1. הרבנים א' קושלבסקי – אב"ד, מ' אליהו, ח' נברוצקי. פסקי דין רבניים. חלק ה, עמ' 204.
העובדות: הצדדים חתמו על הסכם, שעל פיו הבעל יגרש את האשה, נותן לה את הדירה, האשה מוחלת על כתובתה ומזונותיה, וכן מפרט החוזה את חלוקת הממון בין בני הזוג. כעת האשה מסרבת לקבל גט, וטוענת שהחוזה כולו מותנה בגט, וכיון שהיא מסרבת לקבל אותו, החוזה כולו בטל.
נפסק: הבעל יכול לסמוך על הדעה שנתינה בעל כרחה היא נתינה, ושכל מי שיכול לתת בעל כרחו של הצד השני, גם אם עוד לא נתן – קיים את התנאי. כן הוא יכול לטעון קים לי כדעה שאם העכוב לקיום התנאי בא מהצד השני, התנאי כאילו התקיים. וכן שאם הצד המעוניין לראות את התנאי כמקויים אינו הצד שמעכב את קיום התנאי, אלא הצד השני הוא המונע ממנו את קיום התנאי, רשאי לומר שקים לו כדעה שהתנאי נחשב מקויים.
אם הצד שלטובתו הותנה התנאי קיבל את שלו או מחל על התנאי, נחשב התנאי כמקויים. אבל אם צד אחד הוא שהתנה לטובת הצד השני, אינו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי.
אם ניכר מתוך החוזה שהטעם שבשבילו הוכנס התנאי לחוזה הוא כדי שהצדדים יוכלו למנוע את קיום התנאי, וע"י כך לחזור בהם – הם רשאים לעשות זאת.
ביה"ד מעלה כאפשרות, שמחילה חלה גם אם התנאי לא התקיים, כל עוד הצד המעוניין בחלות המחילה רוצה לקיים את התנאי, והצד השני מעכב. אבל קניין או הקנאה לא יחולו עד אשר יתקים התנאי.
אם ע"פ ההסכם המחילה על הכתובה והמזונות, והעברת הדירה על שם האשה, נעשים בתאריך שקודם לגרושין, גלו הצדדים בדעתם שאינם תולים זאת בקיום הגרושין. לכן פסק ביה"ד שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו.
2. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר – אב"ד, ע' אזולאי, ח' ג' צימבליסט. פסקי דין רבניים חלק ח עמ' 174.
העובדות: בעל שטען שנשא את אשתו בטעות כי העלימה ממנו את מחלת הנפש שלה, חתם אתה על חוזה, עם קניין, ובו מתחייבים הצדדים להתגרש, ומסכימים שהבעל ישלם חלק מהכתובה והאשה תמחל על השאר, וכן תקבל האשה את כלי הבית. כעת האשה מסרבת להתגרש.
נפסק: החוזה לא מחייב להתגרש, הוא מחייב שאם יהיו גרושין אלה התנאים. לכן, הבעל אינו חייב לתת לאשה דבר אם היא אינה רוצה להתגרש. מאידך, אם יכפוה בית הדין להתגרש, אע"פ שהיא לא מתגרשת מרצונה, התנאי חל ולכן חל גם החוזה. התחייבות הבעל חלה אע"פ שמן הדין הוא לא צריך לתת לה כתובה כי הנשואין היו בטעות. ואין לומר שאילו ידע בודאות שביה"ד יפסוק שהוא פטור מהכתובה לא היה מתחייב לשלם את חלקה.
3. בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: כ"ג הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן – נשיא, הרבנים אברהם שפירא, שלום מזרחי. פסקי דין רבניים חלק י עמ' 115.
העובדות: הצדדים חתמו על הסכם בקנין אגב סודר, שעל פיו יגרש הבעל את האשה, נקבעו בו סדרי חלוקת הדירה והרכוש, נקבע בו שהאשה מתחייבת לגדל את הילדים ונקבע בו כמה ישלם הבעל למזונותיהם מדי חדש. גם נקבע בו סכום המזונות שישלם הבעל לאשה מיום חתימת ההסכם עד מתן הגט. וכן נאמר בו שאם תסרב האשה לקבל גט במועד שנקבע, היא תתחייב לבטל את הערעור שהגישה. עוד נאמר שם שאת דמי המזונות שהבעל חייב לאשה על חדשים רבים שכבר עברו והוא לא זן אותה, תקבל האשה בתשלומים החל מיום מתן הגט.
בסופו של דבר הבעל הוא שסרב לתת גט ביום שנקבע, וכעת הוא טוען שכיון שכך ההסכם כולו בטל, כי ההסכם כולו לא נחתם אלא ע"מ שיהיו גירושין. ולכן הוא מבקש להפטר גם מיתר חיוביו.
נפסק: הסכם גרושין מותנה בכך שיהיו גרושין, אבל חיובי הבעל לזון את אשתו ובניו קיימים גם ללא חתימתו על ההסכם. ואפשר ללמוד מההסכם מהו גובה המזונות שמתחיב בהם הבעל. הסעיף שאומר שהבעל יתחיל לשלם את חובו רק ביום מתן הגט, הוא תנאי שהותנה לטובת הבעל והוא נועד למנוע מהאשה לסרב לקבל את הגט אחרי שקבלה את הכסף, אבל אם האשה מוכנה לקבל גט והבעל הוא שמעכב, יצטרך לשלם מיד. כמו כן, נכון שא"א להתחייב בקניין לגרש כי הוא קניין דברים, אבל לגבי קניין שקונה דבר הנקנה בקנין עם דבר שאינו נקנה בקניין, יש לפסוק כמ"ד שהדבר הנקנה חל ולא הכל בטל. ובפרט בנידון שלפנינו שעיקר התחייבותו של הבעל היתה על החיובים הממוניים ולא על הגרושין, שהרי בשעת הקניין הוא היה זה שלחץ לתת גט והאשה היא זו שעיכבה. כמו כן נראה שהבעל פעל שלא בתום לב, חזרתו של הבעל מן ההסכם, אינו משום שהוא מבקש כעת שלום בית, אלא כדי לאלץ את האשה לוותר על תנאים כספיים שהסכימו ביניהם הצדדים בהסכם זה. ההסכם אומר שאם האשה תחזור בה יתבטל ההסכם, אבל חזרתו של הבעל אינה מבטלת את ההסכם, והוא יכנס לתקפו מיד עם מתן הגט. אע"פ שהגט ינתן בתאריך מאוחר יותר מזה שנקבע. הצד המעכב את קיום התנאי אינו יכול לטעון שכיון שהתנאי לא התקיים הוא פטור מחיוביו, רק הצד השני פטור מחיוביו.
4. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' פג
העובדות: חברה שהיו לה כמה בתי דירות, הודיעה על מכירת המחסנים שבבניין לדיירים. אחד הדיירים בקש לרכוש מחסן. הוא סיכם עם נציג החברה שימכר לו מחסן והתנה בפירוש שהוא רוצה שהמחסן לא ירשם על שמו בטאבו. הצדדים סכמו שהדייר ישלם בששה תשלומים, ויהיה רשאי להתחיל להשתמש במחסן מיד, אבל המחסן יהיה שלו רק אחרי גמר התשלומים. נערך חוזה כתוב אבל רק הדייר חתם עליו. הוא שלם שלשה תשלומים, וכעת רוצה החברה לחזור בה. הדייר רוצה לשלם את יתר התשלומים אך החברה אינה מוכנה לקבל.
נפסק: הדייר קנה את המחסן. כיון שהדייר רוצה לשלם את יתר התשלומים והחברה היא המונעת זאת ממנו, נחשב הדבר כאילו שלם.
5. בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ח' ג' צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי. פסקי דין רבניים חלק יא עמ' 89.
העובדות: בני זוג חתמו על הסכם גרושין, בו נקבע שיהיו גרושין, הבעל יעביר על שם האשה את הקיוסק והדירה תשאר לאשה. אח"כ חזרו בהם מהגרושין. אח"כ חתמו על הסכם גרושין שבו נקבע שהצדדים יתגרשו, הבעל יעביר ע"ש האשה את הקיוסק ויקבל את הדירה. כעת הבעל כבר העביר ע"ש אשתו את הקיוסק והוא גר לבדו בדירה, אבל הגירושין טרם התקיימו. והבעל טוען שכיון שכך אין תוקף גם לשאר הסעיפים, והוא רוצה לבטל את העברת הקיוסק, ולשלם לאשה תשלום חדשי.
נפסק: התנאים קיימים. נכון שהסכם גרושין בטל אם לא היו גרושין, אבל כאן הבעל לא מעונין לבטל את הגרושין, הוא חפץ בגרושין אלא שרוצה לבטל את התנאים, וא"כ התנאים חלים. ובפרט שכבר רשם את הקיוסק בטאבו על שם האשה, ובפרט שהוא קבל תמורתו את הדירה, יש מקום לומר שהקנין הזה חל גם ללא הגרושין.