(1) הרב יצחק אלמליח, שורת הדין, כרך יא, עמודים צט- קיז
העובדות- התובע באמצעות בא-כוחו תובע מהנתבעים שהם אפוטרופוסים שלו ושל אחיו לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים להחזיר להם את הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך שהם השקיעו את הכסף שהגיע ממכירת הדירה בהשקעות לא מתאימות, אם היו משקיעים באגרות חוב לא היה נוצר ההפסד הכספי. טענות הנתבע: הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה הושקעו לפי דרישתו של האח אלון בקרנות נאמנות "תבל" "ועמדה כוללת" ההשקעה נעשתה עפ"י ייעוץ שאלון קיבל מדודתו עובדת בנק, החשבונות עמדו תחת פיקוחו של רו"ח קרוב משפחתם של הקטינים, וכן יש לציין כי כל פעולות הנתבע לאורך כל השנים נעשו בהתאם להוראת החוק, ורק הכספים שנתקבלו מתמורת הדירה הושקעו בקרנות נאמנות דווקא, לפי דרישת אלון, וכי כל הפעולות שנעשו ע"י הנתבע נעשו במיומנות, בתום לב ובלא רשלנות כל שהיא, ומבלי שהיתה לנתבע כל טובת הנאה מרכוש הקטינים פרט לשכ"ט שקיבל כדין.
נפסק- מאחר והנתבעים התחייבו בעת מינויים להשקיע את כספי היתומים באג"ח הרי שיש לחייבם גם על מניעת ריווח, וכן יש לחייבם מצד שחייבים לשמור על ערך הכסף של התובע.
2. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב, ח"ג סימן יד
העובדות- מבי"ס יצאו שלוש כיתות לטיול. כל מורה גבה את הכסף מהתלמידים מהכיתה שלו. שני מורים ערכו רישום, וע"פ אותו רישום כל התלמידים שבאותה כיתה שילמו. מורה אחד לא ערך רישום. כל הכסף ניתן לאחד המורים. ממנין סופי התברר שאחד התלמידים לא שילם, וכל ההורים טוענים ששלמו ונשאלת השאלה האם המורה שלא ערך הרישום פשע ועליו לשלם?
נפסק- למורה שגובה כספים יש דין שליח, והיה עליו להבין שחובתו לערוך רישום, כיון שלא ערך הרי הוא כדין שליח שפשע, וכאשר המורים ערכו רשימה רגליים לדבר שהחסרון בא מכיתתו. ועוד, שהרי הם טוענים טענת ודאי, ע"כ נראה שהמורה שלא ערך את הרישום חייב לשלם את החסר.
3. פסקי דין רבנות ירושלים כרך ז עמוד נג
העובדות– ראובן ייפה את כוחו של שמעון לחתום בשמו, אבל התנה שלא יעשה שום פעולה ממשית בלי שיידע אותו. לטענת שמעון ראובן אמר ללוי בנוכחותו שיהיה המתווך שלו למכור את הדירה באשקלון ולקנות לו דירה בנווה יעקב. לוי מכר את הדירה באשקלון במכיר 26000 דולר בעוד שדירות כאלו נמכרות לפחות ב-28000 דולר, מלבד זאת שילם שמעון ללוי 2 אחוזים ממחיר הדירה בתור דמי תיווך. נוסף לזה הקונה נשאר חייב 6000 דולר.
נפסק- המכירה בטלה. נימוקים- כיוון שסיכמו ביניהם שלא יעשה שום פעולה בלי להודיעו, יכול לטעון 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. ועוד שראובן היה מוכן למכור הדירה באשקלון בתנאי שיקנה לו דירה בירושלים.
4. הרב אברהם דב לוין, דברי משפט ח"א, עמודים שיח-שכב.
העובדות- התובע מסר בגדים חדשים לנתבעת כדי שתמכר אותם באופן פרטי בתוך חנות הבגדים שהיא מנהלת, לתובע היה זכות לקחת הבגדים בחזרה טרם נמכרו. בפריצה שהיתה בחנות לפנות בוקר של ליל שבת, נגנבו גם בגדים אלו, והתובע דורש שהנתבעת תשלם לו את מחיר הבגדים לוּ נמכרו לצרכנים, 9000 ₪, הנתבעת טוענת שאם צריכה לשלם אינה חייבת אלא כמה שהתובע שילם עבורם בחו"ל, התובע נשאל כיצד מגדיר את תפקידה של המוכרת האם כשליחה שלו או כקונה ממנו ומוכרת לצרכנים, והשיב שאינה קונה.
נפסק- הנתבעת אינה חייבת לשלם עבור הבגדים שנגנבו. נימוקים- התובע אומר בצורה חד משמעית שהנתבעת 'אינה קונה', הבהיר ששמר לעצמו את הזכות לקחת את הבגדים בחזרה טרם מכירתם כרצונו כפי שנוהגים יבואני בגדים לבאזרים. באופן זה כתב ה'נתיבות' שיש לה דין שליח ואינה חייבת באונסים אלא כשומר שכר, ובודאי לא חשב התובע שתשב בחנות יומם ולילה, אלא שתשמור אותם בחנות באופן המועיל א"כ הגניבה שהיתה שם לפנות בוקר חשובה כגניבה הקרובה לאונס, והיא פטורה.
5. פסקי דין- ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות כרך ד עמודים ריא-רטז.
העובדות- תובע מסר פיאות נכריות שהוא מייבא לחנות לממכר פיאות, עפ"י הסכם הקרוי בשפת המכס "מישגור", כלומר, שהחנות מקבלת מספר מסויים של פיאות עפ"י תעודת משלוח, והיא אינה חייבת לפרוע את החשבונית בתוך 15 יום כנהוג במשלוח רגיל, אלא בסוף החודש, ובניכוי מחיר הפיאות שנשארו לה במלאי. זכותו של היבואן לקחת בחזרה את הפיאות שלא נמכרו בכל עת שיחפוץ. החנות נהנתה מהסדר זה ע"י ריבוי הסחורה המוצעת. בפריצה שהיתה בחנות בשעת לילה, נגנבו גם פיאות של היבואן. התובע טוען שהנתבע חייב לשלם לו עבור הפיאות שנגנבו את מחיר הפיאות שהיה צריך לשלם לו לו נמכרו הפיאות לצרכנים, שהם כ- 4700 ש"ח. הוא מציין שהפריצה נעשתה בקלות יחסית מאחר והחנות לא היתה נעולה בדלת פלדה אלא בדלת זכוכית עם מסגרת אלומניום, והפורץ פתח את החנות ע"י עיקום קל. גם אזעקה לא היתה במקום, והחנות לא היתה מבוטחת. הוא טוען שהתכונן לדרוש מהחנות דרישות מיוחדות לבטחון, כפי שהוא דורש מחנויות אחרות, אך לא הספיק לעשות זאת בטרם הפריצה. לטענתו היא היה בטוח שהחנות מבוטחת. הנתבע טוען שאינו חייב לשלם, ואפי' אם כן, אינו חייב אלא כמה שהתובע שילם עבורם בחו"ל. לטענתו החנות נמצאת במקום שלא מצריך שמירה מיוחדת.
נפסק- הנתבע פטור מלשלם כיוון שדינו כשליח הפטור מאונסים, ואף שחייב בגניבה, במקרה זה נחשב כגניבה הקרובה לאונס ופטור.