(1) הדיינים: דוד עובדיה, אברהם דב לוין, הרב שמואל ביבס, פסקי דין ירושלים דיני ממונות א עמוד מג
העובדות- בעל הבית השכיר את דירתו בת 4.5 חדרים לשוכר שהוא ראש ישיבה, למשך שנה, בתנאי שכירות מקובלים בשוק. בע"פ דובר ביניהם שהדירה מיועדת לפנימיה עבור שבעה מתלמידי הישיבה, ולפעמים יתווספו אליהם עוד שלושה. בעל הבית בקר בדירה כעבור כעשרה חדשים מזמן שהושכרה ומצא שיש בה כ- 16 מיטות מוצעות, ושכני הדירה סיפרו לו שבמשך תקופה ארוכה התגוררו בדירה כשלושים בחורים. התובע דורש הפרש דמי שכירות עבור מספר התלמידים הרב שגרו בדירה,כמו כן תובע את עלות התיקונים בדירה להחזירה למצב שהיתה קודם שהושכרה, כי הדירה לא היתה ראויה לשימוש כתוצאה מנזקים שעשו הבחורים שגרו בדירה, בין היתר כתוצאה מהדבקה מוגזמת של החלונות והדלתות לצורך איטום הדירה בזמן 'מלחמת המפרץ'. הנתבע טוען שבמשך כחצי שנה ראשונה לא היו בדירה אלא שני תלמידים בלבד, ולאחר מכן הצטרפו אליהם עוד שמונה תלמידים. בזמן 'מלחמת המפרץ' הצטרפו אליהם יתר תלמידי הישיבה משתי הפנימיות הנותרות (שלא היו ראויות לאיטום), ובס"ה עשרים וארבעה תלמידים. הנתבע מודה שבמשך חודש נוסף התגוררו בדירה יותר תלמידים מהמוסכם. על הנזק שנגרם כתוצאה מאיטום הדירה בזמן 'מלחמת המפרץ' טוען הנתבע שא"א לומר על האיטום שהיה מוגזם, והרבה אטמו את דירותיהם באופן זה.
נפסק- השוכר לא צריך להוסיף בדמי השכירות עבור הדיירים הנוספים שבאו לגור, אולם צריך לשלם על הבלאי הנוסף שנגרם כתוצאה מריבוי הדיירים וכן כתוצאה מאיטום הבית בגלל מלחמת המפרץ. נימוקים- נחלקו הראשונים האם שוכר יכול להוסיף דיורים כאשר המשכיר עצמו לא גר בדירה. כמו כן נחלקו האם כיון שהדירה ראויה להשכרה צריך להוסיף על כל דייר שנכנס, וממילא אין להוציא מיד המוחזק. אולם לענין הנזקים בדירה המשכיר מוחזק ועל השוכר לתקן את הבלאי הנוסף שנגרם כתוצאה מריבוי הדיירים וכן כתוצאה מהאיטום של הבית שזה נעשה בגדר מציל ממונו ע"י ממון חברו.
(2) הדיינים: אברהם ד' לוין, יהושע ווייס, מרדכי א' הייזלר, פסקי דין ירושלים דיני ממונות י עמוד תכז
העובדות- הרב נ' המכהן כרב הישוב מ' שכר ממזכירות הישוב בית לדירתו ללא חוזה. הרב הוסיף לבית מחסן, סורגים ומזגן, שתל דשא בגינה ויצק שביל גישה מהכביש אל פתח הבית. המחסן, הסורגים והמזגן נתוספו לבית בהסכמה שבשתיקה, והסורגים נבנו עקב אירוע של מחבלים שהיה בישוב, ואילו השביל נבנה בהסכמה מפורשת של המזכירות. כעבור שנה הגביהה המזכירות – על חשבונה – את השביל לגובה הכביש שנסלל בסמוך. לימים עזב הרב את הבית והחזירו לישוב, והישוב מכר אותו לא' לפי חוזה שערכו ביניהם. הרב טוען שהתוספות שהוסיף לבית שייכים לו, והוא אף הודיע ע"כ למזכיר הישוב כדי שיידע את א' הקונה וישתדל להתנות את מכירת הבית ברכישת התוספות מהרב. א' טוען שלפני שקנה את הבית יידע אותו המזכיר רק באשר למחסן ולמזגן שהם של הרב, ומ"מ לא התנה את הקניה ברכישת התוספות מהרב. באשר לסורגים ושאר הדברים טוען א' שהם היו כלולים במכירת הבית, וכך גם משמע בחוזה. גם המחיר ששילם מוכיח ששילם גם על פרטים אלה, משום שלטענתו שמאי בתים העריך את שווי הבית עצמו פחות מהמחיר ששילם. לדבריו, קנה את הבית כדי לשפץ אותו ולערוך בו שינויים, ולא היה בדעתו להשתמש בתוספות, והרב יכול ליטול את כל התוספות שהוסיף לעצמו. באשר למחסן, הוא עומד לפרק אותו משום שהוא נמצא כיום ליד פתח הבית המתוכנן, והוא יבנה מחסן במקום אחר ומוכן להתחלק בו עם הרב. הרב משיב שהואיל והמחסן היה שלו מגיע לו מחסן חילופי באותו גודל, והחלק שמוכן א' לתת לו במחסן החדש אינו מספיק לו.
מזכיר הישוב הופיע בבית הדין והבהיר שלא הותנה עם א' לרכוש את התוספות מהרב, אם כי נאמר לו שהם של הרב. אם א' אינו מעונין בהם אינו חייב לרוכשם מהרב, והרב רשאי ליטלם. לדבריו, הבתים בישוב שייכים לישוב בהגדרת "בר רשות" ע"י השלטונות שכבשו את המקום. הבעלות של "בר רשות" היא על הבתים ולא על הקרקע עצמה. המחסן שבבית הרב נבנה ע"י הרב ומכספו, ולכן הוא בבעלות הרב. גם התוספות והשיפורים שעושה השוכר בבית שייכים לו, והישוב אינו מתכוין לזכות בהם גם אם הם מחוברים בבית. הוא מוסיף שמקרה שכירות בית אינו מצוי בישוב, והמקרה של הרב הוא מקרה יחידי.
נפסק- א. אין לחייב את א' לרכוש את התוספות שבצע הרב. ב. תביעתו של הרב מא' לקבל מחסן חילופי בחצרו באותו גודל של המחסן שבנה, אינה מתקבלת. אך בית הדין מקבל את הסכמתו של א' לתת לשימושו של הרב חצי מהמחסן החדש שיבנה בחצר ביתו, ונותן לכך תוקף של פס"ד. ג. בית הדין פונה למזכירות הישוב להקצות לשימושו של הרב מחסן אחר. ובאם וכאשר תאמץ המזכירות את פניית בית הדין, הרי א' יהיה פטור מהאמור לעיל סעיף ב'. נימוקים- אין במקום זה מנהג של שכירות שאפשר לקבוע על פיו מה מותר לשוכר להוסיף על דירה מושכרת. בניית הסורגים על ידי הרב מוגדרת כיורד ברשות, שבגלל האירוע הבטחוני החובה להוסיף לדירה את הסורגים מוטלת על המשכיר. כל מה שמחובר לבית במסמרים שייך לשוכר ורשאי לטלן. אך לענין חיבורים בטיט יש ספק בפוסקים.
(3) הרב צבי בן-יעקב, דברי משפט ה עמוד שד
העובדות- במכללה לצילום משאילים לתלמידים ציוד צילום ומצלמות יקרות ערך, תלמיד שאל מצלמה וכשרצה לכוונה על הסטנד נפלה ונשברה, שוויה הוא 3500 ש"ח. למכללה יש ביטוח אולם יש לשלם 1000 ₪ השתתפות עצמית. טענת המכללה שעל התלמיד לשלם את ההשתתפות העצמית. טענת התלמיד שהציוד היה פגום בכך שהיתה בעיה בחיבור בין המצלמה לסטנד. מוסיף וטוען שלאחר מקרה זה טען תלמיד אחר שהיתה לו בעיה עם סטנד זה.
נפסק- התלמיד פטור מתשלום כל שהוא. הנימוקים- עיקר הפטור הוא מדין 'מתה מחמת מלאכה' אולם על כך היה על התלמיד להשבע. ואולם יש לפוטרו מטעמים נוספים: הנזק היה באונס ואף שלכאורה התלמיד שאל את המצלמה אין הוא נחשב לשואל אלא לשוכר. השימוש הטרמנולוגי הוא 'השאלה' לתלמיד אבל בעצם המכללה משכירה את המצלמה בגלל שהתלמיד שלם שכר לימוד, ועובדה היא שאין המכללה משאילה לאנשים מבחוץ.