תיק (אזורי-תל אביב) תשי"ד/1257, פד"ר א, 267 (התשט"ו):
העובדות – התובע נזקק להלוואה ולכן מסר לנתבע 4000 טבי דולר כמשכון (אגרות חוב), וסכם איתו על חלוקת רווחים / הפסדים שעלולים לנבוע מהחזקתם. כעת הוא דורש להחזיר לו את טבי הדולר תמורת החזרת כל ההלוואה. הנתבע טוען שבשלב מסוים קנה מהתובע את טבי הדולר בתמורה לסכום ההלוואה.
נפסק – הנתבע לא קנה את טבי הדולר. לכן, צריכים שני הצדדים לחשב את הרווחים וההפסדים מהשותפות וההסכם הראשון ביניהם. נימוקים – אי אפשר להעביר מצב של פקדון למצב של בעלות, אלא על ידי קניין כדת וכדין. ולכן כדי להקנות את טבי הדולר צריכה הייתה להיות ביניהם הסכמה על דרכי הקניין, כגון שומה וכדומה.
אם נגדיר את טבי הדולר כפירות יש לעשות שומה על מנת שהקניין יחול, ובמקרה זה לא נעשתה כל שומה. אם נגדיר את טבי הדולר כשטרות, הרי שצורת הקניין של שטרות הינה באמצעות כתיבה ומסירה, וזה לא התקיים כאן. ולכן, טענת הנתבע שהוא קנה את טבי הדולר לא מתקבלת.