והמעשה בטל: נודע ביהודה, אהע"ז, מהדורה קמא, סימן ע"ה: "וזה אשר השבתי להשיב על דבריהם, אמר יחזקאל לא עלה על לבי שום ספק בענין אין שליח לד"ע דהיינו שגוף המעשה אינו קיים במידי שהמעשה בעי שליחות." נתיבות המשפט, סימן קפ"ב, סק"א: "ותדע דהא לרוב הפוסקים אפילו בשליח לד"ע המעשה קיים, ואפילו הכי המשלח פטור מעונש.".
[7] עניין השליחות נידון במספר סוגיות בתלמוד. קידושין מא ע"א: עניין השליחות נידון במספר סוגיות בתלמוד. ראה קידושין מא ע"א, שם מתברר היכולת להרחיב את כוחו המשפטי של האדם. הביטוי שלוחו של אדם כמותו מופיע במכילתא דרבי ישמעאל: הביטוי "שלוחו של אדם כמותו" מופיע במכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרשה ה': "ושחטו אותו… מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו". רמ"א: רמ"א, חו"מ, סימן קפ"ב, סעיף א': "בכל דבר שלוחו של אדם כמותו." דיני ממונות: דיני ממונות, חלק שני, שער שלישי, פרק ראשון, עמוד רל"א: "שלוחו של אדם כמותו בכל דבר".
[8] קצות החושן סימן קפב סק"א: דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשייה, דאז הוי ליה מעשה שלוחו כמותו אבל במידי דליכא עשייה לא אמרינן שליח של אדם כמותו. שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סימן פה ד"ה ולעניין קושיית: שלא ניתן למנות שליח לשמיעת שופר, שכן השמיעה היא 'מידי דממילא'.
[9] פעמים רבות יש משמעות מכרעת לידיעתו וכונתו של עושה הפעולה המשפיעות על תוצאות הפעולה ועל אחריותו בה. ראה רמב"ם הלכות תרומות פרק ד ה"ז: האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעל הבית, אם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה מפריש אחד מששים, ואם היה בעל נפש שבעה מפריש אחד מארבעים, ואם אינו יודע דעתו מפריש לו בינונית אחד מחמשים, נתכוון לבינונית ועלתה בידו אחד מארבעים או אחד מששים תרומתו תרומה, ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה. בדעתו של השליח לקבוע את גובה התרומה וזה מחייב את השולח. ראה עוד בשו"ת עונג יו"ט סימן קיג שפוסק ששליח המפריש תרומה יכול לישאל על התרומה בפני חכם ולבטלה. א"כ יש לשליח כח מעבר לפעולה החיצונית אלא מחשבתו פועלת על התוצאות של הפעולה.ראה בית מאיר אבן העזר סימן לט סעיף ד:וכתבו התו' ז"ל אבל הכא דיש הרבה בני אדם דדרכן לתרום בעין יפה מצי למימר להכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך עכ"ל הרי שבמה שדרכן של בני אדם שלא להקפיד אינו יוכל לומר לתקוני וכו' ומכ"ש במומין שהסכימו חז"ל שבטילה דעתו דאינו יוכל לטעון לתקונו וכו' ואינו דומה לאונאה פחות משתות דאדרבא כל אדם אינו מוותר מדעתו אפי' כ"ש זולת בשנתאנה אמרו חכמים שבדיעבד מוחל ועל מעש' שליח א"צ למחול וההבדל קל ומבואר וקושייתי ע"כ לדחוק כדדחקתי לעיל בדע' הרמ' ודין שדוכין יש ללמוד מהכא וע' ב"ש סס"ק י"א ודו"ק,וכן בידיעה שאין בה להשפיעה על חלות הפעולה אלא היא יותר ענין של נאמנות יש לידיעתו השפעה ראה שו"ת הריב"ש סימן פב: ואם השליח אומר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי הנה המשלח אסור בקרובותיה מפני דברי השליח שהוא כמותו. משמע שידיעתו של השליח שהיה מעשה קידושין נזקפת לשולח
[10] אבני מלואים סימן ל סק"א, נתיבות המשפט סימן רמד ובמקנה סימן לה סק"י, כתבו שיש בקידושין דין שהבעל יאמר לאשה אמירה של קידושין, ולכן יש צורך בשליחות בקידושין כדי שאמירת השליח תועיל כאמירת הבעל.אף בשליחות שכל עינינה בדיבור ואינה חלק ממעשה תועיל שליחות, ראה ב"ח או"ח סימן תלד שכתב דבביטול חמץ אם עיקר הביטול הוא בדיבור מהני שליחות וכן בפמ"ג בפתיחה הכוללת ח"ג אות כ"ח כתב שבתפילה יכול להוציא את חבירו מדין שליחות
[11] שו"ע סימן קפב סעיף א: האומר לשלוחו צא ומכור … או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין. והרי קנין בלי כוונה אינו כלום, וראה גם שו"ע סימן ערה סעיף כד: המחזיק בנכסי הגר ובהפקר ואין דעתו לקנות אף על פי שגדר ובנה לא קנה, וכן בב"י בחו"מ סימן קפט בבדק הבית כתב שאם משך או קנה או הגביה מטלטלין ולא נתכוין לקנות לא קנה. האמרי בינה גבית חוב סימן כט אות ו ור"ש שקופ קונטרס השליחות סימן יב כתבו שבכל הענינים שצריך בעשייתם כוונה מועילה כוונת השליח, ולא תועיל כוונת המשלח כיוון שאינו עומד ומתכוון בשעת מעשה, וא"כ ודאי שהשו"ע דיבר על כוונת שליח. וכן בגט יש להוכיח שכוונת שליח מועילה להשלים את מעשיו, שהרי הרמב"ם גירושין פ"א ה"א כתב שצריך שהנתינה תהיה לשם גירושין וא"כ כוונת השליח לשם גירושין מועילה שהרי יש שליחות לגרש.
בשליחות שאין בה מעשה אלא מחשבה לבד נחלקו הפוסקים האם ניתן למנות שליח? ראה שו"ע סימן רצב סעיפים א- ה בדין שולח יד בפקדון כדי להשתמש בו נקרא גזלן, וכדי שיחשב ל'שולח יד' אין צורך שיחסרו ממש אלא מספיק שישתמש בו בכוונה לחסרו, ועל כך דן שו"ת שואל ומשיב מהדורה א, חלק ב סימן קא ששומר ששלח אדם להשתמש בפקדון בכוונה לחסרו אין השולח מתחייב מדין שולח יד, שכן לא ניתן לזקוף לשולח את כוונת שלוחו, ולכן רק אם השליח ישלח יד בפקדון ויחסרו בפועל המשלח מתחייב, ולא בשליחות שיש בה רק כוונה. וכן בב"ח או"ח סימן תלד ד"ה 'שלוחו' כתב שלא מועיל שליחות בביטול חמץ כיון שלרוב שיטות הגאונים א"צ צריך להוציא את הביטול בשפתיו ולכן מוגדר כשליחות שבמחשבה, לעומת זאת השו"ע שם סעיף לד כתב שמועיל שליחות בביטול חמץ, ולפי"ז יוצא שסובר שמועיל שליחות גם בדבר שבמחשבה.
[12] לשם יצירת השליחות אין צורך במינוי מפורש לאדם שיהיה שלוחו אלא די בבקשה שיעשה פעולה עבורו. ראה שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קמא סעיף יט: וכן מי שהיה מושלך לבור ואמר: כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, ופירש שמו ושם אשתו, שם עירו ושם עירה, הרי אלו יכתבו לה. וכן שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכא סעיף ח: המודר הנאה מחבירו, יכול המדיר לומר לחנוני: …..וכו’ וכן מותר לומר: כל הזן לפלוני או עושה עמו, אינו מפסיד. אבל אסור לומר: כל השומע קולי יזון לפלוני, דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו. אבל אמירה שיש בה הבעת רצון כללית בלי בקשה אינה מוגדרת כהרשאה.
קיימת שליחות בלי הרשאה: ראה להלן הערה מס' 27 בעניין 'זכין לאדם שלא בפניו'.
[13] ראה שו"ע סימן קפב סעיף א, פתחי חושן פרק יא סעיף א, דיני ממונות חלק שני עמוד רלג.
[14] שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף יד: בין שליח קבלה בין שליח הולכה א"צ שישמע מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האישה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר והעדים כותבים וחותמים שמינה לפלוני. וכן שם בסעיף לה: השולח גט ביד כותי שיתננו לפלוני ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו כשר מפני שהכותי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא. הגה- מיהו יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כך. ראה בפתחי תשובה שם ס"ק לה שדן באורך בדברי הרמ"א. שו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן קמו ד"ה גם: יפה כח הכתיבה מהדיבור. יתרה מזאת מצינו שאף שלא בפניו אפשר למנות שליח בכתב, ראה חת"ס בשו"ת תשובה קצט שכתב שהעיקר כדעת הפוסקים שמותר לעשות שליח בכתב שלא בפניו.
[15] שו"ע אבן העזר סימן קכא סעיף ה: מי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן בודקין אותו בדברים אחרים … אם הרכין בראשו על לאו ועל הן הרי אלו יכתבו. ראה עוד שו"ע אבן העזר סימן לה סעיף ה: יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הרי זו מקודשת דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו. וכן ערוך השולחן אבן העזר סימן קמא סעיפים נ- נד בעניין בעל שהעביר לחבירו גט עבור אשתו על ידי נוכרי אבל לא מינה אותו כשלוחו במפורש, הוא מציין פוסקים הסוברים שיש בזה מינוי לשליחות משום שגם הישראל יבין שהבעל עושה אותו שליח מפני שיודע שאין שליחות לגוי. א"כ אע"פ שאין פה אמירה מפורשת מועיל וזאת בתנאי שבדרך זו ישנה הוראה חד משמעית ולא רק אומדן דעת שלא נחשבת הרשאה. ראה רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ג הלכה ו: אבד להן פסחם ואבד לו פסחו ואמר להן צאו ובקשו ושחטו עלי, ואמרו לו צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט ומצאו הם ושחטו, כולם אוכלין מן הראשון והשני ישרף, ואם אין ידוע אי זה נשחט תחילה או ששחטו שניהן כאחד שניהן ישרפו ופטורין מלעשות פסח שני. הלך הוא לבקש והלכו הם לבקש ולא אמרו זה לזה כלום, אף על פי שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו, או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדן הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו, הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום אינן אחראין זה לזה.
[16] בשאלת חלקו של השליח ביצירת השליחות האם דרושה הסכמתו המפורשת או אין צורך כלל בהסכמתו ואף ידיעתו ישנה עמימות בדברי הראשונים ואין בכך דברים ברורים. אף באחרונים הדברים לא מוחלטים. אולם יש נטיה בהרבה מן הפוסקים להצריך לפחות את ידיעתו. מהרי"ט ח"ב סימן פ"ה, ט"ז אה"ע סימן קמא ס"ק מד: שגם השליח נעשה שלוחו על פי מה שנתרצה תחילה להיות שליח. וכך עולה משו"ת עונג יו"ט סימן קמו: דהשליחות ברצון השליח והמשלח תליא. וכן באמרי בינה הלכות גביית חוב סימן כט. וט"ז אבן העזר סימן קמא ס"ק מד : והנה שליחות השליח הוה כקדושי אשה שגם השליח נעשה שלוחו על פי מה שנתרצה תחילה להיות שליח. אף שבלשונות הפוסקים מדובר על התרצות אין הכרח להבין שצריך הסכמה מפורשת אלא די בידיעה ושתיקה. כך רואים מהשולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן לו סעיף ח: אשה נעשית שליח לחברתה לקבל קדושין, אף ע"פ שנעשית לה צרה, שמקדש לשתיהן. ויש מי שאומר שאפילו אם כשאמרה לה: קבלי גם בשבילי, ולא השיבה הן אלא שתקה וקבלה סתם, מסתמא גם בשבילה קיבלה. מאידך בשו"ת פני יהושע סימן פה כתב להוכיח מהא דמהני שליחות בחצר שלא צריך רצון השליח.
[17] הצד השלישי רשאי לדרוש הוכחות על השליחות. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות העושה שליח לגבות חובו סימן קכא סעיף ד: שלח המלוה, או המפקיד, כתב ללוה או לנפקד: מנה שיש לי בידך שלחהו ביד לוי, ושלחו בידו, וטען המלוה: לא כתבתי ולא שלחתי לך, ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח, ויפטר. אבל אם לא היה הכתב כתב ידו, או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו, אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד, אם טען המלוה ואמר: לא שלחתי כתב ואחרים רימו בו, הלוה או הנפקד חייב באחריותן ומשלם אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה. ויש מי שהורה שישבע ואח"כ יטול, כדין כל הנשבעים ונוטלים. רואים מכאן שתתכן אפשרות שהלווה יפרע ויטענו כלפיו שהשליח רימה ולא מונה לשליח כלל ותהיה אחריות עליו לכן יכול לדרוש הוכחה בכתב ולא מספיק סימני זיהוי.
[18] רשאי הצד השלישי לדרוש לראיה את ההרשאה. ראה נמוקי יוסף בב"ק כז בדפי הרי"ף ד"ה 'ואי תפס': "תן לי הפיקדון והרשאתי זו תהא בידך ואם הירשה אחר הוא הפסיד". ישנו מקום נוסף שאפשר לדרוש את ההרשאה אבל שם זה נועד להתמודד עם חשש של ביטול השליחות ולא עם הוכחה על קיום השליחות. ראה שו"ע סימן קכב סעיף ג: מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות רשאי. ואין הנתבע יכול לדחות למורשה לומר שמא המרשה ביטל שליחותך והרשה אחר שהרי זה אומר לו תן לי מה שיש בידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך ואם ביטל שליחותי הוא הפסיד על עצמו והנתבע פטור שהרי בהרשאתו נתן.
[19] שו"ע סימן קפח סעיף ב: עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצוות נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני דעת והם חרש שוטה וקטן אינם נעשים שלוחים. פתחי חושן פרק יא סעיף ה, דיני ממונות ח"ב שער שלישי פרק שביעי סעיף ה.
בקדושין ובגטין ישנו יוצא מן הכלל. ראה שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף לא: הכל כשרים לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה אחד האיש ואחד האשה חוץ מחרש, שוטה וקטן, עבד ונכרי. אע"פ שאיש אינו יכול לקבל גט ואשה אינה יכולה לתת גט, די בכך שהם בתורת גיטין וקידושין, משא"כ עבד שאינו בתורת גיטין וקידושין אינו יכול להיות שלוח.
[20] שו"ע סימן קפח סעיף א: אין הגוי נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם. פתחי חושן שם. דיני ממונות שם סעיף א: … אולם פעמים יש שליחות לנכרי אם זה לחומרא, ראה שם הערה 1 שהאריך בזה.
[21] אף פעולות שלא ניתן להבינם מלשון ההרשאה כלולות בשליחות אם הם דרושות לשרת את מטרת ותכלית השליחות, ומסתבר שזו היית כוונת השולח. ראה שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף טז: האומר כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה, אינו גט. בד"א, בבריא. אבל במסוכן, והוא אדם שקפץ החולי במהרה והכביד עליו חליו מיד, והיוצא בקולר, אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר: כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה. וראה גם חזו"א אבן העזר הלכות קידושין סימן מט סק"ט שבאר את פסק הרא"ש ששליח שנשלח לשדך פלונית והוא אף קידשה לשולחו שהקידושין חלים, שאומד הדעת שהשולח מסמיך אותו גם לקדש עבורו משום שכך נהוג. אולם ראה באוצר הפוסקים אבן העזר סימן לה סעיף ד בשם היד דוד שכיום שהנוהג ששליח לשדך אינו מקדש ברור שאין הרשאה לקידושין. ראה עוד רא"ש בנדרים על הסוגיא בדף עב ע"ב לגבי שליח שנשלח להפר נדרי אשה נשואה אע"פ שלא קיבל מינוי מפורש גם על שמיעת הנדר זה כלול במינוי על ההפרה שהרי ודאי זו כוונת השולח. וראה ראה ערוך השולחן חו"מ סימן קכב סעיף ה: יראה לי שהמלווה שעשה שליח (לגבות את חובו מן החייב) בלא הרשאה (כלומר בלא שטר אורכתא) והיה לנתבע איזה טענה, ועמד השליח עמו בדין ויצא השליח חייב, אין יכול המלווה לומר: כיוון שלא היה לך ממני הרשאה אין דינך דין. אלא מה שעשה עשוי … אף שהנתבע היה ביכולתו שלא להשיבו … מכל מקום המלווה אין ביכולתו לומר לא שלחתיך לזה דהשליחות כולל הכל.
[22] שליחות כוללת גם ייצוג משפטי ומעיקר הדין אפשר לנהל תביעה משפטית ע"י שליח. ראה ערוך השולחן חו"מ סימן קכב סעיף ה: יראה לי שהמלווה שעשה שליח (לגבות את חובו מן החייב) בלא הרשאה (כלומר בלא שטר אורכתא) והיה לנתבע איזה טענה, ועמד השליח עמו בדין ויצא השליח חייב, אין יכול המלווה לומר: כיוון שלא היה לך ממני הרשאה אין דינך דין. אלא מה שעשה עשוי … אף שהנתבע היה ביכולתו שלא להשיבו … מכל מקום המלווה אין ביכולתו לומר לא שלחתיך לזה דהשליחות כולל הכל. המלוה לא יכול לטעון כלפי השליח אינך שלוחי לעניין זה כיוון שזה חלק מהשליחות. הדרך היחידה שהשולח יכול לבטל את השליחות היא רק אם יטען שלא ייצגת אותי כראוי, ותקנת נהרדעא בתלמוד בב"ק דף ע ע"א , שולחן ערוך חושן משפט הלכות הרשאה סימן קכב סעיף ד: המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו, צריך ליקח לו, בקנין, שהרשהו, וצריך לכתוב לו: דון וזכה ואפיק לנפשך (או שאר לשון כדומה לזה) (ב"י בשם הרשב"א). ואם לא כתב כן, אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר, שיאמר לו: לאו בעל דברים דידי את (כ"כ הרא"ש פ' מרובה ופשוט הוא דאין חולק ולא כב"ח שכתב דהרמ"ה שהביא הטור באחרונה חולק ע"ש). ומיהו אפילו לא כתב לו כן, ונתן המחזיק מה שבידו ליד המורשה, ונאבד, פטור, דלא גרע משליח שעשאו בעדים. נועדה כדי למנוע מהלווה לטעון לאו בעל דברים דידי את אבל אם ירד עמו לדין זה מחייב את השולח.
[23] שולחן ערוך חושן משפט הלכות הרשאה סימן קכג סעיף ה : הבא בהרשאה שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה, לא עשה כלום, שזה יאמר: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות, אפילו אם מחל על הכל, מחול. וכל שכן אם פירש בה: מחילתך כמחילתי.
[24] ראה שו"ע סימן קפב סעיף ב שכתב שעבר על דעת משלחו לא עשה כלום דווקא שהודיעו שהוא שליח אבל אם לא הודיעו שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו.
[25] ראה סעיף 3(א) בחוק. כיצד נוצרת השליחות.
[26] ראה שו"ע קפב סעיף י: א"ל מכור שדה לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו. וכן שו"ע סימן קפח סעיף ה: כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל. ובש"ך שם סק"ב: פירוש, אפילו אם השליח רוצה להשלים חסרונו. דיני ממונות חלק שני שער שלישי פרק רביעי סעיף וכן בשולחן ערוך סימן קמא סעיף מה :השליח ששינה בשליחותו במה שאמר לו הוא או היא, לא עשה כלום. כיצד, א"ל: תנהו לה במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר; אל תתנהו לה אלא בעליה, ונתנו לה בבית או איפכא; או אל תתנהו לה אלא בימין, ונתנו לה בשמאל או איפכא, לא עשה כלום.
[27] יש להעיר שאין הסדר המאפשר לשולח לאשר את הפעולה למפרע, ראה משנה למלך הלכות שלוחין ושותפין פרק א ה"ה שפסק בענין שליח שנשלח לקדש אשה על תנאי וקדשה בלא תנאי שאף אם לאחר מעשה הסכים המשלח אין בכך כלום שכבר נתבטל המעשה, וכך הובא בדברי הגאונים כלל צה, ז בשם הדברי חיים ח"א אהע"ז סימן פו.
'זכין לאדם שלא בפניו': גם כשאדם ממנה שליח והשליחות התבטלה מאיזה טעם שהוא, יועיל בזה 'דין זכין לאדם שלא בפניו' ולא נאמר כיוון שהשולח עשה אותו שליח, ודאי שהוא רוצה שהענין יתקיים דוקא במסגרת דיני שליחות. ראה שו"ת זכרון יהונתן אהע"ז סימן ב אות יד, וכן באנציקלופדיה התלמודית כרך יב עמוד קלט הערה 45 ציין לעוד מספר פוסקים שחלקו על העין יצחק הסובר שאין בכך דין זכין. וכך רואים מדין בשו"ע סימן קפג סעיף ה ששלחו לקנות חיטים וקנה שעורים אם היה בהם רווח זכה המשלח למרות שהשליח חרג משליחותו והשליחות בוטלה. וכן פתחי חושן הלכות פקדון ושאלה פרק יב הערה מד ד"ה ולולי באר זאת מ'דין זכין'.
[28] רמב"ם שלוחין ושותפין פרק א הלכה ב: שליח שעבר על דעת משלחו לא עשה כלום. וכן אם טעה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות. שו"ע סימן קפב סעיף ג: טעה וקנה ביוקר אפילו בכל שהוא המקח בטל בין בקרקע בין במטלטלין שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. לפיכך אם התנה עמו שעושהו שליח בין לתקון בין לעוות אפילו מכר לו שווה מנה בדינר או לקח לו שווה דינר במנה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן כפי התנאי. וראה ט"ז סימן קפב סק"ב: ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון … דאנו רואים דלאו שלוחו הוא כלל, משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות. מבואר כאן שכאשר השליח חרג מסמכותו לא עשה כלום. לעומת זאת כאשר טעה בחריגה שאינה מוחלטת אין הפעולה בטילה אך ניתנת הברירה בידי השולח לחזור בו. וכן ניתן לדייק מהרמב"ם שכתב בתחילת דבריו שאם עבר על דעת בעל הבית לא עשה כלום ואם טעה כתב שחוזר משמע שאין ביטול מקח. כך דייק מהרמב"ם ספר מאמר המלך הלכות שלוחין פרק א ה"ב ד"ה מעתה נבוא: וכן יש ראיה ברורה שזה חזרה ולא ביטול שליחות ממחלוקת שו"ע רמ"א וביאור הסמ"ע שם שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז סעיף ד: היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא, כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה, בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל, אבל המאנה אינו יכול לחזור, אם רצה זה וקבל. ויש אומרים דאף המאנה יכול לחזור בו, אלא אם כן נתרצה המתאנה פעם אחת, או ששתק יותר מן השיעור שיתבאר בסמוך סעיף ז' סמ"ע סימן רכז ס"ק ח : דאף המאנה יכול לחזור. דכיון שהנתאנה יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם, משו"ה גם הוא יכול לחזור, אא"כ אם נתרצה הנתאנה פעם אחת דאז מיד נגמר המקח וגם הוא אינו יכול לחזור בו. ואף על גב דכתב הטור בסוף סימן שלפני זה [סעיף ז'] ובסימן ק"ץ [סעיף י"א] בהיכא דעייל ונפק אזוזי, כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח, ואפילו אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה, שאני התם דמיד שעייל ונפיק אזוזי אזי נגלה שלולי צריך המעות לא היה מוכרו, ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו, משו"ה אף שנתרצה אח"כ לקיים המקח, כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו, אבל הכא דלא גילה המתאנה מתחילה דעתו שרוצה לחזור בו, משו"ה כשנתרצה אח"כ הו"ל כאילו נתרצה מעיקרא, משו"ה אין המאנה יכול לחזור בו:
[29] אף בחריגה שאינה מוחלטת גם הצד השלישי יכול לחזור בו כל זמן שלא אושרה העסקה ע"י השולח. וזאת רק במקרים שהצד השלישי נהג בהגינות, כגון שהטעות לא הייתה באופן מודע. ראה שו"ת נאות דשא סימן נח שדן במקרה שמכר שעורים ולא ידע שיש יפוי כח לשליח לקנות חיטים. שם שניהם (המוכר והקונה) יכולים לחזור בהם. ומחלוקת השו"ע והרמ"א בסימן רכז סעיף ד האם גם המאנה יכול לחזור זה דווקא שלא נהג כהוגן שיש אונאה לקונה. וכן מובא בשולחן ערוך חו"מ הלכות שלוחין סימן קפה סעיף ו: כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן, ואחר שקנה הלוקח אמר המוכר: איני רוצה למכור בדמים אלו, מחזיר הלוקח, שהרי לא פסק לו דמים ואמר לו מכור בכך וכך. הגה: וי"א דוקא שלא אמר לו כלום בשעה שהפקידו, אבל אמר לו: מכור במה שתמצא, לא יוכל המוכר לחזור בו. ובסמ"ע שם ס"ק טו: מחזיר הלוקח כו'. כתב ב"י [סעיף ז'] ונראה דאע"פ שהמוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו, ע"ש ודו"ק. בניתבות באורים סימן קפה ס"ק ז ביאר שדווקא שהסרסור נתאנה אבל במקום שנהג כהוגן גם הוא יכול לחזור וזאת מאחר שהשולח יכול לחזור בו מן העסקה גם הצד השלישי יכול לחזור ורק במקום שלא נהג כהוגן יוכל לחזור שלא יהיה חוטא נשכר.
ראה נתיבות המשפט סימן קצה ס"ק א בביאורים מבואר ששני הצדדים יכולים לחזור.
[30] כיון שהשולח הנסתר זוכה בנכס (ראה הערה 45) הוא הופך להיות לבעל דינו של הצד השלישי. עקרון זה נלמד מענין הלואה. שולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עז סעיף ב: שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות, השני משועבד אף על פי שלא היה עמו בקנין בשעת הלואה. (שותפים יש להם דין של שלוחים זה לזה) ובנתיבות שם ס"ק ד ביאר שהחוב מוטל על השותף גם כאשר הצד השלישי (המלוה) לא ידע שהלווה נוטל את ההלוואה לצורך השותפות: "דהא המשלח חייב בעשיית השליח אפילו שלא הודיע למלוה שהוא שליח. ובש"ך שם ס"ק ט כתב: אלא דמיירי השו"ע שלקח לצורך השותפות בציווי של השותף השני פשיטא שבזה חייב לכו"ע כיוון שנעשה שלוחו.
[31] חיובו של השליח לעמוד בהסכמים שסיכם עם הצד השלישי, במקרה שלנו לשלם עבור הקניה אם השולח לא ישלם, כיון שכלפי הצד השלישי הוא בעל העסקה. ראה בשו"ע שכאשר משכיר פועלים ולא סיכם אתם שיש צד שלישי שמשלם הם עומדים מולו. שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלו סעיף א: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שהנהו, ואינו יכול לומר לו: טול מה שעשית בשכרך, אפילו לא אמר לו שכרך עלי, אלא שכרו סתם. אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם, יכול לומר: טול מה שעשית בשכרך. ואם אמר ליה: שכרך עלי, אינו יכול לומר לו כן. הגה: שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו. והוא הדין בשוכר מלמד לבן חבירו. אחד שאמר לחתנו: תלמוד עם בנך ואני אשלם לך, פטור מלשלם לו (מרדכי פרק זה בורר). לפי גישה זו השליח חייב כיוון שאתו התנהלה העסקה. ישנה גישה אחרת בהלכה הרואה את השליח כערב כיון שעל סמך דבריו התבצעה העסקה. החיוב נובע מדין ערב שהרי הוא גרם לצד השלישי לחשוב שהעסקה מתבצעת אתו. ראה פתחי חושן הלוואה פרק יג הערה מט שציין לרשב"א שמבאר כך בהקשר לשכירות פועלים, וכן פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 30 ד"ה וכ"כ הרשב"א. ראה גם בש"ך סימן קפה ס"ק ז שבשליח שלא גילה את זהות השולח עדיין נשארה עליו אחריות כ"ש בזה שיצר רושם שאינו פועל בתור שליח שמשתעבד.
[32] כדי שבעלות על נכס תעבור בין המוכר לקונה צריך שתהיה דעת מקנה ואין צורך בידיעה על זהות הקונה. ראה בענין סחורה שדמיה קצובים שיכול כל מי שמשלם תמורתה לזכות בה. שו"ע סימן ר סעיף יא אע"פ שהמוכר לא מכיר את זהות מי שיקנה יש לו כוונה כללית להקנות לכל מי שירצ. במקרה של שליחות נסתרת יש טעות בזיהוי, המקנה חושב שהשליח הוא הקונה ולכן מקנה לו ולא מתכון להקנות לאחר בהלכה לא מצינו התיחסות מפורשת למצב זה באופן ישיר אולם יש לכך התיחסות מסוגיא העוסקת בשליחות שיש בה חריגה לא מוחלטת ראה בסוגיא בב"ק קב : שם רואים שהשולח שהוא בעל המעות קונה את החיטים למרות שהשליח לא הודיעו על דבר השליחות כך בארו כמעט כל הראשונים את הסוגיא שמדובר שם בשליחות נסתרת וטעם הענין שדעת המוכר להקנות לבעל המעות ראה שו"ע חו"מ הלכות שלוחין סימן קפג סעיף ה שציין סוגיא זאת להלכה: נתן לו מעות לשלוחו לקנות לו חטים בין לסחורה בין לאכילה והלך וקנה שעורים או בהפך אם היה בהם הפסד הוא לשליח ואם היה בהם ריוח הוא למשלח מסוגיא זו שנפסקה להלכה רואים שהשולח קונה למרות שהמדובר בשליחות נסתרת לפי רובם המוחלט של הראשונים ראה בסמ"ע חו"מ סימן קפג ס"ק יא בטעם הדין שדעת המוכר להקנות לבעל המעות :דראובן כו'. בטור המובא בציונים אות י כתב אדעת ראובן ובפרישה סעיף ה כתבתי דנ"ל דלאו דוקא קאמר, אלא ר"ל שנתנם לו סתם, ומסתמא דעת המוכר לאקנוי לבעל מעות בדיני ממונות ח"ב שער שלישי עמוד רמד סעיף ד: ראובן שאמר לשמעון שלוחו קנה לי חפץ מסוים , וקנה סתם, שלא אמר למוכר שהוא קונה בשליחות ראובן, קנאו ראובן בעת משיכת שמעון וכו' ואפילו קנה שמעון בדמים שלו קנה ראובן ונותן לשמעון דמיו בשני המקורות האחרונים הקונה הנסתר קונה כין שהשליח הודה שהוא שלוחו וסיבת הקנין מכח שלוחו שלאדם .
[33] כיון שבכל התחיבות יש השתעבדות, ואי אפשר להשתעבד באופן כללי אלא צריך לדעת למי משתעבדים, לכם צד ג' לא יכול להתחייב אלא מול השליח ולא מול השולח שהוא לא מכיר. כך נראה בסוגיא בגיטן דף יג ע"ב בדין מעמד שלושתן. בגמרא מעמידים הדין הזה אפילו במלווה. ולמה זה מועיל אפילו במלוה? הגמרא ממתרצת: נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנה לך ולכל מי שבא מחמתך משמע שבלי זה אי אפשר.
[34] דין זה נכון הן בעסקאות שיש בהם קנין, שבהן נדרשת דעת מקנה: אין פה חסרון של דעת מקנה שהרי צד ג' לא מתכון להקנות לשליח אלא לשולח, ואי ידיעת זהות השולח אינה פוגעת בתוקף העסקה. ראה שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ר סעיף יא: הנוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו, אם היו דמיו קצובים ונאנס בידו, חייב, שהואיל ודמיו קצובים מעת שהגביהו נעשה ברשותו ואין המוכר יכול לחזור בו, והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח. אבל חפץ שהמוכר קץ בו, והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק. ואם גילה דעתו שאינו חפץ בו, ונגנב או נאבד קודם שיחזירנו, יש אומרים שהוא כשומר שכר, וי"א שהוא כשומר חנם. שהרי כל מי שרוצה יכול לזכות בחפץ מספיק שיש רצון להקנות שהרי בעל החפץ לא יודע מי יקח אותו . וכך נראה מהש"ך סימן קפה.
ראה ש"ך חו"ם סימן קפ"ה סק"ז: אבל אם אינו מכיר המשלח, אע"פ שהוא מודיעו שהוא שליח, יכול לומר סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא השולח בודאי אין קפידא בכך, שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשיך. רואים משם שכאשר השליח לא מודיע את זהותו של המשלח הוא לא משתחרר מאחריות כלפי הצד השלישי למרות שהזוכה בחפץ הוא השולח. אף החולקים על הש"ך שנשארה אחריות לשליח יודו שהשולח זוכה בחפץ למרות שזהותו לא ידועה ראה אבני חושן סימן קפב ס"ח.
דין
ראה ש"ך חו"מ סימן קפה סק"ז: אבל אם אינו מכיר המשלח, אע"פ שהוא מודיעו שהוא שליח, יכול לומר סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא השולח בודאי אין קפידא בכך, שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשיך. רואים משם שכאשר השליח לא מודיע את זהותו של המשלח הוא לא משתחרר מאחריות כלפי הצד השלישי למרות שהזוכה בחפץ הוא השולח. אף החולקים על הש"ך שנשארה אחריות לשליח יודו שהשולח זוכה בחפץ למרות שזהותו לא ידועה ראה אבני חושן סימן קפב ס"ח. דין זה נכון גם בעסקאות שיש בהם התחייבות שהרי יודע שהתחיבות אינה כלפי השליח ומתכוון להשתעבד לשולח.
[35] שו"ע סימן קפב סעיף ב: עבר השליח על דעת משלחו לא עשה כלום ודווקא שהודיע שהוא שליח של פלוני לפיכך אף על פי שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר. אבל אם לא הודיע שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו. וכן הוא בפתחי חושן הלכות פקדון ושאלה פרק יב סעיף א.
[36] קיימת חובה מוסרית על השליח לנהוג כלפי השולח בנאמנות אך הפרתה אינה גוררת סנקציה משפטית נגד השליח, ראה שו"ע סימן קפג סעיף א: הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה אין לו עליו אלא תרעומת. וכן שם בסעיף ב: הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלים והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאים. וראה נתיבות המשפט חידושים סק"א: ועיין ביאורים סק"א דדוקא בשליח בחנם או במקבל עסק לזמן דדמי לפועל שיכול לחזור בו אז אין לו עליו אלא תרעומת, אבל בשליח בשכר או בקבלנות לקנות לו סחורה בתרעא דמשיך ולא קנה, חייב להשלים לו מניעת הריוח כפי שהרויחו שאר סוחרים בעסק כזה.
[37] טור יורה דעה סימן קעז: הנותן מעות לחבירו לקנות בהן פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן. וכתב הב"י: גם זו תוספתא שם, והרמב"ם שלוחין פרק ה הלכה ג פירש רשאי לקנות לעצמו ממעות אחרים שאינם דמי השותפות אפילו מאותו המין וכל שכן ממין אחר ולא חיישינן שאם יקנה מדמי עצמו מאותו המין ישתדל יותר בשלו מבשל השותפות, והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. ועל פי זה יש להוסיף דכ"ש שאין חשש שיעדיף שולח אחד על משנהו.
[38] שו"ע הרב הלכות מכירה סעיף טו: ואין השליח רשאי למכור לעצמו או לקנות מעצמו מפני החשד שיחשדהו שמוזיל לעצמו אלא אם כן אמר לו המשלח סכום המקח קצוב (והמותר שלך) שאז מקחו קיים אם יתרצה לו המשלח. וכן בפתחי חושן פרק יא סעיף ב: שליח למכור אינו יכול לקנות החפץ לעצמו, ויש אומרים אפילו בסכום שהרשו הבעלים למכור, אבל אם אמר לו השליח הילך כך וכך עבור חפץ זה ונתרצה הבעלים קנה השליח.
[39] איסור שוחד מצינו רק בדיינים, ופוסקי ההלכה הרחיבו זאת גם לעובדי ציבור. ראה תחומין חלק ה עמודים 332- 333 ולא ביחס לאדם פרטי. ראה שו"ע סימן קפג סעיף ו: היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במידה כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. וכן שו"ע סימן רכח סעיף יח: מותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו. ולא ראינו בתלמוד ובפוסקים שהעירו שיש פגם בכך.
[40] שו"ע סימן קפג סעיף ב: הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאים. וכן באבן העזר סימן לה סעיף ט: העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי. כן ניתן להסיק בהיקש מדבריו של הכסף הקדשים חו"מ סימן קפג ס"ק ד שנאמרו לגבי שותף: אין בגידה גדולה מזו במה שנודע לו רק על פי חברו על דעת שותפות וילך ויקנה לעצמו הרי זה כגניבה ממש, וגם כפי שורת ההלכה יש בזה איסור גניבת דעת, כיוון שרק על נאמנותו סמך והודיעו מקום הסחורה. ראה עוד בשו"ע סימן רלז סעיף א: המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו בין קרקע בין מטלטלים ובא אחר וקנאו נקרא רשע, ומיוסד על דין 'עני המהפך בחררה' וראה באגרות משה אבן העזר ח"א סימן צא שכתב שבשליח דין זה רחב יותר כיוון שהמשלח סמך עליו ולכן גם במקום שזה עסקה לא מצויה שיש פוסקים שלא אסרו זאת מדין עני המהפך בחררה באדם זר, בשליח יאסרו.
[41] במספר מצבים יכול השולח לתבוע נזק שנגרם לו ע"י השליח: 1. ראה שו"ע סימן שלג סעיפים ה-ו לענין דבר האבד: כיצד שוכר עליהם שוכר פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמישים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל שלושה או ארבע. כ"ז בשליח בשכר, אולם בחינם ראה רמ"א סעיף ה: פועל שעושה בחינם עם בעל הבית יכול לחזור בו אפילו בדבר האבד, וכן בנתיבות המשפט שם ס"ק יב כתב שפועל בחינם פטור בכל ענין. 2. ראה פתחי חושן נזיקין פרק ג הערה עד ד"ה ובכנה"ג שציין לפוסקים שכתבו בענין שליח בחינם שלא טיפל בסחורה והוזלה שאפשר לחייבו, שסו"ס הוא שומר והתרשל בשמירתו. 3. כאשר השליח נמנע מלבצע את השליחות כגון שנתן לו מעות לקנות ולא קנה והכסף נשאר מובטל וע"י כך נמנע רווח (מבטל כיסו של חבירו), בנתיבות המשפט סימן קפג סק"א כתב שבשליח בשכר חייב להשלים לו מניעת ריוח כפי שהרויחו שאר הסוחרים, וכן כתב בערוך השולחן סימן קפג סעיף א. בדיני ממונות חלק שני שער ג פ"ג עמוד רמב מסכם דינים העולים משליח שמנע ריווח ממשלחו. פתחי חושן פרק יב סעיף טו.
[42] סעיף 2 בחוק קובע 'שלוחו של אדם כמותו ופעולת השלוח נזקפת לשולח'. ולכן כיון שמדובר על שליחות ללא חריגה, התוצאה היא שיש לשולח בעלות גמורה על נכסים אלו אף שהשליחות נסתרת.
[43] ראה סעיף 7 בחוק שאף בשליחות נסתרת השולח זוכה בחפץ. בסעיף זה מתבאר שאף בנכסים נוספים שאינם עיקר השליחות זוכה השולח כמבואר בסעיף קטן הבא.
[44] ראה שו"ע סימן קפג סעיף ו: היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. סמ"ע ס"ק יט-כ: כגון טלית וחלוק וכיוצא בו שנמכרים באומד, הכל לבעל המעות, דאמרינן מסתמא דעל המעות שקיבל ממנו נתן לו כל כך, שהרי אין לו קצבה וידוע, ופעמים מוכרים כל כך בדינר. וכן שו"ע סימן קפה סעיף א: הסרסור שליח הוא, אלא שנוטל שכר שליחותו. לפיכך אם שינה דעת הבעלים, משלם מה שהפסיד. כיצד, ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר ליה: מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה, והלך ומכרו בחמשים, משלם החמשים מביתו. מכר במאתים, הכל לראובן. סמ"ע סק"ב באר את הדין השני שהכל לראובן שמדובר בנכס שאין לא קצבה ואע"פ שהשולח הסתפק במחיר זול אין זה אומר שהיה מוכן לוותר על תמורה גדולה יותר אלא שלא העריך נכון.
וכן כשהצד השלישי טעה בהערכת שווי העסקה, ראה סמ"ע סימן קפג ס"ק כא שכתב שאף בזה בדבר שאין לו קצבה הכל למשלח, דלא כקצות החושן סק"ח שכתב בטעות של הצד השלישי כל הרווח הולך לשולח אף בדבר שיש לו קצבה.
כאשר טעה בחשבון, שו"ע סימן קפג סעיף ז: שלח שלוחו לקבל מעות מהגוי וטעה הגוי ונתן לו יותר הכל לשליח. ראה סמ"ע ס"ק כא בטעם הדבר: משא"כ בהטעהו בחשבון, דלא נתן להגוי עתה כלום, וידע הגוי כמה חייב לו, והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו גנב לו, ואילו היה רוצה השליח היה אומר להגוי טעית בחשבון והיה מחזיר לו המותר, עכ"ל. ראה בגר"א ס"ק כג שביאר זאת דהוי כמציאה. ומטעמים אלו הדין שייך אף בדבר שאין לו קצבה. פתחי חושן פרק יא סעיף טו.
כאשר השליח גנב או רימה את הצד השלישי לכו"ע הכל לשליח, ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן כז וכן ש"ך קפג ס"ק יג.
[45] שו"ע סימן קפג סעיף ו: היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במידה כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. פתחי חושן פרק יא סעיף ט.
[46] רמ"א בסימן קפג סעיף ו: מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח. סמ"ע ס"ק יח כתב שדין זה תלוי במחלוקת הראשונים, לדעת רי"ף גם כשאמר בפירוש חולקים כיון שהנאה באה ע"י מעות המשלח, ולרש"י הכל לשליח. גם הש"ך ס"ק יב תמה על פסק הרמ"א שהרי הרבה ראשונים חולקים וסוברים שיחלוקו ברווחים. בפעמוני זהב דף קיג ע"ד כתב משם משכנות הרועים שדעת השו"ע כרי"ף שכך מבואר בב"י, וכ"כ בספר בית יהודה ח"ב סנ"א. וסיכם בספר דיני ממונות חלק שני שער שלישי פרק חמישי סעיף ב: אמר המוכר בפירוש שנותן התוספת לשליח הכל של השליח, ויש סוברים שגם במקרה כזה מחלקים ביניהם, ולהלכה הולכים אחר המוחזק שיכול לומר קים לי.
[47] קצות החושן סימן קפג סק"ז: אבל אם נותן בפרוש לבעה"ב, גם לדעת הרי"ף הכל לבעה"ב, דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח יהיה לשליח חלק בו. דיני ממונות חלק שני שער שלישי סעיף ב.
[48] שו"ע סימן קפג סעיף ה: נתן מעות לשלוחו לקנות לו חטים בין לסחורה בין לאכילה והלך וקנה לו שעורים או בהפך אם היה בהם הפסד הוא לשליח ואם היה בהם רווח הוא למשלח. דיני ממונות חלק שני פרק רביעי סעיף א. ש"ך סק"י כתב ששליח המוחזק ברווח יכול לשמור לעצמו מחצית הרווח בטענה קים לי כדעת העיטור.
[49] רמ"א סימן קפב סעיף ג: מי שציוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה אין צריך להחזיר לו דלא אסיק אדעתיה שיוציא כל כך אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו. וכן בשו"ע סימן קכב סעיף ו: המרשה את חבירו, כל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה, המשלח חייב בהם שכך כותבים בהרשאה כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר. פתחי חושן פרק יא סעיף ו והערה יד. עילה נוספת עומדת בפני השליח לקבל הוצאותיו מדין 'נהנה' ראה שו"ע סימן שעה סעיפים א- ו. לפי הסיבה הראשונה שציינו יכול לדרוש את כל הוצאותיו, מדין 'נהנה' גובה השיפוי נקבע לפי גובה הנאתו של הזוכה.
50 נתיבות המשפט סימן קפב סק"ג: … ואילו המשלח שביטל השליחות שלא בפני השליח אפילו בפני עדים, והשליח לא ידע והלך וקנה במעות עצמו בשם המשלח כמו שציוה לו המשלח שאמר לו לך וקח במעותיך ואשתתף עמך, חייב להחזיר להשליח מעותיו, כיוון דהשליח הוציא ממון על פיו כמו בתן מנה לפלוני או זרוק מנה לים דחייב משום ערב.
אם מת המשלח אין חיובו של המשלח מדין ערב, ראה חידושי הרי"מ לשו"ע חו"מ סימן קכב אות ד: אבל במת מה יועיל חיובו אף אם היה מתחייב בפרוש אף שימות מ"מ אין חיוב לאחר מיתה כיון שמת קודם שנתחייב. וכן בכסף הקדשים לחו"מ סימן קכב סק"ב, וכן בערך שי חו"מ סימן קכב סעיף א. לעומתם נתיבות המשפט חו"מ סימן קכב סק"ג כתב שאף שהמשלח מת חיובו מדין ערב. ולפי"ז, אפילו מת או ביטל חייב, דודאי באומר תן מנה לפלוני ואתחייב לך דחייב, אפילו ביטל שלא בפניו והוא לא ידע ונתן על פיו דחייב, דאין כאן ענין שליחות שיתבטל וכיוון שהוציא זה הממון על פיו, חייב, וכן אפילו מת והוא לא ידע, דהוי כנתחייב מעכשיו אם יוציא זה הממון על פיו.
[51] שו"ע סימן קפח סעיף ו: מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו. רמ"א סימן קעו סעיף מח: אבל מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפס יש אומרים דאם הלך בשבילו בחינם חייב לפדותו דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין ויש חולקים. ובסמ"ע סימן קפח ס"ק יא כתב שלא הביא הרמ"א דעת המרדכי שם אלא בנזקי גוף השליח, שיש לומר שגופו שאול לו אבל כשהוזק השליח בממונו יש לומר דלכו"ע פטור המשלח, ולכן לא הביא הרמ"א כאן שיש חולקין. וכן בפתחי חושן שכירות פרק ז סעיף כט כתב שאם הוזק בממונו לכו"ע פטור, ובהערה סו כתב שהסכמת רוב האחרונים שבנזקי ממונו פטור. ש"ך סימן קעו ס"ק נז ציין למבי"ט חלק א סימן קנו שכתב שלא פטר הרשב"א את המשלח אלא כשהוזק שלא מחמת המשלח אבל בנזק שהגיע מחמת המשלח חייב, והש"ך כתב עליו וצ"ע, פתחי חושן שם הערות סה, עא.
[52] דיני ממונות חלק שני שער שלישי פרק ששי סעיף ד: אבל נזק הנובע במישרין מחמת המשלח עצמו, כגון שתבעו מהשליח עבור המשלח, או שהעלילו על המשלח ותבעו את השליח ונאלץ לשלם, חייב המשלח ויש חולקים, ובעיקר המחלוקת יש ללכת אחר המוחזק, וראוי לפשר ביניהם אם אפשר. פתחי חושן שכירות פרק ז סעיף ל: אירע האונס מחמת פשיעת בעה"ב, דעת כמה פוסקים שחייב בעה"ב אפילו בשכיר ואפילו בנזקי ממונו. ראה שם הערות סה, עא בשיטת המבי"ט שהוא מקור שיטה זו.
[53] דיני ממונות שם סעיף ה: השולח את חבירו בקשר לעסקיו ונתפס, וצריך לפדותו, יש אומרים שאם הלך בחנם חייב המשלח לפדותו, שהוא חייב עליו כשואל באונסים, ויש חולקין וסוברים שפטור, ולהלכה יש ללכת אחר המוחזק. ומחלוקת זו מובאת ברמ"א סימן קעו סעיף מח. פתחי חושן שכירות פרק ז סעיף כט: ואף אם הוזק בגופו, אם שכיר הוא פטור בעה"ב, אבל אם עשה בחנם והוזק בגופו, יש מחייבים, ויש פוטרים אף בזה, ויש מחלקים שאם בא האונס מחמת השליחות או המלאכה פטור, אבל באונס שלא מחמת המלאכה חייב בעה"ב. ראה שם הערות סה-ע.
[54] שו"ע סימן ד סעיף א: יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחת מידו … מכל מקום אין לו רשות למשכנו בחובו. הגה- מטעם שיתבאר לקמן סימן צז סעיף ו, ויש אומרים דוקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר מותר לתפסו. וכן בשו"ע סימן צז סעיף יד: בד"א שאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח בי"ד ללוה אבל לערב מותר למשכן בזרוע … וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו מותר למשכנו שלא על פי דין וליכנס לביתו למשכנו ואם זקף עליו השכר בהלואה אסור., וכך כתב בפתחי תשובה סימן ד סק"ב. מקורות נוספים בענייני עיכבון: חוק המכר ההלכתי סעיף 31, חוק השומרים ההלכתי סעיף 9.
[55] כאשר השליח קנה עבור השולח מממונו הרי הוא עליו כהלוואה, ואפשר לעכב מממון השולח עבור פרעון ההלוואה על פי שיטת הרמ"א בהערה הקודמת שאם הפקדון קדם להלוואה רשאי.
[56] רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה י: שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חבירו … אין נזקקין להן אלא כל אחד מהן עומד בשלו. שו"ע סימן פה סעיף ג, פתחי חושן פרק ד סעיף כז: שנים שלוו זה מזה, כל אחד גובה חובו כפי תנאם. ראה שם בהערה נט מספר תנאים בנושא. מקורות נוספים בענין הקיזוז: חוק המכר ההלכתי סעיף 32, חוק השומרים ההלכתי סעיף 10, חוק השכירות סעיף 25.
[57] שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף נט: השולח גט לאשתו ובטלו קודם שיגיע לידה הרי זה בטל ואם הגיע לידה אינו יכול לבטלו אפילו בתוך כדי דיבור. וכן שם סימן לה סעיף יג: עשה שליח וביטל השליחות קודם הקידושין הרי הוא בטל. ולענין ביטול בדיני ממונות ראה ערוך השולחן חו"מ סימן קכב סעיף א: דבר ידוע שכשאחד עושה שליח אפילו כתב לו הרשאה יכול אח"כ לבטלו משליחותו ובדיבור בלבד כשאומר אני מבטל את השליחות דיו דאתי דיבור ומבטל דיבורו של השליחות ואף שלא בפני השליח יכול לבטל דאפילו בגט הדין כן כמ"ש באה"ע סי' קמ"א. וכן בהר צבי לרב פרנק לטור חו"מ סימן קכב משיג על דברי שו"ת מים חיים כרך ב חו"מ סימן יח שכתב שאין ללמוד עניני ממונות מענייני איסורים ולכן אין ביטול שליחות מועיל בדיני ממונות, ומוכיח שלמדים לעניין שליחות ממונא מאיסורא.
הביטול חייב להיות מפורש: ראה שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף סב: בד"א שהוא בטל כשביטלו בפירוש אבל אם לא ביטלו בפירוש אע"פ שגילה דעתו שחפץ בביטולו כגון שא"ל השליח לא נתתיו לה עדיין ואמר ברוך הטוב והמטיב וכיוצא בזה אינו בטל, ולא עוד אלא אפילו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אליו עד שהגיע לידה אינו בטל.
הביטול לא חייב להיות בכתב: ראה רמ"א שם: כתב אחר השליח שלא ליתן הגט הוי ביטול דיכול לבטל ע"י כתיבה, וכן בב"י שם הביא דין זה בשם הר"ן ללא חולק, אולם חת"ס אה"ע ח"ב סימן נ נתקשה בדברי הר"ן היאך מהני ביטול ע"י כתב וביארו בעניין אחר. ויש להעיר אף שמצינו שבגט צריך לבטל השליח בפני עדים, בשליחות בממון אין צורך בעדים, ראה ערוך השולחן חו"מ סימן קכב סעיף א: ואפילו בלא עדים יכול לבטל אם רק נתברר שביטל, דלא איברו סהדי בדיני ממונות אלא לשיקרא, ומה שבגט צריך ביטולו עדים, כמ"ש שם זה מפני חשש ממזרות שהאשה לא תדע מזה ותנשא. וכך כתב בכסף הקדשים חו"מ סימן קכב סק"ב.
[58] שו"ת מהרי"ט בשניות חו"מ סימן פה כתב אף שקיבל השליח השליחות אם חזר בו ושוב מעונין בשליחות צריך מינוי חדש, ואף בשליחות בדיני ממונות פוסק כך. וכן ט"ז אבן העזר סימן קמא ס"ק מד: נלע"ד דאם השליח עצמו ביטל שליחותו ואמר שהוא מבטל השליחות בטל, ק"ו מבעל המשלחו שיוכל לבטל השליח לא כ"ש הוא עצמו.
[59] שו"ע סימן קכב סעיף א: אף על פי ששלח למלוה חובו בציווי על ידי שלוחו ונאבד פטור כמו שנתבאר בסימן שקודם זה אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו אפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו עד שיבא בהרשאה. והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח. ואם יאנסו בדרך יהיה חייב לשלם ליורשים. וכן בנתיבות המשפט בסימן קפח סק"א כתב שהשליחות בטלה, וכן בחת"ס או"ח סימן פ"ד. לעומתם ראה בקצות החושן סימן קפח ס"ק ב: וכן נראה לענ"ד מוכח דאפילו אחר מיתת המשלח שליחות לא בטלה ונכנס השליח החי במקומו, וראה בפתחי חושן הלואה פרק ה סעיפים כז-כח ובהערות שהביא מספר שיטות בנושא.
ויש להעיר שגריעות משפטית גורמת בשליחות גט – עיכוב בשליחות ולא ביטולה: ראה שו"ע אבן העזר סימן קכא סעיף ב: היה בריא בשעה שצוה לכתבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבים אותו בעודו בחליו, ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אם הוא חולי דסמיה בידן ה"ז זה פסול, ואם לאו אינו גט. אבל לאחר שנתרפא, כותבין ונותנין, אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו. רואים שלאחר שהמשלח יבריא שליחותו תקפה ואין צריך מינוי נוסף. לענין שליחות בדיני ממונות בזה נטיית הפוסקים שהשליחות אינה נפגמת והשליח יכול לבצע שליחות ואף בשעה שמשלחו אחזו חולי. ראה קצות החושן סימן קפח סק"ב וכן בשו"ת אחיעזר ח"א סימן כח אות ח.
[60] פתחי חושן פקדון ושאלה פרק יא הערה ח: ויש לעיין אם יש דיני שליחות בגוף משפטי כגון חברה או אגודה … וכל זה להעשות שליח, אבל למנות שליח נראה שיכול המנהל המורשה לכך לעשות שליח, ויש בו כל דיני שליח, כיוון שהממנה הוא אדם פרטי, שהוא בר שליחות, אע"פ שהוא פועל עתה מכח החברה כגוף. וא"כ כשפורק התאגיד תסתיים השליחות כמו במקרה מוות. וכן בשו"ת חלקת יואב חלק ד סימן כב מבואר שתאגיד יש בכוחו ליצור התחייבות, שדן שם בספר תורה שהופקד בישיבה האם יש דין שומר על הישיבה, מצד שלא היתה קבלת שמירה בפירוש, משמע שדין ישיבה כאדם יחיד היכול ליצור חיובים.
[61] שו"ע סימן קכה סעיף א: ראובן שהיה חייב מנה לשמעון או שהיה לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון. לפיכך בין מת לוה או מלוה יתנוהו ליורשי שמעון. וכן בעיטור שלישות גט דף מה ע"ב: והלכתא היכא דאמר בעל לשליח זכי אינו יכול לבטל השליחות, וכן מצאתי לבעל מתיבתא עתיקת למאי נפקא להולך לאו כזכי, שאם אמר לשליח הולך גט זה לאשתו רצה לבטלו מבטלו מכלל דאי אמר ליה זכי בגט זה לאשתי אינו יכול לבטלו, וזו היא הורית רבינו ואבינו ראש הישיבה גאון יעקב, שער ישיבה של ימין והורה תיקון שלא יהיה הבעל יכול לבטל גט לאשתו.
[62] ראה שו"ע סימן קכב סעיפים א-ג שסיום השליחות אינו מותנה בידיעת שאר הצדדים המעורבים בשליחות.
[63] שו"ע סימן קכב סעיף ב: העושה שליח בעדים להביא לו מה שיש לו אצל פלוני וביטל השליחות קודם שיתן זה לשליח ולא ידע הנתבע בביטול ונתן לשליח ונאבדו פטור הנתבע. ואף שהרמ"א כתב: ויש אומרים דחייב, אלא אם כן כתב ליה: זיל דון ואפיק לנפשך, מ"מ הכריע הש"ך סק"ח כדעת השו"ע, וז"ל: ומהרש"ל פרק מרובה סי' י"ב פסק כהמחבר דאע"ג דיכול המשלח לבטל שליחתו מ"מ הנתבע מה ידע ואין לך אונסים גדולים מזו ועוד דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד יבטל שליחותו בפני ב' עדים במקומו קודם שיגיע הפקדון שם ליד השליח כי היכא דליהוי האחריות על הנתבע ומזה משמע נמי דאם השליח ידע בביטול חייב … ולענין דינא העיקר כהמחבר ומהרש"ל וכן נראה דעת הב"ח, ועוד דהי"א שכתב הר"ב ונמשך אחר מ"ש הטור כן בשם הראב"ד והרא"ש אינו מוכרח. חידושי הרי"ם לטור חו"מ סימן קכב אות ד, וכן בכסף הקדשים שם סק"ב מבססים זאת על דין ערב. חזו"א חו"מ סימן א ס"ק מבסס זאת על אומדן דעת של מחילה, וכך תורף דבריו: דמכל מקום פטרו המלווה את הלווה מאונס דאורחא אף אם ימסור אחר שביטל כדי שיתרצה למוסרו ולא יחוש דילמא ביטל, וסתמא מחלו שלא יפסיד על ידו. בערוך השולחן סימן קכב סעיף א כתב שזו תקנה. יש להעיר שדין זה מצטמצם לשיפוי על נזקי הצד השלישי כתוצאה מהביטול, אבל העסקה עצמה בטילה, לדוגמא בקניית חפץ מיד השליח הקונה זכאי להחזר כספו והבעלות על הנכס אינה פוקעת מידי השולח, ראה עקרון זה בשו"ת מהרש"ם חלק א סימן קעז, שו"ת בית יצחק חו"מ סימן נז ועוד פוסקים, בניגוד לשו"ת מים חיים חלק ב סימן יח מובא בפת"ש סימן קפב סק"ד שכתב שגם מכירת השליח בעלת תוקף.
כאשר מת המשלח אין הצד השלישי זכאי להגנה אם לא כתב הרשאה בקנין, ראה שו"ע שם סעיף א.
[64] ראה שו"ת הריב"ש סימן רכח: נראה שבכל התורה כולה שליח עושה שליח, אע"ג דלא פירש לו הבעל דבר, במידי דליכא קפידא ולא הוי מילי דכיון דאית לן הכי בגירושין ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, הכי נמי אמרינן במילי אחריני, משום דילפינן מגרושין. וכן ערוך השולחן סימן קפב סעיף ח: קיי"ל שליח עושה שליח וכן לעולם דשלוחו של אדם כמותו ויש לו כח המשלח … וגם בדבר שבמעשה ששליח עושה שליח זהו בדבר שאין קפידא מהמשלח כשימסור שליחותו לאחר אבל בדבר שיש קפידה לא ימסור לאחר. וכן דיני ממונות חלק שני עמוד רלד סעיף ג. ואף שבשו"ע אבה"ע סימן קמא סעיף לח מציין כדעה ראשונה בסתמא שאין שליח עושה שליח, ראה בב"ש שם ס"ק נד: והא דכתיב ושלח ושלחה ולמדו מזה דשליח עושה שליח ומשמע אפילו בלא אונס י"ל הקרא איירי כשגילה דעתו דאינו מקפיד כ"כ תוספות והר"ן, ומזה נשמע אפילו לא התנה בפירוש דיכול לעשות שליח רק גילה דעתו דאינו מקפיד יכול לעשות שליח .
[65] אם מינוי שליח משנה נעשה שלא כדין, יש להבחין במספר מצבים: א. כשהשולח הצהיר במפורש שהוא מקפיד על ביצוע אישי של השליחות לא יהיה תוקף למינוי השליח משנה. ראה רמב"ם הלכות גירושין פרק ט הלכה לח: נתן הגט לשליח ואמר לו אל יתנהו לה אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה אינו גט. ב. כאשר השולח לא הצהיר על כך במפורש אך עולה מהנסיבות שכך כוונתו, בפתחי תשובה באבן העזר סימן קמא ס"ק מא ציין למחלוקת הפוסקים אם הגט בטל.
[66] שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף לח: השולח גט לאשתו, ואמר לו: הולך גט זה לאשתי או שא"ל: אתה הולך, לא ישלחנו ביד אחר, אא"כ חלה או נאנס, או שפירש לו שיוכל למנות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחים. וכן בשו"ע חו"מ סימן קכג סעיף ד: אין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר שזה יאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, לפיכך אם התנה עמו שירשה לאחר ואחר לאחר הכל לפי תנאו. ראה שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקע"ג שכתב שהוא הדין כאשר נותן לשליח הרשאה לעשות כל מה שירצה לביצוע השליחות. ראה ב"ש שם ס"ק נד שכתב שאין צורך בהרשאה מפורשת דווקא, ודי בגילוי דעת.
[67] ראה שו"ע בהערה הקודמת. ערוך השולחן סימן קפב סעיף ח: ולא ימסור בדבר שמקפיד אלא כשאירעו אונס שאין ביכולתו לגמור השליחות בעצמו כגון שחלה וכיוצא בזה.
[68] לענין שליחות משנה בדברים ('מילי') ראה רמ"א אבן העזר סימן לה סעיף ו: וי"א דשליח ראשון יכול לעשות שליח שני אם מוסר לו הקידושין שמסר לו הבעל, אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין, רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה, אין עושה שליח. ויש אומרים דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שליח שני. לפי הסבר האחרונים, דעה ראשונה ברמ"א מובאת במרדכי בשם יש מפרשים הגורסת ש"מילי" היא שליחות שבה השולח אינו מוסר חפץ לשלוח לביצוע שליחותו אלא רק הנחיות (דיבורים)..
[69] שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף מג: שליח קבלה אינו יכול למנות שליח ואפילו נאנס ואפילו נתנה לו רשות למנות שליח משום דה"ל מילי ומילי לא ממסרן לשליח. וכן בערוך השולחן קפב סעיף ח: … אמנם בשליחות דיבור אין השליח יכול לעשות שליח שני מעצמו וכך אמרו חז"ל מילי לא מימסרן לשליח ואין ביד השליח כח למסור השליחות לאחר. חריג לכלל 'מילי לא מימסרן לשליח' מצאנו בשליחות שנושאה הוא מינוי שליח ראה סעיף 3(א) בחוק.
[70] שו"ע אבן העזר סימן קמא סעיף מא: שליח שעשה שני ושני שלישי אם מת הבעל נתבטלו כולם אבל אם הבעל קיים אע"פ שמת השליח הראשון לא נתבטל שליחות השאר מאחר שהבעל קיים. משנה למלך הלכות גירושין פרק ו ד"ה ודע: דהכא לא שייך לומר הואיל ואיהו השליח לא מצי מיעבד השתא לא יכול למנות שליח במקומו משום דכולהו מכח בעל קאתי, ואפילו מת שליח ראשון מ"מ שליחות השני קיים והשליח ראשון אינו אלא כמתרוקן להשני כח הבעל שהיה לו ולכך שפיר איכא למימר דאיהו מצי עביד השתא דהיינו הבעל יכול לגרש השתא. עקרון זה מובא בעוד פוסקים ראה בהערה הבאה.
[71] שו"ת עין יצחק ח"ב אבן העזר סימן ג אות א: הכרעת האחרונים ששליח ראשון אינו יכול לבטל לשליח שני, וכן בפתחי תשובה חו"מ סימן קמא ס"ק מב ציין להרבה פוסקים הסוברים כך. לעומתם בשו"ת מהר"ם פדואה סדר הגט סימן י, וכן בט"ז אבן העזר סימן קמא ס"ק כו כתבו שהשליח הראשון יכול לבטל את שליחותו של שליח משנה.
[72] . בהערה 69 ראינו שאת זכות השיפוי של השליח אפשר לבסס על עילה חוזית (אם מניחים שקיים הסכם מכללא) או דין נהנה. אם זכות השיפוי נובעת מעילה חוזית יקבל שכרו משליח ראשון שכן רק אתו היה לו הסכם, אולם אם זכות השיפוי מבוססת על דין 'נהנה', הרי שבעל דברו הוא השולח שהוא נהנה מפעולתו.
לענין שאר תביעות ממוניות כאשר שליח המשנה עוות וגרם נזק לשולח האם השולח יוכל לתובעו, וכן בסעיף 10 בחוק ראינו דיון ברווחים בלתי צפויים שפעמים השולח זוכה בהם. נראה מאחר שהשליח משנה הוא שלוחו של שולח מתחייב להסיק שדין ודברים בסוגיות אלו הוא מול השולח.
[73] מסקנה המתחייבת מהדין שהשליח משנה שליחו של השולח.
[74] שו"ע יורה דעה סימן רכח סעיף מ: אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם. וכן ברמ"א שם סימן רטז: מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילווה מעותיו אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות האחד דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפילו אחד מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד. ש"ך שם ס"ק כב: מה שכתב שם הרמ"א ומת אחד מהם, לאו דווקא, והוא הדין שניהם חיים, יכול לעשות ברשות אחד מהם וכך דעתם של עוד פוסקים רבים. ראה שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סימן יז וסימן סח ד"ה תשובה, שו"ת מהרש"ך ח"ב סימן קי וסימן קעג. דברי השו"ע והרמ"א מקורם בשו"ת הרשב"א ח"ה סימן רס, אמנם הרשב"א אינו עוסק בריבוי שלוחים כי אם בהלכות נדרים, כתב שער המשפט סימן קכג סק"ד בסופו שיש לדמות בין העניינים.
[75] שו"ת מהרי"ט ח"א סימן קכז. אם כי אינו עוסק בריבוי שלוחים אלא בריבוי אפטרופסים, הוא קובע שבטיפול בענייני היתומים על האפוטרופסים לפעול יחד משום: דסברא הוא דבכל דבר שבממון ומשא ומתן כל כמה דנפישי דייקי טפי. במבי"ט אביו של המהרי"ט יש דיון מפורש בענין ריבוי שלוחים. המדובר שם בארבעה שלוחים שנשלחו למכור צמר, המבי"ט פוסק שמשעה שנפרדו השלוחים, בטלה השליחות: שכן יכול השולח לומר לכולכם האמנתי … ולא למקצתכם. אמנם בדבריו לא כתב טעם לכך, ומסתבר שסברתו כמובא אצל בנו שכוונת המשלח שכולם ביחד יבטיחו שהעסק יעשה בצורה טובה יותר שכל אחד משגיח על חבירו.
[76] שו"ע אבן העזר סימן קכ סעיף ז: אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב בשביל כולם. בשו"ת חכם צבי סימן ד, כתב אם השלוחים נכללו ביחד בלשון רבים (לדוגמא: אני ממנה את ראובן ושמעון שימכרו) אז אפילו הרשב"א היה מפרש שהכוונה שיפעלו יחד, ורק משום שברשב"א הניסוח לא היה חד משמעי ("כי אם ברשות שמעון ולוי" ולא הדגיש ברשותם) פסק הרשב"א כפי שפסק.
[77] מהרי"ט ח"א סימן קכז בענין ריבוי אפוטרופסים: מכל מקום זהו לענין הסכמתן בדבר שצריך שיסכימו כולם, אבל בדבר שהסכימו כבר, אחד מזכה מדעת כולם או רובם שלא עלתה על דעת שתהא ידי ארבעתן זוכות כאחת. וכעין זה כתב גם בחלק א סימן צג בענין מורשים: שלא מנה שניהם אלא להסכמת שניהם, אבל לענין המכירה לא הצריך שתהיינה שתי הידים זוכות כאחד, וכן בריבוי שליחים בגט נפסק שאין צורך שהפעולה תיעשה על ידי כולם ממש, אלא די שאחד פועל בשם כולם, ראה שו"ע אבן העזר סימן קכ סעיף ז.
ויש לציין שמיתת אחד השליחים מביאה את השליחות כולה לידי סיום, ראה בשו"ת הרא"ם ח"א סימן נב ד"ה היסוד השני. כך עולה גם משו"ת מהר"י בן לב ח"ג סימן יז, אם לא במקום שיש מנהג, כי אז הדעת נותנת, שכוונת השולח תתפרש בהתאם למנהג, ראה שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רצז: ועדיין האחד הנשאר נוהג אפטרופסות לפי דעת כל המעמיד אפטרופין, אחר שהכל נוהגין כן.
[78] שו"ע סימן קפד סעיף א: שלושה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היו המעות מעורבים וקנה במקצת הדמים אע"פ שקנה לאחד מהם הרי המקח של כולם וחולקים אותו לפי מעותיהם. הגה- מיהו אם פירש בהדיא שקנה לאחד מהן הרי חזר משליחות האחרים וזכה זה שקנה לו. סמ"ע סק"ב: עיין דרישה שם כתבתי דמלשון הטור משמע דהרמב"ם אינו מחלק בין היה כן במחשבתו לפירש בהדיא, לפי"ז לא היה למור"ם לערבב הדברים, אלא לכתוב כן בשם י"א דהוא דעת ר' ישעיה בלשון פלוגתא, ע"ש ודוק. ראה כנסת הגדולה הגהות הטור אות ג לדעתו הרמ"א סבור שזו גם דעת הרמב"ם, שלא אמר הרמב"ם שהנכס נקנה לכל השולחים אלא כשהשליח רק חשב בליבו לקנות עבור אחד מהם, אבל אם אמר בפרוש נקנה לא לבדו. פתחי חושן פרק יב סעיף כד: שלושה שנתנו מעות לאחד לקנות להם סחורה, וקנה בחלק מן המעות, אם נתנו לו המעות מעורבים זכו כל אחד לפי חלקו במעות, וי"א שאם אמר השליח בפירוש שקונה רק לאחד מהם זכה זה שנתכוין עבורו, ראה שם הערה סט שהבין את דברי הרמ"א כהבנת הטור ברמב"ם, שהרמב"ם יודה כאשר אמר בפרוש שקונה לאחד שהוא זוכה בזה ולכן הרמ"א לא כתב דבריו על השו"ע בשם י"א אלא בסתם .
[79] שו"ע סימן שלד סעיף א: השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל, וכן שם בסעיף ד לענין תלמיד שחלה. פתחי חושן שכירות פרק יב סעיף ג: שכר פועל לחפור בשדהו, ובא מטר בלילה ואי אפשר לחפור, אם הראה בע"ה השדה לפועל בערב, והיה על הפועל להבין שכשירד מטר בלילה אי אפשר לחפור, פטור מלשלם לו. שו"ת מכתם לדוד נשאל בענין שוכר ששכר בית ומחמת לחות הכתלים נתעלפו הוא ואשתו ומחמת כך עזבו את הבית ועתה דורש המשכיר שכר הבית לשנה, והשיב: וכתב דנראה עוד לומר שאם ידע השוכר שהבית בנוי מחדש מזמן קרוב ושכרו בסתם, שוב לא יוכל לטעון כלום, דסתמא דמלתא כל הבתים או רובן כשנבנים מחדש יש להם מום מחמת לחות הכתלים … וא"כ הו"ל לאתנויי ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה.
[80] ראה שו"ע סימן שלד סעיף ב ברמ"א: שכר פועלים לחפור שדהו ובא מטר בלילה בענין שאינן יכולין לחפור אם לא ראו הפועלים הקרקע פסידא דבעל הבית הוא דהוי ליה להודיעם שלא יבואו.
[81] כל תנאי שהוא בדבר שבממון- תנאו קיים (דעת ר"מ כתובות נו. ועוד הרבה בש"ס, וכן ההלכה) שו"ע אבן העזר סימן לח סעיף ה: התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה שאר וכסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה תנאו בטל וחייב בה הגה דכל המתנה על מה שכתוב בתורה ואינו ממון. שו"ע סימן שה סעיף ד: קיבל עליו שומר שכר להתחייב אף באונסים או שהתנה ליפטר מגניבה ואבידה ומשבועה הכל לפי תנאו. שו"ע סימן רצא: במה דברים אמורים שאין שומר חנם חייב אלא בפשיעה בסתם אבל אם התנה שיתחייב אף באונסים חייב אף בדברים בלא קנין. כפי שמצינו בדיני שומרים ואישות, כך הדין בכל דיני ממונות ישנה אפשרות להתנות ביניהם שהחיובים יהיו שונים מהדין הקבוע. ראה בחוק השכירות סעיף 2(ג) וכן בחוק המכר סעיף 4(ב).