1) הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן נה
העובדות- ראובן בעל הדירה תובע שוכר ששכר את הדירה משמעון המוכר לשלם את גובה השכירות כפי שנכתב בחוזה השכירות בין השוכר לשמעון. השוכר טוען שהסיכום היה שהוא משלם כפי שמקובל בשוק ומה שנכתב בחוזה השכירות סכום גבוה כי שמעון הטעה את השוכר שזה הסכום המקובל בשוק, ולא עוד אלא שהוא מתכוון לתבוע את שמעון שיחזיר לו את הטעות.
נפסק- בעיקרון יש לשלם כפי מנהג המדינה אלא אם נכתב אחרת בחוזה. אולם אם יצליח השוכר לזכות בערכאות כלפי שמעון ולהוכיח שהוטעה בחוזה, הוא ישלם כפי מנהג המדינה ולא על פי החוזה גם לראובן.
(2) הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן נו
העובדות- אדם אחד הניח אצל אחר סחורה של קופסאות לאתרוגים לפני שנתיים משום שקנה ממנו סחורה בעד אלף דולר ובשביל זה הסכים שיניח הסחורה שלו במחסן בלי שכר על חודשיים, ועד היום לא בא לקבלם, אולם בשנה שעברה בא על איזה רגעים ואמר שיבא תיכף אבל לא בא. התובע טוען שהוא צריך את המקום והוא רוצה לגבות שכר עבור השימוש במקום.
נפסק- אסור למחזיק הקופסאות להוציא אותם החוצה שיפסדו. אולם רשאי למכור חלק מהקופסאות ובכסף זה לשכור מקום אחר להניח את הקופסאות. בענין גבית שכר הוא יכול רק מזמן שגלה דעתו שהוא לא מוחל על כך ואז יכול לגבות ממנו כפי השכר המשולם בשוק ולא כפי שהוא רק להשכיר לאחרים אם השכר גבוה יותר.
(3) הרב מיכאל בלייכר, שורת הדין ח עמוד צט
העובדות- במבנה שיש בו חמישה חדרים פעלו שני מוסדות: ת"ת בארבעה חדרים וגן ילדים בחדר אחד. העיריה תובעת תשלום שכירות מהת"ת. הת"ת שלם לעיריה את כל הסכום ותובע מבעלי הגן השתתפות יחסית בתשלום שכ"ד כיון שהגן משתמש בחלק מהמבנה.
נפסק- בעלי הגן צריכים לשלם את חלקם היחסי בשכירות המבנה. נימוקים- כיון שירד לשלם על דעת שניהם ולא רצה לעכב את התשלום עד שיתרצו בעלי הגן, כדי שהעיריה לא תוציא את הת"ת מהמבנה אין הוא נחשב פורע חובו ולא 'מבריח ארי'.
(4) הדיינים: אברהם דוב לוין, יהושע ווייס, שמשון גרוסמן, פסקי דין ירושלים דיני ממונות יא עמוד רצג
העובדות- ישיבה שכרה דירות מהקדש לצורך תלמידים שלה. על דירה אחת נערך הסכם שכירות בכתב, ובו נאמר שהשוכר הוא הרב ראש הישיבה, לצורך השכנת תלמידים, ועל הדירה השניה לא נערך הסכם בכתב, אך היה סיכום בע"פ באותם התנאים של הדירה הראשונה. בשנים הראשונות שילמה הישיבה שכ"ד להקדש, אך בשנים האחרונות לא שילמה. ההקדש תובע מהישיבה שכ"ד שחייבת לו, והישיבה טוענת שהיא בגרעונות, ואין לה כסף לשלם השכ"ד, והתלמידים שהתגוררו בה "בשכירות" לא שילמו לה את השכ"ד. עוד טוענת הישיבה שכיון שהדירות הן הקדש, גם ההשתמשות שלה בדירות היא צורך הקדש. ההקדש משיב שההקדש היה לטובת ההקדש שלו שמחזיק ישיבה ולא להקדש של הישיבה הזאת.
הצדדים מחולקים עוד על שכ"ד עבור חודש אייר, שלדעת הישיבה התלמידים צריכים לשלם ולדעת ההקדש התלמידים צריכים לשלם רק מחודש סיון והראה חוזה על כך. עוד מחולקים הצדדים על אחד מחדשי השכירות בימי החורף, שבעקבות עבודות שיפוץ בחנות בקומת הקרקע של הבנין – שנעשו ע"י בעל החנות – היו הפסקות חשמל בדירה במשך אותו חודש, והיה אף שבוע שלם שלא היה שם חשמל. לטענת השוכר אינו חייב שכירות על אותו חודש, ולטענת המשכיר ההפסקות לא היו מצידו אלא מצד בעל החנות, והן היו לסירוגין ולא כל החודש.
נפסק- הישיבה חייבת לשלם להקדש את שכר הדירות כפי שהתחייבה, כולל עבור חודש אייר, בניכוי סכום מסויים עבור חודש אחד שהיו בו הפסקות חשמל. נימוקים- השכירות של הישיבה כלפי ההקדש חלה הן על הדירה שנכתב עליה חוזה והן על הדירות האחרות מכח חזקה. אי היכולת לגור בדירה בתקופה מסוימת שלא נבעה מהמשכיר מחייבת עדיין בדמי שכירות כלפי המשכיר. כיון שההקדש מקיים את יעודו המקורי אין לטעון כלפיו שגם פעולות הישיבה הן כסוג הקדש כדי לגור בחינם, ומה גם שהיו שנים שהישיבה שילמה, כלומר הוכיחה שהיא נכנסה להקדש לא על דעת לגור בחינם.
(5) הדיינים: אברהם ד' לוין, שמואל ח' דומב, מרדכי א' הייזלר, פסקי דין ירושלים ד"מ ח עמוד קלד
העובדות- א' שכר דירה מב' בר"ח אדר תשס"א בשכ"ד של 280 דולר לחודש לתקופה של שנה. כעבור שנה חידש את החוזה לשנה נוספת, אולם המשכיר העלה את דמי השכירות ל- 350 דולר, והתשלומים היו אחת לחדשיים מראש. בתום השנה השניה סיכמו ביניהם בשיחת טלפון להמשיך את השכירות לשנה נוספת באותם התנאים, והמשכיר שלח לשוכר בפאקס חוזה לחתימה, אך השוכר לא החזירו חתום. השוכר המשיך לגור בדירה בחדשים הבאים והוא שילם את שכר הדירה מידי חדש. לאחר כמה חדשים בקש המשכיר להעלות את דמי השכירות ל- 500 דולר מכיון שמחיר השכירות במקום עלה. טוען השוכר שאמנם לא חתם על חוזה אבל סוכם בע"פ שתנאי השכירות ממשיכים. משיב המשכיר שבפועל לא קיים השוכר את תנאי התשלום הקודמים, שהרי לפי אותם תנאים היה עליו לשלם לחדשיים מראש. משיב השוכר שהמשכיר הסכים לתשלומים אלה.
נפסק- דעת הרוב, המשכיר יכול להעלות את גובה השכירות כי השכירות לא חלה לשנה כי לא נחתם החוזה. דעת המיעוט שאין המשכיר יכול להעלות את דמי השכירות כי השכירות נחשבת קצובה לשנה שלמה.
(6) הדיינים: דוד עובדיה, הרב אברהם דב לוין, שמואל ביבס. פסקי דין-ירושלים דיני ממונות א עמוד צה
העובדות- הצדדים חתמו ביניהם על הסכם שכירות דירה של שלושה חדרים ושני מחסנים ומרפסת למשך מספר שנים, בתנאי תשלום מסוימים. התובע טוען שהנתבע הפר כמה וכמה פעמים את תנאי התשלום, אם ע"י איחור במועד התשלומים, מועד שהיה חשוב במיוחד לתובע, כדי לשלם בשכר הדירה עבור שהיית בעלת הדירה בבית אבות, דבר שהנתבע היה מודע לו, והואיל והתשלום ותנאיו הם תנאי יסודי בהסכם, אע"פ שלא פורש בו שהוא תנאי לקיומו, טוען התובע שההסכם בטל, ואם הנתבע מעונין בהמשך השכירות עליו לערוך הסכם חדש.
נפסק- כיון שגלוי וידוע לכולם שהמשכיר השכיר את הדירה רק מחמת דחקו לאותן מעות בזמנים שקבע עם השוכר כדי לשלם בהם את שהיית אמו בבית האבות, אע"פ שלא פירש בחוזה שסעיף התשלום במועד הוא תנאי לקיומו של החוזה, הפרת סעיף זה מבטלת את ההסכם כולו.
(7) הדיינים: ברוך י' לוין, אליהו קצלנבוגן, חיים הרצברג. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ב עמוד עא
העובדות- התובע נציג ישיבה שהשכיר את דירת הישיבה לנתבע, טוען שהיות ועפ"י החוזה של השכירות עם הנתבע חודשי השכירות נגמרים ביום ה- 17 לחודש האזרחי, והיות והנתבע רוצה לפנות את הדירה ב- 8 לחודש, לכן תובע הוא שכ"ד מלא לכל החודש, ז"א עד היום ה- 17 לחודש. הנתבע טוען שהיות והתובע שמע ממנו בדיוק שבדעתו לעזוב את הדירה ביום המדובר, והוא לא הגיב על זה, משמע שהסכים שביום זה תסתיים השכירות, ולו היה הנתבע שומע מהתובע שעליו לשלם עד היום ה- 17 לחודש היה הנתבע עוזב את הדירה מוקדם יותר. הנתבע טוען שקבל חשבון מוגדל של מים בגלל שדירה ששייכת לישיבה החשבון שונה ולו ידע מזה היה פונה לעיריה שזו דירה פרטית.
נפסק- א. אין הנתבע חייב לשלם אלא שכ"ד הימים שדר בבית. נימוקים- בשו"ע מובא שאם יש זמן קבוע לשכירות בתים והשוכר יצא קודם צריך לשלם עד סוף התקופה. אולם בנידוננו, במקרה יצא שהחוזה משתנה ב-17 לכל חודש, כלומר אין זמן קבוע לשכירות בתים, לכן לא ישלם השוכר עד 17 לחודש אלא לפי מספר הימים שנכנס לאותו חודש. ב. אין הישיבה חייבת לשלם הפרשי תעריף המוגדל עבור המים. נימוק- כיון שיש ספק על מי מוטלת האחריות, אין להוציא מיד המוחזק ואין לחייב את הישיבה לשלם את החשבון.
(8) הדיינים: אברהם ד' לוין, יהושע ווייס, מרדכי א' הייזלר, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ט עמוד רא
העובדות- התובעים בתיק זה: א', בעל בנין שעוקל ע"י הבנק. ב', מי שרכש את המשכנתא מהבנק כדי למנוע מכירתו בהפסד, וגובה את שכר הדירה מהדיירים שגרים בבנין. הנתבע, ג', שכר דירה בבנין לפני כעשרים שנה, ולטענת התובעים חשבו ומצאו שמשלם פחות ממה שחייב לשלם עפ"י החוק, החל מתום 15 שנה הראשונות של השכירות. ג' משיב שהתייעץ עם מומחה בדבר והוא משלם בדיוק מה שהחוק מחייבו לשלם. אמנם בתום ה- 15 שנה הראשונות היה חייב להוסיף אחוזים מסויימים על השכ"ד, אך הואיל ולא נתבע ע"כ במשך יותר משלוש שנים, אינו חייב לשלם למפרע, ואת העלאות השכר שחייב משעת התביעה ואילך מחשבים לפי השכ"ד ששילם מקודם, ולא על מה שהיה שצריך לשלם לו היה נתבע בשעתו. התובעים משיבים שהפטור הזה אינו אלא על העלאות שכר שהיו מוסכמות על שני הצדדים ולא נתבעו, אבל בהעלאות שכר שהחוק מחייב אין פטור כזה.
נפסק- בית הדין מאמץ את חוות הדעת שקבל ולפיה חייב השוכר בכל סכום התביעה. טענת התיישנות אינה טענה עפ"י ד"ת.