1. בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: הרבנים, עובדיה הדאיה, יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי. פסקי דין רבניים, חלק ה, עמ' 258
העובדות: בהסכם בין איש לבין אשתו לשעבר נאמר: "כדי להבטיח את שובו של הילד ארצה, במקרה והילד לא יוחזר ארצה, מתחייבת האם לתת לאב סך ששת אלפים ל"י… והיא נותנת לאב מיד כתב ערבות בנקאית… המתחייב לשלם לאב את הסך הנ"ל אם הילד לא יוחזר ארצה ולא ישמעו שום טענות אונס". האשה טענה שהחיוב הוא רק אם הילד לא יוחזר ולא ישמעו טענות אונס. אך כיון שנשמעו טענות אונס, החיוב לא חל.
נפסק: לטענה זו אין כל יסוד, כונת הדברים ולא ישמעו שום טענות אונס או טענה אחרת שהיא ברורים ופשוטים שכוחה של התחייבות האם יפה גם במקרה של טענות אונס או טענות אחרות כל שהן ולא הותנה התחייבות הנ"ל אלא באי החזרת הילד ארצה.
כלומר: "ולא ישמעו שום טענות אונס" אינו חלק מהתנאי, אלא אמירה נוספת. וזה ברור ע"פ כוונות הצדדים. לכן יקבל האב את הכסף.
מקרה דומה לכך:
2. בית הדין האזורי טבריה, הרב אוריאל לביא, הרב חיים בזק, הרב יועזר אריאל. (אושר ע"י בית הדין הרבני הגדול, הרב אברהם שרמן, הרב חגי איזירר, ובדעת מעוט הרב ציון אלגרבלי סבר לקבל את הערעור). שורת הדין יד עמ' תלד.
העובדות: בן שהוריו גרושים, אביו חי בארץ ואמו בחו"ל, גר אצל אביו ורצה לצאת לבקר אצל אמו. אבי אמו הפקיד ערבות ע"מ שהילד ישוב אל אביו. הילד שב אל אביו ואחרי שלשה ימים עזב את אביו ועבר לגור אצל סבו. הסב טוען שכיון שהילד חזר הערבות בטלה.
נפסק: אם הילד לא ישוב מיד אל אביו, הערבות תוחלט.
3. בית הדין הרבני הגדול ירושלים, הרב יונה מצגר, הרב אברהם שרמן, הרב חגי איזירר. שורת הדין טז עמ' רנג.
העובדות: הצדדים חתמו על הסכם שאחד מסעיפיו קובע שהצדדים מצהירים כי פרט לבצוע הסכם זה אין להם ולא תהיינה להם כל תביעות אחד נגד השני. בין הצדדים היה חוב שנקבע ע"י ביהמ"ש כמה שנים קודם לכן.
נפסק: החוב ההוא בטל. הצדדים הודו שאין להם תביעות
4. בבית הדין הגדול בפני כבוד הדיינים: הרבנים י' מ' בן-מנחם, י' הדס, י' ש' אלישיב. פסקי דין רבניים, חלק ג, עמ' 170.
העובדות: זוג חתמו על הסכם גירושין בו מתחייבת האשה להחזיק לכלכל את הילדים. בפתיחת ההסכם נאמר כי הצדדים סדרו בו את החזקת הילדים.
נפסק: אע"פ שבד"כ הלשון "לכלכל" איננה כוללת הלבשה ועוד. ואע"פ שבד"כ המתחייב לכלכל אדם ולא נקב בזמן יכול להפסיק את הכלכלה אחרי יום אחד ולומר שלא התחייב אלא ליום אחד, כאן עלינו לפרש את החוזה שהתחייבה לדאוג לכל צרכיהם עד בגרותם. מפני שאל"כ אין משמעות לחוזה והוא בטל, וכן מפני שאם נפרש את הסעי' /הששי/ בהסכם שזאת היא התחייבות סתמית אשר לפי האמור הרי כל ההתחייבות תלוי על בלימה והדבר נתון לחסדה של האשה ובידה לומר כי התחייבה רק על זמן מה, ותו לא. והאיך זה מתאים להכתוב בפתיחת ההסכם והואיל והצדדים סדרו את דבר החזקת הילדים. הסכם הבא להסדיר את כל עניני הזוג ואת דבר החזקת הילדים ובין יתר תנאי ההסכם נאמר צד א' מתחייב להחזיק ולכלכל את הילדים מבלי לבוא בתביעה כל שהוא לגבי צד ב' הרי יש להניח, כי זמן ההתחייבות נמשך לכל הזמן שהצד השני היה מחויב לפרנס אותם.
"להחזיק ולכלכל" כולל דאגה לכל צרכיהם.
5. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב א עמ' רב.
העובדות: בהסכם גרושין התחייבה האשה לזון את הילדים, הבעל התחיב לשלם הוצאות רפוי וחנוך של הילדים. כעת זקוק אחד הילדים לתרופה יקרה מדי חדש.
נפסק: האב ישלם.
6. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ב עמ' ט.
העובדות: שותפים קנו קרקע. הקרקע נרשמה בטאבו ע"ש אחד מהם, אך הם חתמו חוזה שותפות בו פורט ששותף אחד הוא הבעלים על חמש שמיניות מהקרקע ושותף שני על שלש שמיניות. בחוזה פורט כמה שלם כל שותף, ונמצא שהשותף שעל שמו רשום המגרש שלם יותר מחמש שמיניות. הוא דורש קרקע תמורת התשלום הנוסף, בעוד שהשותף השני רוצה לתת לו את יתרת התשלום שהיה חייב לשלם בעת הקניה, כחוב.
נפסק: יתרת התשלום ע"פ הערך ביום הקניה תשולם כחוב. השותף אינו יכול לתבוע מהקרקע יותר ממה שכתוב בחוזה.
7.הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ב, עמ' רטז.
העובדות: אדם שכר חנות. בחוזה השכירות כתוב שהשכירות היא לחמש שנים, ובסוף חמש השנים יש לו זכות להאריך לחמש שנים נוספות. בסעיף אחר נאמר שהמשכיר יכול להפסיק את השכירות בתום התקופה בהודעה של שנה מראש. כעבור ארבע שנים הודיע המשכיר שהוא מבקש את החנות בחזרה בתום חמש השנים הראשונות. השוכר טוען שע"פ החוזה יש לו זכות להאריך לחמש שנים נוספות והוא אכן רוצה להאריך.
נפסק: יש לפרש שרק בסוף עשר השנים רשאי המשכיר להפסיק את השכירות, שאל"כ אין משמעות לסעיף המאפשר לשוכר להאריך את התקופה לחמש שנים נוספות.
8. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ב, עמ' רכח.
העובדות: הצדדים חתמו חוזה וקבעו מחיר, אך לא כתבו אם הוא כולל מע"מ.
נפסק: הולכים אחר מנהג המקום. וכיון שמנהג המקום הוא שכל עוד לא צוין אחרת המחיר כולל מע"מ, גם כאן הוא כולל מע"מ. אמנם, במקום שבו ידוע שמחירים אינם כוללים מע"מ, רשאי לתבוע גם מע"מ.
9. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ב עמ' רצח.
העובדות: עובד חתם על הסכם עם המעביד, בו נאמר שהוא זכאי לשכר בסיס מהמעביד שעלותו הכוללת עבור המעביד היא סכום מסוים שפורט שם, ועוד בונוסים לפי עבודתו שסכומם פורט שם אף הוא. העובד פוטר, והוא תובע פצויי פטורים גם על הבונוסים שקבל. המעביד טוען שכיון ששכר הבסיס הוזכר בעלות כוללת, גם הבונוסים המפורטים הם עלות כוללת, ולכן אין בהם פצויי פטורין. מה גם שהעובד ידע שהמעביד אינו מפריש מהבונוסים לקרן פרישה.
נפסק: הדין בספק, ויש להתפשר בשני שליש מהתביעה.
10. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרב ש' ב' וורנר אב"ד, הרב י' אפשטיין, הרב ש' טנא. פסקי דין רבניים חלק ה עמ' 171.
העובדות: בני זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שבו התחייבה האם לגדל ולכלכל את הילדים, והאב התחייב לשלם לה לשם כך סכום מסוים כל חודש. האם התחייבה שלא לתבוע יותר, ושאם בית דין כלשהו יזכה אותה ביותר מזה – תחזיר את ההפרש. כעת היא תובעת יותר.
יש לדון בשאלה האם התחייבות האם לכלכל את הילדים כוללת גם הוצאות הלבשה, או שעליהם צריך האב לשלם לה בנפרד. וכן יש לדון לכמה זמן התחייבה האשה שלא תתבע יותר.
נפסק: האשה לא יכולה לתבוע יותר, לא לצורך מזונות ולא לצורך הלבשה, לא כעת ולא לאחר זמן. כיון שההתחייבות להשיב לאב את ההפרש בדמי המזונות מותנה בכך שהאם תגבה דמי מזונות גבוהים, מסתבר שזה לא תלוי בזמן אלא כל אימת שתגבה האם דמי מזונות גבוהים תצטרך להשיבם. ומסתבר שההסכם בא לדאוג לכל צרכי הילדים, ולכן הוא כולל גם הלבשה.
11. הרב שמואל חיים דומב, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל יגר, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' רעג.
העובדות: אדם מכר דירה לחברו והתחיב בו לתקן את כל הליקוים. הוא טוען שלפני כן התנו ביניהם בע"פ שהמוכר יאמר לקבלן שבנה את הבית שיתקן, ולא שיתקן המוכר בעצמו, ועל דעת כן חתם.
נפסק: אם הקבלן לא מתקן המוכר עצמו חיייב לתקן.
12. הרב יעקב אליעזרוב, הרב מסעוד אלחדד, הרב שלמה דיכובסקי. דברי משפט ה עמ' רנב-רעח.
העובדות: אדם חתם על חוזה עם קבלן לבנית מרפסת. בחוזה פורטו שלבי העבודה השונים ופורט בו כמה יקבל הקבלן עבור כל שלב. לפני השלב האחרון בקש הקבלן להתנות תנאי שלא היה בחוזה, וסרב להמשיך לעבוד אם לא יקוים התנאי. לכן פנה בעל הבית לקבלן אחר שישלים את העבודה. הקבלן האחר דרש סכום נמוך יותר מהסכום שע"פ החוזה הראשון אמור להנתן תמורת השלב האחרון. אעפ"כ אמר לו בעל הבית שהסכום גבוה מדי והם סכמו על סכום נמוך יותר. כעת תובע הקבלן הראשון שכר, הוא אומר שנכון שבחוזה פורט סכום עבור כל שלב, אבל לא היתה כוונתו שזה ערכו של כל שלב בעבודה. הכוונה היתה שאחרי כל שלב ישולם הסכום שע"פ החוזה ישולם אחרי אותו שלב. ודאי שהסכום שצריך להנתן אחרי השלב האחרון אינו רק עבור השלב האחרון וכלול בו גם השלמת התשלום עבור השלבים הקודמים.
נפסק: לדעת הרב אליעזרוב החוזה מחייב משתי סבות: א. חתימת חוזה מועילה כסיטומתא, וכיון שמנהג הסוחרים בחוזה שאפשר לתבוע את הקבלן הראשון להמשיך לעבוד, ועד שיודיע לו בכתב שהוא רואה את החוזה הראשון כמבוטל החוזה נחשב כתקף, נמצא שהפרת החוזה מצד הקבלן לא בטלה את המקח ועדיין היה החוזה הראשון בתוקף. לכן בעל הבית הוא שבטל את המקח והוא שחייב לשלם לקבלן את עבודתו. ב. גם התשלום ששלם על השלבים הקודמים קונה מדין קנין כסף ומחייב. וכיון שהוא עצמו אמר על סכום נמוך מזה שהוא גבוה מדי, הרי ודאי הוא מודה לטענת הקבלן, שיש לפרש את החוזה שהסכום שצוין כאן אינו רק עבור השלב האחרון וכלולות בו השלמות לתשלום על השלבים הקודמים. לכן ישלם לקבלן הראשון מה שסוכם, בנכוי מה ששלם לקבלן השני. אבל חלקו עליו הרב דיכובסקי והרב אלחדד וכתבו שגם קנין הכסף לא קונה, וגם הסיטומתא בטלה כשהפר הקבלן את החוזה, והודעתו שהוא מפסיק לעבוד נחשבת כהודעה לענין זה אע"פ שהחוק מצריך הודעה בכתב, כי כך מקובל להודיע בימינו. לכן אין הקבלן יכול להוציא כסף מבעל הבית. הרב דיכובסקי עוד הוסיף שכיון שהחוק אינו ידוע לכל, א"א להסתמך עליו כעל סיטומתא ומנהג הסוחרים.
13. בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים יוסף שלו' אלישיב, בצלאל זולטי, שאול ישראלי. פסקי דין רבניים חלק ח עמ' 166.
העובדות: בני זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שלפיו תגדל האשה את הילדה, והבעל ישלם לה סכום מסוים כל חודש, וכן ישלם עבור הילדה על הלבשה והנעלה. האשה מתחייבת לדאוג לכך שאיש לא יתבע ממנו בשם הילדה יותר מזה, ואם יחייב אותו בי"ד כלשהו בסכום גבוה יותר, היא מתחייבת להחזיר את ההפרש. כעת הילדה זקוקה למשקפים ומכשירי שמיעה. האשה טוענת שהבעל צריך לשלם עליהם.
נפסק: משקפים ומכשירי שמיעה אינם בכלל הלבשה אלא בכלל רפואה, שהיא בכלל פרנסת הילדה ולכן היא מוטלת על האם. אע"פ שלא הוזכר בחוזה למשך כמה זמן מתחייבת האשה לפרנס את הבת ולהשיב לאב כל תביעה, מתוך הנסבות ניכר שיש לפרש את החוזה כך שהאם מתחייבת לפרנס את הבת כל עוד היא זקוקה לכך, ושכל אימת שתגבה האם דמי מזונות גבוהים תצטרך להשיבם.
14. בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: כ"ג הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן – נשיא, הרבנים אברהם שפירא, שלום מזרחי. פסקי דין רבניים חלק יא עמ' 329.
העובדות: בני זוג חתמו על הסכם גירושין, בו נאמר שהבעל מתחיב לשלם סכום מסוים עבור מזונות בתו. בחוזה נאמר שזה סכום החיוב והוא לא יעלה על הסכום הנקוב. האשה הצהירה בהסכם שאין לה תביעות נוספות מן הבעל. עקב האינפלציה חייב אותו ביה"ד בסכום גבוה יותר, והוא מערער על קביעה זו.
נפסק: הבעל ישלם בצמוד למדד. החיוב שקבל על עצמו בחוזה הוא התחייבות ולא פטור. החוזה אכן אינו מחייב אותו יותר מהסכום האמור, אבל מכח היותו אביה הוא מחויב לזון אותה גם ביותר מהסכום האמור, והחוזה לא יכול לפטור אותו מכך. אילו היתה האם מתחייבת לשפות אותו על כל סכום גבוה יותר שישלם, היה יכול לתבוע את קיזוז הסכום שהאשה תתחייב לשפות אותו בו מהסכום שיתחייב במזונות בתו. גם אילו היה חוזה המחייב את האשה לזון את הבת, היה האיש יכול להפטר ולומר שיש לבתו מקור פרנסה. אך כיון שאין בחוזה סעיפים כאלה, החוזה יכול לחייב את האיש אך לא לפטור אותו. מה גם שהאם לא התחיבה שלא תתבע יותר, וגם אילו התחיבה לא היה תוקף להתחיבותה כי היא קנין דברים. הצהרת האשה שאין לה תביעות נוספות עוסקת בממון משותף של בני הזוג שהיא עלולה להוסיף ולתבוע. לא במזונות הבת.
15. הרב יעקב אליעזרוב, דברי משפט ג עמ' רמט.
העובדות: איש ואשה חתמו על הסכם גרושין, ובו התחיב הבעל לשלם סכום מסוים שכר דירה עבור בנו שיגור עם האשה. כעת האשה קנתה בית, והאיש טוען שכיון שאינה משלמת עוד שכר דירה הוא פטור מסכום זה.
נפסק: האיש ימשיך לשלם משתי סבות: א. משכנתא גם היא כשכר דירה לענין זה. ב. האיש לא התחיב להחזיר לאשה את שכר הדירה שהיא משלמת. הוא התחיב לשלם לה שכר עבור שהיית בנו בדירתה.
16. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות א עמ' סא.
העובדות: חוזה למכירת דירה, בו נאמר שהקונה משלם למוכר סכום ראשוני מידי ואת היתר בתשלומים, וכן נאמר בו שצד שיפר את החוזה יפצה את הצד השני על כל הנזקים הישירים שיגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה. כן נאמר שצד שיפר את החוזה ישלם קנס לצד השני. בחוזה נאמר שהוא נעשה בקנין המועיל ולא כאסמכתא. כתוצאה מפרוץ האינתיפאדה קרסו עסקיו של הקונה, כך שלא היתה לו יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים, והוא הפסיק לשלם. כתוצאה מכך, נגרמו למוכר הפסדים כיון שהוא לא עמד בתשלומים עבור דירה אחרת שרכש, ונאלץ לשלם קנסות על בטול המקח. המוכר תובע את הקונה שישלם לו על כל ההפסדים שנגרמו לו. הקונה טוען שהוא נאנס באונס לא צפוי, ועל דעת כן לא התחיב.
נפסק: הנזקים שנגרמו למוכר עקב אי יכלתו לעמוד בתנאי רכישת הדירה שרצה לרכוש, אינם נזקים ישירים אלא גרמא בלבד. אמנם, ע"פ החוק הנוהג במדינת ישראל נכללים נזקים אלה בכלל נזקים ישירים שאדם מתחיב לחברו, אך כיון שלהלכה הדבר אינו ברור הרי שהדין ספק ויד בעל השטר על התחתונה. לכן אין לחיב בתשלומים אלה את הקונה. מאידך, את הקנס אפשר לחיב כי אדם יכול להתחיב בתשלום שאינו חיב בו. אמנם, אילו היה הקנס בסכום מוגזם, היה הדבר בגדר אסמכתא, וכתיבת "שלא כאסמכתא" איננה פותרת בעיה זו. אבל כיון שהקנס הנקוב הוא בסכום שסביר שיכסה את ההפסדים, אין זו אסמכתא והיא חלה. ובפרט שההתחיבות היא הדדית, שבה כל אחד גומר ומתחיב תמורת ההתחיבות של הצד שכנגד. ובפרט שהוא מנהג המדינה לחיב פצויים כאלה, ומעתה יש לדון אותו כסיטומתא שמועילה גם באסמכתא. לגבי טענת האונס – אין זה אונס כי זה דבר צפוי. ואולם למסקנה יש לפשר בין הצדדים.
17. בית הדין לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב"ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס. פסקי דין ירושלים דיני ממונות א עמ' קנא.
העובדות: קבלן בנין מכר דירות, וחתם על חוזה עם הקונים, בחוזה היה כתוב שהקבלן אחראי על הפיתוח הסביבתי, ושאין לצדדים עוד תביעות על החוזה מעבר לאמור בו. אח"כ קבעה העיריה שצריך להתקין עמודי תאורה בחזית הבתים. הקבלן התקין את העמודים, וכעת הוא תובע מקוני הדירות תשלום על כך.
נפסק: יש לברר אם החיוב שהטילה העיריה הוטל על הקבלן או על הדיירים. אם החוב מוטל על הדיירים, הקבלן רשאי לגבות אותו מהם. בכך שהוא חתם להם שאין לו תביעות נוספות, הוא לא התכוון לתביעות מחמת חוב שעדין לא נוצר, אלא רק לתביעות מחמת מה שכבר קיים. וכאן, כיון שמדובר על תקנה חדשה של העיריה, התושבים חיבים לשלם לו עליה. גם א"א לפרש את אמירתו זו כמחילה, כי אין אדם יכול למחול על חוב שעדין לא נוצר. כמו כן יש לפרש שכשהתחייב הקבלן בהוצאות הפתוח הסביבתי, היתה כונתו רק לדברים שהיו ידועים אז כחיובי פתוח סביבתי, ולא לתקנות שתקנה העיריה אח"כ.
18. בבית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: הרבנים ע' הדאייא, י' ש' אלישיב, ב' זולטי. פסקי דין רבניים, חלק ג, עמ' 363.
העובדות: אדם התחייב לשלם לגרושתו סכום מסויים להוצאות גדול הבנות. ואף הודה בכך בביה"ד
נפסק: התחייב אדם לשלם לפלוני מזונות ללא תאריך מסויים, פליגי הרשב"א והרא"ש, לדעת הגר"א להלכה עיקר כהרשב"א דהמקבל עליו לזון סתם, משמע לכל ימי חייו או לכל זמן שצריך. לדעת החת"ס, אי אפשר להוציא כסף בניגוד לדעת הרא"ש.
19. הרב אליהו שלזינגר, דברי משפט ו עמ' רלו.
העובדות: אבי החתן ואבי הכלה חתמו על זכרון דברים, בו מתחיב אבי הכלה לקחת הלואה מקרן מסויימת ולתמוך בזוג הצעיר. הקרן פשטה את הרגל ונסגרה. טוען אבי הכלה שלא התחייב אלא ללוות מאותה קרן, שתנאי התשלום בה נוחים, אבל ממקום אחר לא יוכל להביא כסף ואין לו לשלם והוא פטור. אבי החתן טוען שהתשלום הוא תמורת הסכמתו לשדוך בין הצדדים, ואם אין בקרן זו ישלם ממקום אחר.
נפסק: האב פטור כי לא על כך התחייב.
20. הרב יועזר אריאל, הרב שלמה לוי, הרב יהודה עמיחי, פסקי דין קרית ארבע א עמ' 119.
העובדות: אדם חתם חוזה עם קבלן בנין, לפי החוזה הקבלן אינו יכול לתבוע את בעל הבית לדין כל עוד לא שלם לו על הגנרטור שקנה עבורו. אעפ"כ תבעו הקבלן.
נפסק: ביה"ד יכול לדון ביניהם על דרך הפשרה.
21. הרב ישראל גרוסמן, דברי משפט ח עמ' קסג.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה, שעל פיו הפקיד הקונה בידי המוכר צ'ק פתוח, ע"מ שהמוכר ימלא בו את הסכום השקלי ע"פ השער היציג של הדולר ביום הפרעון. המוכר אחר להפקיד את הצ'ק ובינתים עלה שער הדולר. טוען המוכר שהחוזה קובע שהמחיר יהיה צמוד לערך הדולר ביום הפקדת הצ'ק בפעל. הקונה טוען שהקובע הוא היום שבו ע"פ החוזה יש להפקיד את הצ'ק.
נפסק: ישלם צמוד לשער הדולר ביום בו היה אמור מלכתחילה להפקיד את הצ'ק.
22. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ב, עמ' רנא.
העובדות: אדם שכר טוען רבני, וחתם אתו על חוזה הקובע מחיר ראשוני עבור פתיחת התיק, הכולל גם את שכרו עד שלשה דיונים. ונקבע בו גם סכום נוסף עבור כל דיון החל מהדיון הרביעי. נאמר בו שסכום ששולם אינו בר החזר. השוכר שלם את הסכום, חלקו במזומן וחלקו בצ'קים דחויים. בסופו של דבר פטר השוכר את הטו"ר אחר פתיחת התיק, לפני שהתקימו דיונים. כעת טוען השוכר שיש לפרש את הסעיף האומר שהסכום הראשוני הוא על פתיחת תיק ושלשה דיונים, כחציו על פתיחת התיק וחציו על הדיונים. ואילו הטו"ר טוען שהסכום כולו הוא סכום ראשוני שאין לפחות ממנו, אלא שעד שלשה דיונים אינו יכול לדרוש תשלום נוסף על כל דיון. וגם אם נפרש שיש לנכות את הדיונים שלא התקיימו, אין הכונה שפתיחת התיק שוה לשלשת הדיונים, ויש להעריך את שוי הדיונים ע"פ הסעיף הקובע סכום לכל דיון החל מהרביעי. כמו כן הוא טוען שגם הצ'קים הדחויים הם סכום ששולם ואינו בר החזר.
נפסק: כיון שלשון השטר נתנת להתפרש לכאן ולכאן, המוציא מחברו עליו הראיה. הצ'קים נחשבים כסכום שעדיין לא שולם, והטו"ר הוא שצריך להביא ראיה שיש לפרש את החוזה כך שעליו לקבל את הסכום.
23. הרב אברהם צבי שיינפלד, שורת הדין יב, עמ' פה.
העובדות: ת"ת שכר מלמד. בחוזה עמו נאמר שהחדשיים הראשונים לעבודתו יהיו לנסיון ואח"כ רשאי הת"ת לפטר אותו, וכן רשאי לפטרו קודם אם ימצא שאינו ראוי. בפעל, פטרו אותו עוד לפני תחלת שנת הלמודים, לפני שנתנה לו הזדמנות להוכיח את עצמו. כתוצאה מכך הפסיד עבודה אחרת שהיה יכול לקבל אילו לא קבלו אותו מתחלה.
נפסק: על הת"ת לשלם לו על החדשיים הראשונים. על שאר השנה הוא פטור כיון שממילא היה רשאי לפטרו. דעת המעוט לזכות את הת"ת לגמרי, כיון שאם יכול לפטרו אחרי חדשיים ק"ו שיוכל לפטרו מיד. אבל דעת הרוב שכיון שלא נתנו לו הזדמנות להוכיח את עצמו כפי שמחייב החוזה, אינם יכולים לפטרו תוך חדשיים. (הערה: אם כך למה לא ישלמו על כל השנה?)
24. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ג, עמ' מא
העובדות: אדם שכר סופר סת"ם לכתוב עבורו ספר תורה, הצדדים קבעו מראש את שכרו בדולרים. כעת השוכר רוצה לשלם לו בשקלים ע"פ שער יציג, וטוען שכך מקובל בחוזים לכתוב סכום בדולרים והכוונה היא לשלם בשקלים ע"פ שער יציג. הסופר רוצה את שכרו בדולרים. ספר התורה עדיין ביד הסופר.
נפסק: הרב לוין פסק שיד בעל השטר על התחתונה ויקבל את שכרו בשקלים, ואינו נחשב מוחזק בכך שספר התורה עוד בידו, שהרי בכל מקרה הצד השני רוצה לשלם לו. הרב הרצברג פסק שכיון שרוב העולם קורא לדולר ממש דולר, ורק מעוט העולם קורא לשקלים בשער יציג של דולרים בשם דולר, יש לשלם לו דולרים ממש. ואולם הכונה היא להעברת סכום בבנק ולא לשטרות ממש, כי גם זה וגם זה נקראים דולרים בפי בני אדם וכאן יד בעל השטר על התחתונה. ואם הסופר הוציא חשבונית גלה בדעתו שרוצה לעשות לפי החוק ויקבל את שכרו בשקלים.
25. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' קה.
העובדות: אדם מכר לחברו דירה, והתחיב בחוזה לתקן נזילות ורטיבות במשך שלש שנים. כעת דורש הדייר לתקן בעצמו את הנזילות ולקבל מהמוכר על כך תשלום. המוכר אומר שיתקן בעצמו. כמו כן דורש הקונה שהמוכר יוסיף חומר בידוד החסר באחד החדרים, שבלעדיו קשה לגור באותו חדר. המוכר טוען שבשעת בניין הבית לא היה אותו חומר חלק מהתקן המתחייב ולכן הבית נבנה בלעדיו. רק אח"כ הוכנסה הדרישה הזאת לתקן. כמו כן הוא טוען שהקונה היה בבית ומחל על המומים. הקונה אומר שלא יכול היה למחול על המום הזה כי הוא נסתר.
נפסק: המוכר רשאי לתקן בעצמו, ואין הקונה יכול לדרוש ממנו שישלם כסף דמי התקונים. המוכר חיב להוסיף גם חומר בידוד. מה שהיה נחשב כמום בעיני בני האדם בשעת המכירה הוא הקובע, ולא חשוב מה היה התקן בשעת בנית הבית. כיון שהמום נסתר הקונה יכול לתבוע את תקונו.
26. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל יגר. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' קכו.
העובדות: אדם מכר לחברו דירה. בסעיף 5 לחוזה שחתמו נאמר: "המוכרים ימסרו את החזקה בממכר לקונים בד בבד עם התשלום עפ"י סעיף 4.2.2 לעיל. איחור במועד מסירת החזקה מכל סיבה שהיא שאינה נוגעת לקונים יזכה את הקונים בקנס בסך 50 דולר בעד כל יום איחור, וזאת מבלי לפגוע בזכות הקונים לכל דין". בסעיף 4.2.2 – המוזכר בסעיף 5 – נאמר: "עד ליום כ"ב אייר תשס"ז תשולם… מועד התשלום לפי ס"ק זה מותנה באישור זכויות נקי משעבודים של החברה המשכנת ובאישור…" המוכר טוען שהחוזה לא קובע תאריך למסירת החזקה, ולכן הוא פטור מהקנס. הקונה טוען שאפשר ללמוד מנוסח החוזה שהתאריך הוא כ"ב באייר.
נפסק: בכל עניני שטרות הולכין אחר לשון בני אדם. ובנידון דידן נראה שסדר הדברים בסעיף 5 ובסעיף 4.2.2 נוטים כטענת התובע שעל המוכר היה למסור חזקה בדירה עד ליום כ"ב אייר. אם כניסתו של הקונה לבית נדחתה עד אחר י"ז בתמוז והוא נמנע מלהכנס בגלל הלכות בין המצרים, אין זו "סיבה שאינה נוגעת לקונים" והמוכר פטור מלפצות אותו על ימי בין המצרים. אם התארכה מסירת החזקה עד אחרי תשעה באב, יפצה אותו המוכר על כל תקופת האחור.
27. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אריה פרנקל (זצ"ל); הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמ' מג.
העובדות: דירה נמכרה, הקונה טוען שהמכירה בסתם כוללת גם את הארון והתנור, והמוכר טוען שהם לא כלולים במכירה.
נפסק: אם יש מנהג ברור בדבר הולכים אחר המנהג, ואם לא – המוחזק זוכה. ויכול הקונה לומר שהוא מוחזק אם עדיין לא שלם את כל דמי הבית, גם אם עוד לא נכנס.
28. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב מרדכי אייכלר, הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' שיב.
העובדות: אדם מכר דירה לחברו ורשם "עם כל הזכויות" ואף פרט "דירה בת שלושה חדרים, מטבח, אמבט, שירותים ומרפסת". הקונה שאל אותו אם יש גם מחסן והוא השיב בשלילה. אח"כ נודע שיש גם מחסן שרשום בטאבו כחלק מהדירה. הקונה תובע גם אותו והמוכר אומר שהמחסן אינו חלק מהעסקה.
נפסק: המחסן נשאר בבעלות המוכר.
29. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' תקכג. (לא נזכרו שם שמות הדיינים).
העובדות: זוג חתם על הסכם בשעת הנשאוין יחד עם הכתובה. בהסכם נאמר שההסכם והכתובה אינם מבטלים זה את זה. בפעל ההסכם סותר כמה מתנאי הכתובה.
נפסק: הכתובה גוברת.
30. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב מרדכי אייכלר, הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' קנב.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה להשכרת דירה, החוזה היה מודפס ונאמר בו שההשכרה היא לשנה ושאם ירצה השוכר יוכל להאריך את החוזה לשנה נוספת. בכתב יד נוסף בו בסופו שהשוכר יוכל להאריך את התקופה עד שבועים אם יודיע על כך למשכיר ואם לא ימצא שוכר אחר שירצה את הדירה באותם שבועים. טוען המשכיר שהסעיף שהוסף בכ"י מבטל את המודפס, ואין לשוכר אפשרות להאריך לשנה נוספת. השוכר מבקש להאריך את החוזה לשנה נוספת.
נפסק: הרב לוין פסק ששני הסעיפים סותרים זה את זה. ולכן האחרון מבטל את הראשון, בפרט שהוא הוספה בכתב יד. הרב אייכלר פסק שאפשר ליישב את שני הסעיפים זה עם זה, שיש לשוכר אפשרות לשכור לשנה נוספת, אבל גם אם לא יאריך השוכר בשנה נוספת, אם לא ימצא שוכר אחר יוכל להאריך לשבועים.
31. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב שמואל יגר, הרב דוד י' קניג. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' קב.
העובדות: אשה העידה על אמינות חברתה בפני בעל עסק ואמרה "היא אשה אמינה, אפשר לסמוך עליה, אני ערבה לכך". על סמך אמירה זו נתן בעל העסק סחורה לאותה אשה בהקפה, וכעת א"א לגבות ממנה, והוא תובע את חברתה מדין ערב. החברה אומרת שלא התכוונה לערבות במובן ההלכתי של המלה, אלא שהיא אחראית לדבר.
נפסק: אם טען שכוונתו היתה לערבות מצומצמת, ואילו לשון ערבותו השתמעה כערבות רחבה יותר, חייב על כל המשתמע מלשונו. אמנם, במקרה המדובר פטר ביה"ד את האשה מסבות אחרות.
32. הרב אברהם דוב לוין, אב"ד. הרב יהושע ווייס. הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז עמ' רח.
העובדות: מעביד שכר עובד. בחוזה סוכם ביניהם שכל צד שירצה לנתק את הקשר יצטרך להודיע על כך שלשים יום מראש. קצת לפני מלאת שנה לחוזה, פיטר המעביד את העובד, אסר עליו להכנס עוד למקום העבודה, ושילם לו על שלשים הימים הקבועים בחוזה. לכן דרש העובד לקבל בנוסף לכך גם פיצויי פיטורין, כי לטענתו יחד עם החודש הנוסף הוא כבר עבד שנה שלמה ומגיעים לו פצויי פטורין. המעביד טוען שבתשלום על החודש הנוסף כלולים פצויי הפיטורין. כמו כן טוען העובד שבחוזה נאמר שהוא איש מכירות, ולכן על מציאת אולם תצוגה עבור המעביד הוא צריך לקבל שכר בנפרד. המעביד טוען שבחוזה נאמר שהעובד מתחייב להקדיש את כל כישוריו, ידיעותיו, נסיונו וזמנו לעבודתו עבור החברה ולפעול כמיטב יכולתו לקידום עסקי החברה, וכן נאמר שם שבתקופת עבודתו בחברה לא יהא העובד רשאי לעבוד עבור מעסיק אחר כל שהוא או להיות קשור במישרים או בעקיפין בעיסוק אחר או עסק כל שהוא אלא אם יינתן לו אישור מפורש ומראש בכתב מאת החברה לעשות כן. כיון שאישור כזה לא ניתן, מציאת האולם היתה חלק ממסגרת עבודתו ולא מגיע לו עליה תשלום נוסף. עוד טוען העובד שאילו ניתן לו לעבוד בחודש הנוסף היה זוכה לבונוסים ותוספות עבור הגדלת המכירות הצפויה בחודש זה, ולכן הוא תובע אותם.
נפסק: בחודש הנוסף העובד לא עבד. לכן לא מגיע לו על כך תשלום מלא, אלא שכר בטלה ותו לא. לכן נמצא שלא עבד שנה שלמה ולא מגיעים לו פצויי פטורין. עבודת מציאת האולם היא חלק מעבודתו עבור המעביד ולא מגיע לו עליה שכר נוסף.
33. בבית הדין הרבני האזורי חיפה בפני כב' הדיינים: הרבנים י' נ' רוזנטל – אב"ד, ע' הדאיה, ב' רקובר. פסקי דין רבניים חלק ג, עמ' 336.
העובדות: שותפים נפרדו, וחתמו על הסכם האוסר על השותף שעזב את העסק לפתוח עסק דומה בסביבה הקרובה. לא פורט בהסכם מהי סביבה קרובה.
נפסק: ההגדרה של סביבה קרובה לגבי הלכה זו, הוא כל מקום שאגב פתיחת החנות השניה עלולים לקוחות החנות הראשונה לעבור לשניה.
34. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ד עמ' קפז.
העובדות: אדם שהיה שותף בזכויות ההוצאה של ספר מסוים, חתם על הסכם שהוגדר בתוכו כהסכם מכירה, והוא משתמש לכל ארכו במונחים מכירה וקניה. אבל ההסכם אומר שהוא מקבל כעת מהצד השני סכום מסוים ומחזיר אותו כעבור שלש שנים, בתמורה הוא מוכר את זכויות ההוצאה לצד השני ומקבל אותן בחזרה בתמורה להחזרת הסכום כעבור שלש שנים. מלבד זאת הוא שוכר את זכויות ההוצאה במשך שלש השנים האלה בסכום שנקבע. ושההסכם כפוף להיתר עסקה. עוד נאמר שם שאם לא ישלם את התשלומים בזמן, יוחלטו הזכויות אצל הצד השני. במהלך אותן שלש שנים מכר האיש לשותפו עוד חצי מזכויותיו (כלומר רבע מכלל הזכויות על הספר, כיון שמלכתחילה הם היו שותפים שוים). השותף הנ"ל תובע לעצמו את הזכויות, וטוען שהן לא נמכרו בהסכם המדובר, כי א"א למכור זכויות על ספר שעדין לא הודפס כי הוא דבר שלא בא לעולם. עוד הוא טוען שלמרות שההסכם מנוסח בלשון מכירה, כונתו להלואה והזכויות מעולם לא נמכרו בו. וגם יתר חלקי ההסכם בטלים כיון שחלק אחד ממנו בטל.
נפסק: החוזה מתפרש לא ע"פ הלשון הכתובה בו אלא ע"פ תכנו, וכאן מוכח מהתוכן ומכוונות הצדדים שהתכוונו להלואה. לכן, אלמלא כתבו בהסכם שהוא כפוף להיתר עסקה, היה ההסכם בטל ומבוטל כדין הלואה ברבית. כיון שכתבו שהוא כפוף להתר עסקה הוא כשר והוא הסכם הלואה ולא הסכם מכירה.
35. בבית הדין הרבני האזורי ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים א' י' ולדנברג אב"ד, ע' יוסף, י' קאפח. פסקי דין רבניים חלק ד עמ' 126.
העובדות: עובדת פוטרה, ותובעת פצויים ע"פ החוק וע"פ הנהוג במדינה. לא סוכם עמה מראש על פצויים.
נפסק: זכאית לפצויים ע"פ המנהג. מקובל בהלכה, כי פרטי הדינים ביחסי עובדים ומעבידים תלויים במנהג המדינה. מנהג קרוי דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים. בכל מקרה שיש ספק במנהג, מעמידים את הדבר על עיקר הדין.
36. בבית הדין הרבני האזורי חיפה בפני כב' הדיינים: הרבנים יעקב נ' רוזנטל – אב"ד, עזרא הדאיה, ברוך רקובר. פסקי דין רבניים חלק ח עמ' 208.
העובדות: מחלקה בעיריה סיכמה עם אחד מעובדיה שכיון שיש מניעה להמשיך להעסיק אותו בתפקידו הנוכחי, הוא עובר למחלקה אחרת כפקיד מושאל. לאחר עשר שנים התבטלה המניעה והפקיד תובע להחזיר אותו לתפקידו הקודם.
נפסק: פקיד מושאל אין פירושו שמובטח לו שיחזור אלא שהוא ממשיך לקבל את המשכורת הקודמת אע"פ שכעת הוא עובד בתפקיד זוטר יותר. כך עולה גם מלשון בני אדם וגם מהפרוטוקולים של הישיבות שבהן הוחלט לתת לו את המעמד הזה.
37. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ב. עמ' קכג.
העובדות: בעל קרקע שעמד לבנות על קרקע בניין בן 6 דירות, סכם עם קונה על רכישת אחת הדירות. הוא חתם אתו על חוזה שבו התחייב להעביר על שמו ששית מהקרקע. אח"כ חתם אתו על חוזה אחר שבו הוא מתחייב להעביר על שמו דירה בבנין. בחוזה השני נאמר שהקרקע שמחוץ לבניין תהיה בבעלות המוכר והוא רשאי להשתמש בה לצרכי גינון בלבד. כן נאמר שם שהוא מיפה את כחו של עו"ד מסוים לבצע את הרישום בטאבו עבורו, ושהעו"ד יהיה רשאי לבצע שנויים ברשום החלקים הצמודים של הדירה. ושעליו להודיע על תכנית הרשום שלשים יום מראש. אח"כ רשם עוה"ד הנ"ל את הבית בטאבו ללא הודעה מפורטת שלשים יום מראש, ורשם שם את תקנון הבית שעל פיו רשאי המוכר לבנות בשטח המיועד לגנה. הקונה תובע לבטל את הרשות הזאת, ואומר שלא זאת היתה כונתו כאשר נתן לעו"ד יפוי כח לרשום את הבית כרצונו. זה סותר את החוזה, ובפרט שע"פ החוזה רשאי העו"ד לעשות שנויים כדי לשמור על זכויותיו בקרקע, לא כדי לפגוע בהן.
נפסק: מצד הדין אין המוכר רשאי לבנות בשטח הזה. החוזה מחיב אותו ואינו יכול לטעון שלא התכוון לגנה אלא לבניה. אמנם, כיון שהתקנון כבר נרשם, אין למצות את הדין עם המוכר. לכן המוכר רשאי לבנות בשטח הגנה, אך אם בעתיד יגרם מכך הפסד לקונה או תמנע מהקונה בשל כך אפשרות להשתמש בשטח לשמוש אחר או לבנות מעלית, המוכר יצטרך לפצות אותו על כך. הקונה יחתום על התקנון החדש, אך אין בכך משום מחילה או ויתור על זכויותיו המגיעות לו מתוקף החוזים שחתם עליהם.
38. בבית הדין הרבני האזורי חיפה בפני כב' הדיינים: הרבנים יעקב רוזנטל – אב"ד, ע' הדאיה, ב' רקובר. פסקי דין רבניים חלק יא עמ' 209.
העובדות: בני זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שבו נאמר שהבעל לא יתבע את העברת הילד לרשותו לפני הגיעו לגיל שמונה. עוד נאמר שם שהאב ישלם מזונות עבור הילד בסך מסוים צמוד למדד, ושהמדד יחושב מחדש מדי שנה. האשה טוענת שביום הזה בכל שנה יחושב המדד, אבל הוא יחושב למפרע והאיש ישלם למפרע מיום עלית המדד. האיש טוען שמשמעות החוזה היא שרק החל מיום זה יעודכן המדד והוא ישלם את הססכום המעודכן.
נפסק: אין לחייבו בהצמדה אלא מהיום האמור בהסכם. לשון ההסכם מתפרשת שרק החל מהיום המוסכם בכל שנה יחויב האיש בהצמדה. כך יש לפרש מסברה את לשון ההסכם, ואפילו אם לא היה הדבר אלא ספק, יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהאיש הוא הנתבע, הראיה על המוציא ממנו.
39. בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר – אב"ד, ע' אזולאי, ח' ג' צימבליסט. פסקי דין רבנייים חלק ט עמ' 293.
העובדות: בני זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שלפיו מתחייבת האשה לגדל את הילדים, והאיש מתחייב לשלם לה סכום מסוים עד שיגדלו הילדים, שיקטן במחצית כאשר תתחתן האשה מחדש. עבר זמן רב והאשה לא נישאה מחדש. הצדדים מודים שמחצית הסכום המדובר נועדה למזונות האשה. האיש טוען שהסכים להתחייבות כי היה ברור שהאשה עומדת להנשא מחדש בתוך כמה חדשים, ולא התכוון להתחייב על דעת שיצטרך לזון אותה במשך כמה שנים. מאידך טוענת האשה שחל פיחות גדול במטבע, וגם צרכי הילדים גדלו כי הם גדולים יותר, ולכן היא תובעת להעלות את הסכום.
נפסק: האיש אינו יכול לטעון שהתכוון למספר חדשים בלבד כיון שבחוזה כתוב בפירוש שהחיוב הוא עד שהילדים יגדלו, ואילו היתה כוונתו למספר חודשים היה עליו לצין זאת. האשה לא יכולה לטעון שהוצאות הילדים גדלו עם התבגרותם, כי היא ידעה שהילדים יתבגרו ואעפ"כ חתמה על החוזה שבו הותנה שישלם האיש סכום זה עד שיגדלו הילדים, ולא פורט שעם התבגרותם יעלה הסכום. המתחייב לפרנס את חבירו או בניו ובנותיו והתיקרו המזונות, אם זו התייקרות רגילה, כגון עליית מדד החיים וכדו', הכל מודים שחייב לעמוד בהתחייבותו. אם התייקרות זו היא למעלה מהמשוער, חולקים הפוסקים אם הוא חייב להוסיף בהתאם להתייקרות. מי שקבל עליו לפרנס חבירו וכדו' תמורת תשלום מסויים והתייקרו המזונות אף באורח רגיל, יכול הוא לדרוש שיוסיפו לו על חשבון ההתייקרות לפי מדד המחיה. ואף כשמתחייב התמורה פירט במפורש חיוב מזונות בסכום מסויים, אין כוונתו להגביל דווקא את הסכום ורק ציין את העובדה שתמורתם מגיע לסכום כזה, אבל עם התייקרותם עליו להוסיף בהתאם לשער החדש.
40. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות א עמ' לט.
העובדות: חוזה לשכירות דירה שהיה בו סעיף האומר שהשוכר יכול לצאת מהדירה בתוך תקופת השכירות ובלבד שיודיע שלשה חדשים מראש. השוכר הודיע במהלך תקופות השכירות שהוא מבקש להפסיק את השכירות בעוד שלשה חדשים, וכעבור חודש הוא ביטל את הודעתו הקודמת ובקש להמשיך את השכירות. המשכיר טוען שהוא זכה מחדש בדירה עם ההודעה הראשונה.
נפסק: התנאי שבחוזה אכן מקנה את הדירה בחזרה למשכיר ע"י יציאת השוכר בתוך התקופה, ואולם, המשכיר קונה את הדירה בחזרה רק ע"י יציאת השוכר, לא ע"י ההודעה.
41. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' קיג.
העובדות: אדם שעמד לבנות בנין חנויות, חתם על חוזה שבו התחיב להעביר חנות בבנין לידי הקונה לכשיסתיימו עבודות הבניה. בחוזה פורטה בדיוק החנות המתוכננת, מדותיה ומקומה בבנין הנבנה. וכן פורט התאריך שבו מתחיב הבונה להעביר לקונה את החנות. נאמר שאם לא תמסר החנות בזמן הנקוב יתחיב המוכר בקנס, וכן שאם יחזור בו אחד הצדדים יתחיב הצד החוזר בו בקנס, כן נאמר שאם תתבטל המכירה יוחזר הכסף ששולם. עוד נאמר שם שהצד המפר את החוזה מתחיב לשלם את כל הנזקים שיגרמו מכך לצד השני. עוד נאמר בו כי החוזה נעשה בהיתר עיסקא בקנין אגב סודר במנא דכשר למיקני ביה ללא אסמכתא ודלא כטופסי דשטרא אלא כאודיתא לפי חז"ל והפוסקים. הבניה והעברת החנות התעכבו, והקונה תובעת את הקנס, וכן פצויים על הרווחים שהיתה יכולה להרויח אילו פתחה את החנות בזמן, בהסתמך על הסעיף המחייב את הצד המפר לשלם לצד השני את כל הנזקים שיגרמו לו. המוכר משיב שהעכובים נגרמו שלא באשמתו כתוצאה מעכובים במתן רשיונות וחובות של הקבלן, ובחוזה נאמר שמקרים של עיכובים כתוצאה מכח עליון וכו' או עיכוב מצד רשויות וכל גורם שאין לחברה שליטה עליו, יידחה מועד מסירת החנות בהתאם לאורך עיכובים אלה. ואם יתנגדו הרשויות ליתן לחנות רשיון מתאים לא יהא בכך הפרת הסכם. עוד הוא טוען שכשהתברר שיהיו עכובים הציע לקונה לקבל את כספה בחזרה ולבטל את העסקה, אבל היא דרשה את המשך העסקה. הרי שהיא יודעת על העכובים ואעפ"כ התרצתה.
עוד נחלקו המוכר והקונה בשאלה האם כשכתבו בחוזה שטח חנות ברוטו, הדבר כולל את חלקה של הקונה בשטח המשותף בחדר המדרגות והמעברים, או אינו כולל אלא את שטח החנות ועובי הקירות.
נפסק: בשאלה האם הלשון "מקרים של עיכובים כתוצאה מכח עליון וכו' או עיכוב מצד רשויות וכל גורם שאין לחברה שליטה עליו" כוללת גם עכובים בהוצאת רשיונות בניה וכד', מסתבר שעכובים אלה אינם נכללים בלשון עכובים שנובעים מכח עליון, וגם אילו היה הדבר ספק, כיון שנאמר בחוזה שהוא דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, יש לפרש את הסעיפים האלה לטובת הקונה.
את המלה "נזק" יש לפרש גם כמניעת הרווח שאפשר היה להרויח, שכן גם הוא נקרא נזק בלשון רוב בני אדם. ובפרט שהלשון היא "מלוא הנזקים".
יש להפחית מהתשלום על החנות את שעור הקטנתה של החנות. ביה"ד לא נכנס לשאלה מה כוללת הלשון שטח ברוטו, ומפשר בין הצדדים.
42. הרב ברוך יצחק לוין, פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ז, עמ' עב.
העובדות: אדם חתם על חוזה לקניית דירה מקבלן, ובו נכתב שהקבלן אחראי לתקן פגמים שיתגלו בבית בתוך שנה בלבד מיום הקניה, ולא יותר. אחרי יותר משנה נמצא שהמרצפות מתפוררות.
נפסק: יש לפרש שההגבלה לשנה ראשונה אינה חלה על דברים שהופכים את המקח למקח טעות גמור. וגם לא על דברים שא"א לגלות אותם תוך שנה. מרצפות מתפוררות אינן מרצפות אלא עפר, והקבלן צריך להחליף אותן
43. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אליהו אבא שאול, אב"ד; הרב אליהו שלזינגר; הרב אברהם דב לוין. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ב עמ' צא.
העובדות: אדם שכר פועל לעבודה במלון בחו"ל, הם סיכמו ביניהם שהפועל יעבוד שם במשך כמה חודשים. על סמך הסכום המעביד ממן לו ולאשתו טיסה לשם, וכן הוציא עבורו רשיון עבודה ועוד הוצאות. וכן הסיע אותו במכוניתו לפגישות שנדרש להן לצורך העבודה. הדבר לא עלה יפה, הצדדים לא הסתדרו יפה זה עם זה, והעובד עזב כעבור חודש. המעביד מבקש לנכות משכרו של העובד את ההוצאות שהוציא עבורו, בטענה שלא היה מוציא אותן עבור עובד לחודש אחד. ובפרט שנגרם לו נזק שעכשו הוא צריך לחפש פועל אחר, ולא הוציא הוצאות אלה על דעת כן. הוא גם מבקש לנכות רבע משכר העובד כמנהג אותו מקום שבו מנכים רבע משכרו של עובד העוזב באמצע התקופה. מנגד טוען העובד שהוא עשה באותו חודש גם עבודות שאינן כלולות במסגרת תפקידו (נהל את העסק כשהבעלים נעדר), ויש להוסיף את שכר פעולתו זאת לשכרו.
נפסק: המעביד יכול לנכות משכר העובד את דמי הטיסה ומס הנסיעות ואת דמי הוצאת רשיון העבודה, אך לא את הנסיעות שהסיע את העובד במסגרת תפקידו. מנהג ניכוי הרבע הנוהג באותו מקום, מוגדר בספר החוקים של אותו מקום כהתר לנכות עד רבע כדי לפצות את המעביד על נזקים שנגרמו לו עקב העזיבה המוקדמת של העובד. כיון שהמעביד לא הוכיח שנגרמו לו נזקים, אינו יכול לנכות את הרבע. נהול העסק בהעדרו של המעביד אינו עבודה ממש אלא שמירה על העסק, והוא מסוג הדברים שבהם דרך עובדים להתחסד עם מעבידיהם, ולכן לא מגיע על כך שכר לעובד.
44. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ד, עמ' סג.
העובדות: הצדדים חתמו חוזה לשכירות דירה, ובו התחייב השוכר לשלם "הוצאות המוטלות על הדירה ע"י העיריה, כגון מים, שמירה, נקיון וכדומה". השוכר טוען שכיון שלא נזכרה כאן ארנונה – הארנונה על המשכיר. המשכיר טוען שגם הארנונה על השוכר.
נפסק: כיון שנאמר כאן "וכדומה", זה כולל גם ארנונה, והשוכר צריך לשלם את הארנונה.
45. הרב אברהם דוב לוין, אב"ד. הרב יהושע ווייס. הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז עמ' קפט.
העובדות: אדם השכיר דירה. הצדדים חתמו על חוזה סטנדרטי שאחד הסעיפים בו הוא שהשוכר מתחייב בתשלומי הארנונה. אבל בסעיף של סכום השכירות הם רשמו בכתב יד כו"כ כולל ארנונה. המשכיר טוען שסמך על הסעיף המחיייב את השוכר בארנונה, וכן שסמך על כך שככל הנראה העיריה כלל לא תדרוש ארנונה, אבל בסופו של דבר היא דרשה. כמו כן נאמר שם שהשוכר רשאי לשבור את הקיר שבין שני חדרים כי נחוץ לו אולם גדול, בסעיף אחר נאמר שם שהוא מתחייב להחזיר את הדירה בתום השמוש במצב טוב כשכל התקלות מתוקנות למעט בלאי סביר. המשכיר דורש שהשוכר יבנה בחזרה את הקיר.
נפסק: מה שסכמו הצדדים שהסכום כולל ארנונה מחייב, העובדה שהעיריה הפתיעה אינה מבטלת את הסכמתו של המשכיר כי זה טעות בדבר שלא היה קיים בשעת כריתת החוזה. לכן פטור השוכר מהארנונה. השוכר פטור גם מלבנות בחזרה את הקיר כי הריסתו היא במסגרת השמוש שסוכם עליו, שנחוץ לו אולם גדול, ולכן הוא בבחינת בלאי סביר.
46. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ג עמ' קעז.
העובדות: אדם חתם על חוזה עם קבלן שישפץ את ביתו עד זמן מסוים, הקבלן התחייב שאם לא יסיים את עבודתו עד המועד שנקבע, ישלם לבעל הבית על כל חודש איחור, סכום מסוים קבוע מראש, עבור שכר דירה שנאלץ לשכור בתקופה זו כיון שביתו לא הושלם. הקבלן לא השלים את העבודה במועד, ובעל הבית תובע את הסכום. אבל הקבלן אומר שלא ישלם אא"כ יוכיח בעל הבית שאכן הוציא סכום זה עבור שכר דירה באותה תקופה. לטענת הקבלן, הוא אינו צריך לשלם את הסכום אם בעל הבית לא הוציא סכום כזה על שכר דירה.
נפסק: הדין עם הקבלן. הוא לא התחייב לשלם אלא להחזיר לבעל הבית שכר דירה, ואם בעל הבית לא הוציא כסף עבור שכר דירה, הקבלן פטור.
47. הרב אברהם דב לוין, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ח עמ' קלט.
העובדות: אשה שכרה דירה, בחוזה היה כתוב שמטרת ההשכרה היא מגורים וגן ילדים. לאחר כמה שנים שבהן פעל במקום גן ילדים, נמכרה הדירה לבעלים אחר. הבעלים החדש טוען שהאשה חיבת להשתמש בדירה גם למגורים וגם לגן ילדים, והיא טוענת שכונת החוזה למגורים או גן ילדים.
נפסק: כיון שהבעלים הראשון ידע במשך כמה שנים שהדירה משמשת רק לגן ילדים ולא מחה, גלו הצדדים בדעתם שכונת החוזה היא לגן ילדים או מגורים.
48. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אליהו קצנלבוגן, אב"ד; הרב אברהם דב לוין; הרב יעקב חיים סלומון. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ג עמ' רלז.
העובדות: קהל קבלו עליהם רב בכתב קבלה, וכתבו שהם מתחייבים לשלם לו משכורת ותשלומים שונים, ושהם מקבלים את מרותו בכל השאלות והענינים. בזכרון הדברים שערכו עמו ובו פורטו תפקידי הרב, נאמר שהוא צריך לדאוג לעניני הקהילה ולדרוש בביהכ"נ, אך לא נאמר שהוא צריך לפסוק הלכה ולהורות לקהל. כעת רוצה חלק מהקהל לפרוש ולהקים קהילה משלו, והוא טוען שלא קבל על עצמו את מרותו של הרב. ומה שנאמר בכתב קבלתו שהם מקבלים את מרותו בכל השאלות והענינים, אין זה אלא שופרא דשטרא, מעין נוסח מקובל של קבלת רב, אך לא דבר מחייב.
נפסק: הם אינם נאמנים לומר שאין זה אלא שופרא דשטרא, וכל עוד לא יוכיחו אחרת, עלינו לפרש שהתכוונו למה שחתמו. ואולם בנידון דידן אין הדבר מחייב אותם כי א"א לקבל קניין על קבלת מרותו של אדם, זהו קנין דברים ואינו חל.
49. הרב ברוך יצחק לוין, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז, עמ' פ.
העובדות: בחוזה מכירת דירה התחייב המוכר שאם השוכר לא יתקן את הדירה – יתקן הוא. השוכר לא תקן, והקונה הגיש רשימה ארוכה של דברים שצריכים תקון. המוכר אומר שלא התחייב לתקן את כל הטעון תקון, אלא רק את הדברים שהשוכר מחויב לתקנם מן הדין.
נפסק: הדבר בספק, והמוציא מחברו עליו הראיה.
50. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמשון גרוסמן. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ט עמ' רנב.
העובדות: תלמיד למד בבי"ס במגמת מחשבים, וחתם על חוזה שלפיו כל היצירות שהוא כותב במסגרת למודיו בביה"ס שייכות לביה"ס, והתלמיד זכאי לאחוזים ברווחים. ביה"ס השתמש בהמצאה שלו, והקים חברה שתשווק אותה. התלמיד דרש את האחוזים שלו בשעה שמניותיה של החברה היו יקרות מאד, וביה"ס דחה אותו. עם הזמן נוצר שפל בשוק, מניות החברה כבר חסרות ערך, ובחשבון סופי אין לביה"ס רווחים. טוען התלמיד שאילו נתנו לו את חלקו בשעה שתבע לא היה מפסיד.
נפסק: כיון שבסופו של דבר לא היו רווחים, ביה"ס פטור מלשלם.
51. הרב אברהם דב לוין, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' רפב.
העובדות: אדם מכר דירה לחברו, והתחיב לתקן את הרטיבות בדירה, וכעת הוא טוען שזעה קלה בבתים אינה בכלל רטיבות, ושלא היתה כוונתו שהוא יתקן אלא שידאג שהקבלן יתקן.
נפסק: כיון שלא התנה בפירוש, הוא אחראי לתקן בעצמו אם הקבלן לא מתקן, וחיב לתקן כל רטיבות, וגם זעה נקראת רטיבות. מאידך, רשאי לתקן בכל צורה הנקראת בפי העם תיקון, ואין הקונה יכול לחייבו לתקן בצורה מסויימת דוקא.
52. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל יגר. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יוחסין יא עמ' קסח.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה להשכרת דירה לשנה עם אופציה להארכה. במקום אחר בחוזה כתוב שהפסקת השכירות תהיה בהודעה של שלשה חדשים מראש. השכירות נמשכה כמה שנים וכעת מודיע המשכיר לשוכר שהוא מעוניין שהשוכר יצא בעוד שלשה חדשים. השוכר טוען שכיון שנאמר שהשכירות היא לשנה עם אופציה להארכה, השכירות מתארכת בכל פעם לשנה אא"כ תבוטל האופציה שלשה חדשים לפני סוף השנה. לכן הוא נשאר בדירה עד שיגיע אותו תאריך בו התחילה השכירות.
נפסק: השוכר יצא מן הדירה באותו תאריך שבו נכנס.
ובנושא דומה:
53. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב מרדכי אהרן הייזלר. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יוחסין יא עמ' רפו.
העובדות: משכיר ושוכר חתמו ביניהם מדי שנה חוזה להשכרה לשנה. אחרי כמה שנים נגמרה השנה ולא חתמו על חוזה חדש, אבל השוכר המשיך לגור בדירה ולשלם מדי חדש. כעבור כמה חדשים בקש המשכיר שהשוכר יעזוב את הדירה. השוכר טוען שיש לו זכות עד תום השנה.
נפסק: השוכר יעזוב את הדירה שלשים יום לאחר שהתבקש לראשונה לעשות זאת.
54. הרב יצחק רבינוביץ, שורת הדין טו, עמ' ע.
העובדות: אדם שכר דירה, ונשאר לדור בה גם אחרי תקופת השכירות. המשכיר מכר את הדירה, ולכן הודיע לשוכר שעליו לפנותה. השוכר אומר שכיון שנשאר בדירה בהסכמת שני הצדדים, הרי זה כאילו חתם חוזה חדש והוא לשנה שלמה.
נפסק: לא חלה שכירות חדשה, והמשכיר יכול להוציאו מהדירה אם יודיע שלשים יום מראש.
55. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב טוביה גולדשמידט. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' תפא.
העובדות: אדם שכר עו"ד לקנות עבורו דירה, והעסקה לא יצאה אל הפועל. העו"ד טוען שהתשלום הוא שכר טרחה והוא אכן טרח. השוכר טוען שהתשלום הוא עבור העסקה, וכיון שהעסקה לא יצאה אל הפועל הוא פטור מתשלום, והעו"ד צריך להחזיר את דמי הקדימה.
נפסק: העו"ד יחזיר את דמי הקדימה.
56. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמשון גרוסמן. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' תפג.
העובדות: מחברת ספר סכמה עם חברת הפצה שהחברה זכאית להפיץ את הספר, ואם במשך חצי שנה לא יהיה הספר מצוי למכירה, יחזרו הזכויות אליה. הספר לא היה מצוי למכירה בחנויות, אך בעל החברה טוען שהזכויות עדיין שלו כיון שהמחברת עצמה מוכרת אותו.
נפסק: הספר מצוי למכירה ולכן הזכויות שייכות למפיץ.
57. הרב שמואל פלדמן, שורת הדין ב, עמ' רמב.
העובדות: אדם שכר דירה מחברו. בחוזה נאמר שאם המשכיר ימצא קונה לדירתו הוא רשאי להוציא את השוכר באמצע התקופה. השוכר הבין מכאן שגם הוא רשאי מצדו לעזוב בתוך התקופה, כי לא יתכן שהתנאי לא יהיה הדדי. לכן הוא עזב. המשכיר תובע דמי שכירות עד תום התקופה.
נפסק: טענת השוכר אינה מתקבלת, כיון שלא פורטה בחוזה.
58. הרב דוד כהן, שורת הדין ו, עמ' נח.
העובדות: זוג שהתגרשו חתמו על הסכם לפיו תגור האשה בדירה המשותפת עד הגיע הבת לגיל שמונה עשרה, ונאמר שם שאם האשה תכיר אדם אחר ותחיה עמו מחוץ לדירה, תמכר הדירה ותחולק בין האיש והאשה. האשה חיה חיי אישות עם אדם אחר, אך מוסיפה לגור בדירה. היא טוענת שפירוש הסעיף בחוזה הוא שאם תעבור לגור עם אדם אחר בביתו הדירה תמכר, ואילו האיש טוען שפירוש החוזה הוא שאם תחיה חיי אישות עם אחר הדירה תמכר.
נפסק: התנאי התקים והדירה תמכר.
59. הרב חיים יהודה רבינוביץ, שורת הדין ז עמ' פג.
העובדות: זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שבו נאמר שהדירה המשותפת ברשות האשה. האשה רוצה למכור אותה, והבעל טוען ש"ברשות האשה" היינו שיש לה רשות לגור בה, לא שהיא הפכה להיות הבעלים ואין לה רשות למכור.
נפסק: האשה רשאית לדור בדירה, לא למכור אותה.
6-. הרב יוסף גולדברג, שורת הדין ח, עמ' קפג.
העובדות: אדם נכנס למשרד של מתווך, וחתם על טופס סטנדרטי של המשרד, שבו פורטו הצעות שונות בכתב יד, ולמטה היה מודפס שהחותם מתחייב לשלם דמי תווך בשווי 2 אחוזים עבור קניית דירה או 3 אחוזים עבור קבלת דירה בדמי מפתח. האיש לא קנה אף אחת מהדירות המוצעות שם. כעבור זמן רב פנה המתווך אל האיש והציע לו דירה בדמי מפתח, שאותה הוא קנה. כעת תובע המתווך 3 אחוזים כמו שהיה בטופס שעליו החתים את הקונה. אבל הקונה אומר שהטופס ההוא לא כלל אלא את ההצעות שפורטו בו בכתב יד. ועל הצעה שנתנה כעבור זמן רב ולא נרשמה באותו טופס, אינו חייב אלא 2 אחוזים, כמנהג המדינה.
נפסק: ישלם 2 אחוזים כמנהג המדינה.
61. הרב יועזר אריאל, הרב משה בן יצחק, הרב יהודה עמיחי. פסקי דין קרית ארבע א עמ' 159.
העובדות: בי"ס שכר מורה. בחוזה שנחתם עמו נאמר שהתאריך האחרון למסירת הודעת פטורים הוא התאריך המקובל אצל עובדי הוראה במדינה, אבל המוסד שומר לעצמו את הזכות לפטר גם באמצע השנה, במקרים מיוחדים, תמורת פיצוי מוסכם. עוד נאמר שם שאין למורים זכויות של קביעות במוסד הזה, ע"פ השו"ע שפסק שאם נמצא מורה טוב יותר יש להעדיף אותו על פני המורה המכהן. המורה קבל הודעת פטורין אחרי התאריך המקובל במדינה, ולכן הוא תובע שכר גם על השנה הבאה.
נפסק: בדעת הרוב: המורה אינו זכאי לתשלום על שנה שלמה אלא רק הפיצוי המוסכם שהותנה עליו, שהרי המוסד שמר לעצמו את הזכות לפטר מורה אפילו באמצע השנה. דעת המעוט: זכות זו לא חלה אלא על מקרים מיוחדים, דהיינו שהמורה פשע בתפקידו. אם לא כן חיבים לשלם לו את שכרו לכל השנה.
62. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב א עמ' טו.
העובדות: אדם חתם על הסכם עם קבלן, שלפיו הוא קונה את הדירה התחתונה בבנין דו קומתי. הדירה העליונה נשארת ביד הקבלן. אם ירחיב הקבלן את הבית, מתחייב הקונה לשלם חצי מעלויות ההרחבה בתוספת 15%. בסופו של דבר הרחיב הקבלן את הבית, אך בקומה העליונה הוא בנה הרחבה גדולה יותר מבקומה התחתונה. טוען הקונה שלא התחיב לשלם חצי מעלות ההרחבה אלא מתוך הנחה שההרחבה בקומה שלו תהיה שוה להרחבה בקומה השניה.
נפסק: לא ישלם חצי מהעלויות אלא רק את החלק היחסי, מתוך התחשבות בכך שההרחבה שלו קטנה יותר. ויוסיף 15% כמו שהתנו.
63. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ד עמ' רד.
העובדות: מוסד חתם על הסכם עם מתרים, שבו מתחייב המוסד לשלם למתרים 35% מהתרומות שיגייס, ו20% מתרומות שיגייס מתורמים קבועים של המוסד. כן נאמר שם שאין לו רשות לפעול אלא באזורים שהמוסד מתיר לו. הוא פעל גם באזורים שהמוסד לא הרשה לו, ודורש אחוזים גם על כך, וכן הוא דורש אחוזים עבור תרומות חוזרות של תורמים שהוא גייס, שתרמו גם אחרי עזיבתו או חדשו את הוראת הקבע שלהם, בטענה שבלעדיו לא היו נכנסות תרומות אלה. המוסד טוען שלא זאת היתה כונת החוזה, כותנת החוזה היתה לשלם לו על תרומות שיביא בפעל.
נפסק: לגבי האזור שבו לא אשר לו המוסד לפעול, כיון שבסופו של דבר המוסד נהנה מהתרומות, ישלם כמו על תרומות מתורמים קבועים. לגבי תרומות חוזרות מתורמים שגייס המוסד, אין כאן מקום לפרשנות החוזה כי מסתבר שהצדדים לא חשבו על כך מראש ולכן השאלה היא לא למה התכוונו הצדדים, אלא מה הדין כעת. וכאן יש ללכת אחר מנהג העולם. וכיון שהמהג אינו מבורר, המוסד פטור.
64. הרב נחום שיינין, דברי משפט א עמ' רלח.
העובדות: בחוזה לשכירות דירה נאמר שהתשלום הוא סכום מסוים לכל חדש, ושאם לא תוחזר הדירה בזמן ישלם השוכר סכום מסוים לכל יום של אחור. בהמשך כתוב שכל הסכומים האמורים בסעיף זה צמודים לדולר או למדד נכון ליום חתימת החוזה. השוכר שלם דמי שכירות מדי חדש ולא הצמיד אותם למדד היום המדובר. הוא טוען שהסעיף הזה אינו מתיחס אלא לקנס שישלם אם יאחר לצאת מן הדירה, ולא לדמי השכירות החדשיים.
נפסק: הדין עם השוכר. אילו רצו הצדדים להצמיד גם את דמי השכירות החדשיים למדד, היה עליהם לציין זאת בחוזה.