1. בבית הדין הרבני הגדול. הרב הרצוג, הרב עזיאל, הרב ולקובסקי. אוסף פס"ד של הרבנות הראשית לא"י עמ' סד.
העובדות: אדם התחייב לחברו בע"פ למכור לו את חלקו בבנין מסוים, וחזר בו.
נפסק: בלי פסיקת דמים אין אפילו דין מחוסר אמנה. רשאי לחזור בו ואינו חייב דבר לחברו.
2. בבית הדין ת"א – יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר, ד' בורשטיין, א' ל' רביץ. פסקי דין רבניים, חלק א, עמ' 257
העובדות: אשה הרתה לאיש ללא נישואין. כדי שהילד ייוולד ויוכר כילד שנולד במסגרת נישואין, הצדדים התחתנו. לפני החתונה חתמה האשה על חוזה בו היא מתחייבת להפרד מהאיש בגט, ללא טענות ותביעות ממוניות, מיד לאחר הלידה. האיש תובע את קיום החוזה.
נפסק: התחייבות בכתב עם חתימה ללא קניין לא מועילה ולא מחייבת.
ובאותו נושא, במקרה אחר:
3. בבית הדין הרבני תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' טנא – אב"ד, י' נשר, א' הורביץ, פסקי דין רבניים, חלק ז, עמ' 353.
העובדות: אשה הרתה לאיש ללא נישואין. כדי שהילד ייוולד ויוכר כילד שנולד במסגרת נישואין, הצדדים התחתנו. לפני החתונה חתמה האשה על חוזה בו היא מתחייבת להפרד מהאיש בגט, ללא טענות ותביעות ממוניות, מיד לאחר הלידה. האשה התחייבה לפרנס את הילד שייוולד, ולפטור את אביו מכל חיוב ממוני כלפיו. שני הצדדים הפקידו ערבות בידי עו"ד, שאם לא יקיימו את חלקם בהסכם תוחלט הערבות בידי הצד השני. בסופו של דבר התקיימו הנישואין לאחר הלידה. האיש תובע את קיום החוזה. האשה טוענת שהחוזה לא נחתם אלא כדי שהילד ייוולד במסגרת של נישואין, והעובדה שהאיש הסכים לשאת אותה לאחר שממילא נולד הילד מחוץ לנישואין, מלמדת שהאיש חזר בו מההסכם, והצדדים הסכימו לנישואין ללא הגבלת זמן, וההסכם בטל.
נפסק: הצדדים חזרו ואישרו את ההסכם לאחר לידת הילד, כך שאין שחר לטענת האשה שהבעל מחל על ההסכם כיון שנשא אותה אחר הלידה. ואולם. אין תוקף לקניין שבו מתחייב צד אחד לגרש את הצד השני, זהו קניין דברים. אבל יש אומרים שהתחייבות לקבל גט חלה, כיון שהיא ויתור על חדר"ג, ומחילה על חיובי הבעל לאשתו. לכן יש לחייב את האשה לקבל גט, ואם לא תסכים לכך ינתן היתר לבעל לשאת אשה שניה, והוא יפטר מכל חיוביו כלפיה.
4. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר – אב"ד, ע' אזולאי, ח' ג' צמבליסט. פסקי דין רבניים, חלק ח, עמ' 47.
העובדות: הצדדים, זוג נשוי, חתמו חוזה לאחר הנישואין, ובו הסכימו שהם יגורו בדירתה של האשה, ודירתו של הבעל תושכר לטובת הקופה המשותפת. אבל המגורים בדירת האשה יוצרים הפרעות בשלום הבית, לכן מבקש הבעל שיגורו בדירתו.
נפסק: כיון שיש חוזה חתום, מניח ביה"ד שנעשה קנין כדין, ועוד הוא אומר שהחוזה החתום מועיל מדין סיטומתא. אמנם, מגורים בדירה הם דבר שאין בו ממש ואי אפשר להקנותו, אך אפשר להשתעבד בו, וסיטומתא מועילה בו. אמנם, הסכם זה הוא ויתור של הבעל על זכותו שתלך האשה אחריו אם אין נמוק אחר, ושאילו תהיינה טענות שניהם שקולות תחייב חתימתו את הליכתו אחריה. אבל כיון שהבעל נתן טעם לדבריו למה הוא רוצה לגור בדירתו, ואילו האשה לא נתנה כל טעם, פוסק ביה"ד שיגורו בביתו של הבעל.
5. בבית הדין ת"א – יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים א' ל' רביץ – אב"ד, ש' אליעזרי, מ' אילן. פסקי דין רבניים, חלק ב, עמ' 109.
העובדות: הזוג התגרשו, בבעלותם היתה דירה גדולה ועוד דירה קטנה הרשומה על שם בתם. האיש חתם על חוזה שבו הוא מתחייב שאשתו תגור בדירה הגדולה. הוא לא ידע שבינתים נתנה הבת יפוי כח לאשה על הדירה הקטנה. כעת הוא תובע לחזור לדירה הגדולה, בעוד האשה תובעת שיצא אף מהקטנה.
נפסק: התחייבות בכתב עם חתימה ללא קניין לא מועילה ולא מחייבת. גם אינו מועיל כסיטומתא, כיון שלא הקנה לה בגוף הנכס שום דבר, ואינו אלא קניין דברים.
6. הרב זלמן נחמיה גולדברג, שורת הדין ט, עמ' שיד.
העובדות: עסקת מכירת דירה, שבה נרשם זכרון דברים, נמסר תשלום ראשון, אך הדירה לא נרשמה בטאבו על שם הקונה.
נפסק: המכירה חלה. אמנם זכרון הדברים אינו מועיל, כי לא נאמר בו שהבית מכור אלא רק שהמוכר מתחייב למכור, אבל קנין הכסף והחזקה מועילים, וקנין כסף מועיל גם ללא רישום בטאבו, כי מנהג המדינה הוא שמכירות חלות גם ללא רשום בטאבו, אלא שבית המשפט מחייב אח"כ לרשום אותן בטאבו.
7. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ג עמ' מג.
העובדות: אדם מכר דירה לחברו. הקונה שלם תשלום ראשון, והמוכר נתן לו אישור ששלם סכום מסוים עבור הדירה המסוימת הזאת. לא נרשם דבר בטאבו. כעת רוצה אחד הצדדים לחזור בו.
נפסק: המכירה חלה ואין צד יכול לחזור בו ללא הסכמת חברו. היה כאן קנין כסף ואת הקבלה אפשר לראות כשטר.
8. הרב אברהם דוב לוין, אב"ד. הרב יהושע ווייס. הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז עמ' רא.
העובדות: אדם מכר לחברו מגרש, שולם מקצת הסכום והמוכר מסר מפתח לקונה מתוך מטרה למסור לו בכך את החזקה על המגרש. הצדדים חתמו על זכרו דברים ובו סוכם שהמוכר יעביר את המגרש ע"ש הקונה בטאבו, אך בינתים המוכר מתקשה לעשות זאת.
נפסק: הכסף אינו קונה בקנין גמור ללא העברה בטאבו, אבל העברת המפתח קונה והקונה קנה את המגרש.
9. בית הדין הרבני האזורי ירושלים בפני כבוד הדיינים: הרבנים, אליעזר י' ולדנברג – אב"ד, יוסף קאפח, יוסף כהן. פסקי דין רבניים חלק ו עמ' 249.
העובדות: חברת בניה בנתה בניין עבור ישיבה. לפרעון חובה של הישיבה לחברת הבנייה, העבירה הישיבה לחברת הבניה קרקע שהוקדשה לישיבה. הצדדים חתמו על חוזה שלפיו מתחייבת הישיבה, תמורת פרעון החוב, להעביר את הבעלות על הקרקע לטובת החברה, ולדאוג לכל העניינים הפרוצדורליים הכרוכים בכך. כולל תשלום המסים הנדרשים. עבר זמן רב והישיבה לא דאגה לכך. בינתים ירד ערך הקרקע. כעת רוצה החברה לבטל את העסקה, לקבוע שהקרקע מעולם לא הועברה, ולדרוש את שכרה עבור הבניין שבנתה עבור הישיבה. הישיבה טוענת שהקרקע כבר עברה לרשות החברה עוד בטרם ירד ערכה, ולכן החוב פרוע.
נפסק: במקום שנוהגים לכתוב שטר אין קרקע נקנית בכסף, ולכן נראה שהקרקע לא נקנתה שהרי לא רשמו את ההעברה בטאבו. אלא שהעברת קרקע כפרעון חוב אינה צריכה קניין, ומכאן נראה שהפרעון חל. מאידך, כיון שע"פ חוק אין משמעות להעברת קרקע ללא רישום בטאבו, מן הסתם לא התכוונו הצדדים להקנות את הקרקע אלא בשעת רישומה בטאבו. ויוכיח על כך החוזה, שעל פיו מתחייבת הישיבה להעביר את הבעלות. משמע שללא זה אין הההעברה חלה והצדדים יכולים לחזור בהם. אבל גם אם לא חל המכר, יש כאן מי שפרע. ועל כן החליט בית הדין לפשר בין הצדדים. הקרקע תועבר לבעלות החברה, והישיבה תפצה את החברה בחלק מדמי ירידת הערך.
10. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב חיים הרצברג, אב"ד; הרב אברהם דב לוין; הרב אפרים קניג. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ד עמ' סה.
העובדות: חברת בניה שהיתה חייבת כסף רב לאחרים, שאף תבעו עיקול על נכסיה, מכרה דירה אחת לאחד מנושיה תמורת הלואתו. נחתם חוזה עם אותו נושה, אך הדירה לא נרשמה על שמו בטאבו, הנושה הנ"ל לא קבל חזקה בדירה, והוא אף אינו יודע איזו דירה היא. יתר הנושים טוענים שהמכירה לא תקפה, אבל חברת הבניה טוענת שהמכירה תקפה כיון שהיא מכרה את הדירה הזאת לאותו נושה לפני צו העיקול.
נפסק: אפשר לקנות בית תמורת חוב. והואיל ונחתם כאן גם שטר הרי שיש גם שטר. הרישום בטאבו אינו מעכב. (אמנם הנושא אינו לגמרי פשוט, וראה שם).
11. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים, מ' שלזינגר – אב"ד, י' וילנסקי, י' סורוצקין. פסקי דין רבניים חלק ו עמ' 315.
העובדות: אדם רכש דירה בחברת דיור ממשלתית. הוא קיבל זכאות מהסוכנות לדירה כזאת, זכאות הניתנת בד"כ לחסרי דיור. הזכאות הותנתה בכך שיוכיח שאין לו דיור. על סמך הזכאות הזאת הקצתה לו החברה דירה. החברה סיכמה אתו על כך שישלם מקדמה מסויימת, ועוד סכום מסוים עבור שינוי שנעשה בבית לבקשתו, ואת יתר הסכום ישלם בתשלומים עם כניסתו לדירה. הדייר שילם את הסכומים הראשונים, ואחרי ארבע שנים ביקש להכנס לדירה. בינתים נודע לחברה שיש לדייר דירה אחרת, אלא שהוא טוען שהיא לא מיועדת לו אלא לבתו, לכשתגדל. כעת החברה אינה מעוניינת לתת לדייר את הדירה, ורוצה להחזיר את המקדמה ולבטל את החוזה. החברה טוענת שהחוזה לא חל, כי הקניין לא חל ללא רישום בטאבו ורישום כזה לא נעשה. הדייר טוען שהוא קנה את הדירה בכסף, וגם בחזקה בשנוי שנעשה בדירה לדרישתו. ואי אפשר לומר שמנהג המקום הוא שקניין לא חל ללא רישום, כי דירות רבות של החברה הזאת נרשמות בטאבו רק שנים רבות אחרי שהדירות נמסרות לקונים.
נפסק: הקניין על הדירה אכן לא חל, כי בארץ המנהג הוא שאין קניין קרקע חל ללא רישום בטאבו. אבל על החברה חלה ההתחייבות להעביר את הדירה על שם הדייר. התחייבות זאת מחייבת כי היא נעשתה בדרך שבה מקובל להתחייב בארץ שיש לה תוקף של סיטומתא, וגם מפני שהחברה היא חברה ממשלתית ולכן אמירתה מחייבת אותה בלי קניין.
12. בבית הדין הרבני ירושלים בפני כבוד הדיינים: הרבנים אליעזר י' ולדנברג אב"ד, עובדיה יוסף, יוסף קאפח. פסקי דין רבניים חלק ה עמ' 120.
העובדות: אשה התחייבה למכור מגרש לקונים מסוימים, שאף נתנו סכום כסף כמקדמה. כעת היא חוזרת בה מההסכם ומבקשת להחזיר את המקדמה ולבטל את המכירה. הקונים דורשים לקיים את המכירה. הם טוענים שכבר השקיעו כסף בקרקע הזאת מלבד דמי המכר.
נפסק: א. במדינתנו שגמר העברת נכסי דלא ניידי לא נעשה כי אם ברישומם בספרי האחוזה בטאבו, הכסף בלבד אינו קונה ודינו כמו במקום שכותבים שטר. והוא הדין שכל קנין אחר אינו מועיל במקום זה. ב. נחלקו הפוסקים אם עוברים על מי שפרע בקרקע במקום שלא נקנה בכסף. ג. (א) אם בשעת מתן הכסף עדיין לא היתה הסכמת המוכרים ברורה, כגון שהתנו תנאים וכדו', לא חל מי שפרע על החוזרים. (ב) וכל שכן כשהמכירה נעשית על ידי מתווך, שסתם אינו מיופה כוח לגמור ולקבל כסף על דעת עצמו; או ע"י שליח והבעלים יכולים לומר לו: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי – בודאי שאין כל חשש של מי שפרע לא על הבעלים ולא על המתווך או השליח. (ג) אם הקונים הטעו את עצמם והוציאו כספים על סמך מכירה זו, הניחו מעותיהם על קרן הצבי.
13. בבית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: הרבנים י' הדס י' ש' אלישיב, ב' זולטי. פסקי דין רבניים חלק ד' עמ' 75.
העובדות: שותפים פרקו את השותפות וחתמו חוזה שעל פיו יהיה הפרדס שברשותם שייך לאחד מהם, אבל השני יעבד את מחציתו ויזכה בפירות עד אשר יודיע הראשון שמכר את הפרדס לאחר. הראשון הודיע שמכר את הפרדס לבנו, אך חברו המשיך לזכות בפירות עוד שנה אחת. כעת תובע הראשון להשיב את פירות אותה שנה לידו.
נפסק: המכירה הראשונה לא חלה כי לא נרשמה בטאבו, ובמדינות שנהגו לכתוב שטר על מכירת קרקע או לרשום בספרי הטאבו, לא מועיל קנין אחר משום שאין בו גמירת דעת. וכל שכן אם זה חוק המדינה, בודאי שאין תוקף לשום קנין אחר, משום דינא דמלכותא דינא. אבל חלה עליו התחייבות לבצע את המקח. החלוקה שעשו הצדדים היא כמכירה, אבל כיון שצד אחד השאיר לעצמו את זכות אכילת הפירות, בודאי השאיר לעצמו בגוף הקרקע, אבל כיון שהתנה שזכות זו תשאר בידו רק כל עוד לא מכר את השדה לאחר, תנאו מועיל.
14. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות א, עמ' עא.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה למכירת דירה. הקונה שלם תשלום ראשון. בחוזה נאמר שהצדדים חישבו ומצאו שאם צד אחד יפר את ההסכם, הנזק שיגרם מכך לצד השני הוא סכום מסוים, ואת הסכום הזה ישלם הצד המפר את החוזה. כשהגיע זמנו של התשלום השני, הודיע הקונה כי אין ביכלתו לשלם אותו, ולכן הוא מבקש לבטל את המכירה. הצדדים סיכמו ביניהם שסכום הפצויים שהוסכם בחוזה הראשון לא יחול, והמוכר ינסה למכור את הדירה לאדם אחר. אם לא יצליח המוכר למכור את הדירה לקונה החדש במחיר המקורי, ינכה את ההפרש מהתשלום הראשון שכבר שולם ע"י הקונה הראשון וצריך לחזור אליו. עוד סוכם שהמוכר לא ימכור את הדירה לאדם אחר במחיר נמוך, בלי להודיע לפני כן לקונה הראשון, כדי לאפשר לו למצוא קונה אחר במחיר גבוה יותר או לנסות לקנות את הדירה בעצמו.
בסופו של דבר מכר המוכר את הדירה לאדם אחר במחיר נמוך בהרבה מהמחיר שנקבע עם הקונה הראשון. הוא טוען שהודיע על כך לעורך דינו של הקונה הראשון, עורך הדין מכחיש. הקונה הראשון טוען שאילו ידע מראש על המכירה השניה במחיר זול כ"כ לא היה מסכים. והדירה למעשה היא כבר שלו כי נחתם על כך חוזה ושולם תשלום ראשון.
נפסק: הדירה אכן שייכת כבר לקונה הראשון. קניין ע"י כסף ושטר מועיל גם ללא רשום בטאבו, הרשום בטאבו אינו אלא ראיה. אמנם, אפשר שבלי זה עוד אין גמירות דעת מצד הקונה, אבל המוכר כבר גמר בדעתו. לכן, אחרי מכירה בלי רשום בטאבו יכול הקונה לחזור בו אך לא המוכר.
15. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' פג
העובדות: חברה שהיו לה כמה בתי דירות, הודיעה על מכירת המחסנים שבבניין לדיירים. אחד הדיירים בקש לרכוש מחסן. הוא סיכם עם נציג החברה שימכר לו מחסן והתנה בפירוש שהוא רוצה שהמחסן לא ירשם על שמו בטאבו. הצדדים סכמו שהדייר ישלם בששה תשלומים, ויהיה רשאי להתחיל להשתמש במחסן מיד, אבל המחסן יהיה שלו רק אחרי גמר התשלומים. נערך חוזה כתוב אבל רק הדייר חתם עליו. הוא שלם שלשה תשלומים, וכעת רוצה החברה לחזור בה. הדייר רוצה לשלם את יתר התשלומים אך החברה אינה מוכנה לקבל. הדייר כבר מחזיק במחסן, ונציג החברה אף סייע לו בשפוצו והחזקתו.
נפסק: הדייר קנה את המחסן. גם במקום שבו כותבים שטר, אם התנה בפירוש שרוצה לקנות ללא שטר קנה ללא שטר. נמצא שכאן שהתנה שהמחסן לא ירשם על שמו בטאבו – קנה אותו בכסף. החברה אמנם דרשה שטר כדי למנוע מהדייר טענות שונות, אך לצורך זה די בשטר שהדייר חתם עליו. גם החשבונית שהחברה הוציאה יכול להחשב כשטר, וגם קנה בחזקה. כיון שהדייר רוצה לשלם את יתר התשלומים והחברה היא המונעת זאת ממנו, נחשב הדבר כאילו שלם.
16. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' עט.
העובדות: כלה שעמדה להנשא חתמה על זכרון דברים על קניית דירה. אח"כ בא החתן ושלם מקדמה. כעת הוא טוען שהמקח היה מקח טעות כי הסביבה אינה חרדית. וכי שלם מתוך אונס כי חשש שאם יבטל את המכירה יופר שלום הבית בינו לבין הכלה עוד לפני החתונה ואולי אף תתבטל החתונה.
נפסק: לא נעשה קניין כדין. גם זכרון הדברים וגם תשלום המקדמה אינם מעשה קנין, והצדדים יכולים לחזור בהם. (טענות הטעות והאונס נדחו).
17. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמ' נג.
העובדות: קבלן מכר דירות של בנין שעתיד להבנות. ע"פ תרשימים. בתרשים שקבל הקונה ועל פיו חתם, היה רשום שהסלון הוא 6 מטר. אבל מתוך עיון בתרשים אפשר היה ללמוד שהסלון הוא פחות מזה. הקונה תובע לקבל סלון באורך 6 מטר.
נפסק: אין תוקף למכירה כי א"א למכור דבר שלא בא לעולם אפילו ע"י סיטומתא. ואילו היו עושים חוזה של ממש ביניהם היה הדבר מחיב מדין מנהג בני אדם לעמוד בהתחיבויותיהם, אבל כיון שלא נעשה חוזה כנהוג – אין לדבר תוקף.
18. בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: הרבנים יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי, מרדכי אליהו. פסקי דין רבניים חלק ט עמ' 97.
העובדות: בני זוג חתמו על הסכם גרושין ובקשו לתת לו מעמד של פסק דין.
נפסק: החתימה והגשת הבקשה מחייבים כמו קנין.
19. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' טנא – אב"ד, י' נשר (ז"ל), א' הורביץ. פסקי דין רבנייים חלק ט עמ' 226.
העובדות: בני זוג התגרשו, הבעל חתם על הסכם שבו הוא מתחייב לשלם לאשה סכום קבוע עד שתתחתן. כעת הוא טוען שההסכם לא מחייב כי לא נעשה קניין וכי ההתחייבות אינה קצובה.
נפסק: חתימה על הסכם מהוה קניין כפי המנהג. ובפרט שהצדדים בקשו לתת לו מעמד של פס"ד. וכיון שניתן מעמד של פסק דין אינו יכול לטעון קים לי כדעת הרמב"ם שהתחייבות שאינה קצובה אינה תופשת.
20. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות, ח"ב עמ' לא.
העובדות: מוכר וקונה סיכמו על מכירת קרקע ואף התחייבו עליה בתקיעת כף. החוזה נשלח בפקס. כתוב בו קנס למי שמפר את החוזה. אחר כך מכר המוכר את הקרקע לאחר.
נפסק: לא נעשה כאן קניין המועיל, ולכן אין תוקף למכירה או להתחייבות, וגם כסיטומתא תקיעת הכף לא מועילה. ואפילו מי שפרע אין כאן. אבל יש לראות בחומרה את מעשי המוכר שנהג שלא בתום לב. והוא מחוסר אמנה.
יש מחלוקת אם מועילה סיטומתא בקרקע, ובכל מקרה לא ברור שיש מנהג בארץ שלחיצת ידים קונה. המנהג הוא שאינו קונה עד הרישום. מה גם שאת לחיצת הידים יש לפרש כהסכמה אך לא כקנין. גם חוזה שאינו חתום ונשלח בפקס לא יכול להוות סיטומתא.
21. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות א עמ' סא.
העובדות: חוזה למכירת דירה, בו נאמר שהקונה משלם למוכר סכום ראשוני מידי ואת היתר בתשלומים, וכן נאמר בו שצד שיפר את החוזה יפצה את הצד השני על כל הנזקים הישירים שיגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה. כן נאמר שצד שיפר את החוזה ישלם קנס לצד השני. בחוזה נאמר שהוא נעשה בקנין המועיל ולא כאסמכתא. כתוצאה מפרוץ האינתיפאדה קרסו עסקיו של הקונה, כך שלא היתה לו יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים, והוא הפסיק לשלם. כתוצאה מכך, נגרמו למוכר הפסדים כיון שהוא לא עמד בתשלומים עבור דירה אחרת שרכש, ונאלץ לשלם קנסות על בטול המקח. המוכר תובע את הקונה שישלם לו על כל ההפסדים שנגרמו לו. הקונה טוען שהוא נאנס באונס לא צפוי, ועל דעת כן לא התחיב.
נפסק: הנזקים שנגרמו למוכר עקב אי יכלתו לעמוד בתנאי רכישת הדירה שרצה לרכוש, אינם נזקים ישירים אלא גרמא בלבד. אמנם, ע"פ החוק הנוהג במדינת ישראל נכללים נזקים אלה בכלל נזקים ישירים שאדם מתחיב לחברו, אך כיון שלהלכה הדבר אינו ברור הרי שהדין ספק ויד בעל השטר על התחתונה. לכן אין לחיב בתשלומים אלה את הקונה. מאידך, את הקנס אפשר לחיב כי אדם יכול להתחיב בתשלום שאינו חיב בו. אמנם, אילו היה הקנס בסכום מוגזם, היה הדבר בגדר אסמכתא, וכתיבת "שלא כאסמכתא" איננה פותרת בעיה זו. אבל כיון שהקנס הנקוב הוא בסכום שסביר שיכסה את ההפסדים, אין זו אסמכתא והיא חלה. ובפרט שההתחיבות היא הדדית, שבה כל אחד גומר ומתחיב תמורת ההתחיבות של הצד שכנגד. ובפרט שהוא מנהג המדינה לחיב פצויים כאלה, ומעתה יש לדון אותו כסיטומתא שמועילה גם באסמכתא. לגבי טענת האונס – אין זה אונס כי זה דבר צפוי. ואולם למסקנה יש לפשר בין הצדדים.
22. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ד, עמ' קיז.
העובדות: קבלן מכר דירה שעדיין לא נבנתה, ע"פ תרשים הבנין, הצדדים חתמו על זכרון דברים והקונה התחיל לשלם. כעת יש לצדדים טענות זה על זה.
נפסק: הקניין חל אע"פ שהדבר לא בא לעולם, מדין שטר וסיטומתא.
23. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמ' רמג.
העובדות: שתי עמותות לשעורי תורה התקשררו ביניהן. לפי ההסכם ביניהן עמותה א', המקבלת תקציבים על פעילויותיה, תרשום כפעילויות שלה חלק מהשעורים שמעבירים אנשי עמותה ב', תדווח עליהם, תקבל עליהם תקציבים, ותעביר אותם לעמותה ב'. בפעל מנהל עמותה א', הפסיק במהלך התקופה לדווח על הפעילויות של עמותה ב' כפעילויות שלו, ואף אינו מעביר עליהן תקציבים לעמותה ב'.
נפסק: יש מחלוקת בשאלה האם שותפות יכולה להקנות בלי קניין. בשאלה הזאת תלויה השאלה האם יכול צד אחד לחזור בו באמצע הזמן. וכיון שהדבר שנוי במחלוקת יש לפשר בין הצדדים.
24. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ח עמ' שכו.
העובדות: אדם עבד כמתרים עבור ישיבה. לא היה ביניהם חוזה כתוב. יש לו תביעות פצויים כנגד הישיבה.
נפסק: חוזה עבודה נכרת ומקבל תוקף של קנין עם תחילת העבודה בפועל, לכן הוא חל. וחייב בפצויים כמנהג המדינה שבה נשכר העובד וממנה נשלח, וגם אם במדינה שבה עבד בפעל לא משלמים פצויים לשכיר שנשכר בע"פ. ובלאו הכי נראה לחייב את הישיבה בפצויים מדין הענקה לע"ע בסיום עבודתו.
25. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שלמה זאב קרליבך. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' תכב.
העובדות: אדם שכר קבלן לבצע עבודה, ולפני שחתמו על החוזה שכרו לבצע עבודה נוספת, שאכן נעשתה. בסופו של דבר לא חתמו על החוזה עבור העבודה הראשונה וקבלן אחר זכה בה. הקבלן הראשון טוען שבכך שהתחיל לעבוד בעבודה הנוספת, נכרת החוזה גם לגבי העבודה הראשונה, ולכן השוכר חיב לפצותו על העבודה השניה שלא נתן לו.
נפסק: השוכר פטור. אלה שתי עבודות שונות. היה ברור שאינו מתחיל בשניה אא"כ יחתום חוזה.
26. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב מרדכי אהרן הייזלר. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' קיג.
העובדות: אדם קנה מניות עתידיות מסוכן באינטרנט. הוא טוען שהסוכן לא נהג בהן ע"פ הוראותיו, ולכן אינו רוצה לשלם על ההפסדים שנגרמו.
נפסק: אם המכירה נעשתה בדרך המקובלת בין הסוחרים באותו מקום ובאותו זמן, היא תקפה אע"פ שמדובר במניות עתידיות ובאינטרנט. ויחול החוזה כפי שסכמו ביניהם וע"פ המנהג.
27. בבית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: הרבנים ע' הדאייא, י' ש' אלישיב, ב' זולטי. פסקי דין רבניים, חלק ג, עמ' 363.
העובדות: אדם התחייב לשלם לגרושתו סכום מסויים להוצאות גדול הבנות. ואף הודה בכך בביה"ד. וכעת הוא טוען שהחיוב לא חל.
נפסק: א. המחייב עצמו בדיבורו בכסף שאיננו חייב, כגון שאמר בפני שנים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה (בלי שום תנאי), אי אפשר להוציא ממנו את הכסף שהתחייב באמירתו, אא"כ קנו מידו. ב. מי שהתחייב בסכום מסויים לפלוני ע"י שטר ומסר את השטר לידו, קנה, אולם בתנאי שהנייר שהשטר כתוב בו היה שייך למתחייב. ג. מי שאמר בביה"ד התחייבתי לתת לפלוני כו"כ, יש בנוסח זה לשון הודאה והוא חייב לשלם. אמנם, לדעת הש"ך אם הודה בעצמו שלא ע"י תביעת חבירו יכול לחזור בו ולומר טעיתי בהודאתי. לדעת התומים הלכה היא כהט"ז שאין בידו לחזור בו. ה. אדם יכול להתחייב סכום כסף תמורת הנאה שהוא מקבל, וההתחייבות חלה. מדין זה יכול להתחייב תמורת הכסף שקיבל. ו. התחייבות מועילה מדין סיטומתא, ואם קיים מנהג ברור והדבר נפוץ שחוזה התחייבות בחתימת ידו מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה, הרי היא בת תוקף מדין סיטומתא.
28. בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים מרדכי אילן – אב"ד, ש' ת' רובינשטיין, ח' פרדס. פסקי דין רבניים חלק י עמ' 363.
העובדות: אדם חתם על הסכם ובו הוא מתחייב לשלם לגרושתו מדי חודש עד שתנשא מחדש סכום מסויים, צמוד למדד. לאחר שנים רבות תובעת האשה את ההצמדה. האיש טוען שההסכם אינו מחייב כי הוא אמור בלשון "אשלם" שהוא כמו אתן, שהוא קניין דברים ואינו מחייב. כמו כן א"א להתחיב בהצמדה כי היא דבר שאינו קצוב ואינה מחייבת. כמו כן השנים הרבות שבהן האשה לא תבעה את ההצמדה מלמדות שמחלה.
נפסק: ההסכם מחייב והאיש ישלם. כיון שהוא בקש לתת להסכם מעמד של פס"ד, הרי הוא כמי שהתחייב בהתחיבות שמועילה גם לאתן. הוא כמו אתן בשטר. אם יש גמירות דעת המעשה חל גם ללא מעשה קנין. נפסק שאדם יכול לחיב עצמו גם בדבר שאינו קצוב, ודאי וודאי כאשר קנו בב"ד חשוב, שבזה הכל מודים. שנים רבות שעברו ללא תביעה אינן ראיה למחילה.
על פסק דין זה הוגש ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי, מרדכי אליהו. פסקי דין רבנים חלק יא עמ' 131. ביה"ד דחה את הערעור.
29. בבית הדין חיפה בפני כב' הדיינים: הרבנים א ע רודנר, מ ב חמווי, א שאר ישוב. פסקי דין רבניים, חלק ג' עמ' 57
העובדות: איש ואשה התארסו, וחתמו על הסכם שמחייב את החוזר בו בקנס. האשה חזרה בה והבעל תובע את הקנס.
נפסק: לא היה כאן קניין, ולכן ההסכם אינו מחייב. מאידך, יש אומרים שהסכם על קנס בשדוכים מחייב גם בלא קניין, וכיון שהאשה זקוקה לגט, הבעל נחשב מוחזק, ויוכל לטעון קים לי כדעה שהתחיבות על קנס בשדוכים חלה בלא קניין. לכן יכול האיש להתנות את מתן הגט בתשלום הקנס.
30. בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים, מ' שלזינגר – אב"ד, י' וילנסקי, י' סורוצקין. פסקי דין רבניים חלק ו, עמ' 158.
העובדות: אדם חתם על הסכם עם הנהלת בית אבות, לפיו הוא משלם סכום מסוים כדמי כניסה, ועוד סכום חדשי מסויים, בתמורה לחדר ובו שתי מטות לו ולבתו המפגרת. אחרי מותו תוכל בתו להמשיך לגור במקום תמורת מחצית הסכום החדשי, כל ימי חייה.
האיש נפטר, וההנהלת בית האבות רוצה להוציא משם את הבת. היא טוענת שלא נעשה קניין מחייב, ושזכותו של פועל לחזור בו אפילו בחצי היום. כמו כן היא טוענת שהמנהל שחתם על מכתב הקבלה לא היה מוסמך לעשות כן לבדו. מכתב הקבלה לא היה חוזה אלא רק אישור שהאיש ובתו התקבלו למקום.
נפסק: הבת תשאר במקום כל ימי חייה. מתן כסף מהוה קניין בשכירות. הכניסה מהוה קניין בשכירות, ולכן החוזה חל. מוכח שיתר המנהלים ידעו על כך, ולכן החוזה מחייב. המוסד קבל כסף בידיעת כל מנהליו, ולכן הן מסירת הכסף והם הכניסה לגור במקום מהוים קניין, אין צורך בנייר שחתום כחוזה. ובפרט שלא היה במקום מנהג לחתום על חוזה עם כל דייר. הכלל ההלכתי שפועל חוזר בו בחצי היום אינו מאפשר את הוצאתה של הבת מהבית אלא לכל היותר מפקיע את חובתו של הצוות לטפל בה ולתת לה שירותים, ואולם במקרה זה גם זה אינו מתאפשר שכן המוסד הוא קבלן ולא שכיר. ולכן הבת תשאר במוסד ותמשיך לקבל את שרותיו.
31. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים, י' קוליץ – אב"ד, ש' מזרחי, ש' הכהן קוק. פסקי דין רבניים חלק ו, עמ' 166.
העובדות: שתי מפלגות סיכמו ביניהן על ריצה משותפת לבחירות לעיריה. ברשימה היו שני הראשונים ממפלגה אחת והשלישי ממפלגה אחרת. שתי המפלגות סיכמו ביניהן שאם לא ייבחרו שלשה נציגים, יהיה נציג לכל מפלגה, ואחד משני הראשונים יתפטר לטובת נציג המפלגה השניה. הראשון ברשימה אף חתם על התחיבות שאם יגיע תורו להתפטר ע"פ הסכם זה, יתפטר.
המפלגה המאוחדת זכתה לשני נציגים בלבד. וכעת טוענים נציגי המפלגה הראשונה שלא היה כאן קניין, וגם אילו היה הרי הוא קניין דברים ואסמכתא, וההקנאה חלה על דבר שלא בא לעולם, ואינו מחייב. כמו כן הם טוענים שהראשון כתב שאם יגיע תורו להתפטר לטובת הסכם זה יעשה כן, אך לא הגיע תורו כי השני הוא זה שצריך להתפטר, והשני לא חתם.
נפסק: כיון שמדובר בענייני צבור, התחייבות אנשי הצבור בתוקף גם ללא קניין וגם במקום שהתחייבות היחיד אינה בתוקף, ולכן הראשון שחתם על ההתחייבות, הוא שיתפטר.
על פסק דין זה הוגש ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: כ"ג הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק נסים – נשיא, הרבנים יוסף שלום אלישיב, אליעזר גולדשמידט. פסקי דין רבניים חלק ו עמ' 173.
שם טענו הנציגים של המפלגה הראשונה שהצבור הצביע עבור הרשימה כמו שהוגשה לו. נמצא שטובת הצבור היא שהרשימה כמו שהוגשה היא זאת שתקבע.
בית הדין דחה את הערעור וחייב את נציגי המפלגה הראשונה לקים את ההסכם.
32. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' קיג.
העובדות: אדם שעמד לבנות בנין חנויות, חתם על חוזה שבו התחיב להעביר חנות בבנין לידי הקונה לכשיסתיימו עבודות הבניה. בחוזה פורטה בדיוק החנות המתוכננת, מדותיה ומקומה בבנין הנבנה. וכן פורט התאריך שבו מתחיב הבונה להעביר לקונה את החנות. נאמר שאם לא תמסר החנות בזמן הנקוב יתחיב המוכר בקנס, וכן שאם יחזור בו אחד הצדדים יתחיב הצד החוזר בו בקנס, כן נאמר שאם תתבטל המכירה יוחזר הכסף ששולם. עוד נאמר שם שהצד המפר את החוזה מתחיב לשלם את כל הנזקים שיגרמו מכך לצד השני. עוד נאמר בו כי החוזה נעשה בהיתר עיסקא בקנין אגב סודר במנא דכשר למיקני ביה ללא אסמכתא ודלא כטופסי דשטרא אלא כאודיתא לפי חז"ל והפוסקים. הבניה והעברת החנות התעכבו, והקונה תובעת את הקנס, וכן פצויים על הרווחים שהיתה יכולה להרויח אילו פתחה את החנות בזמן, בהסתמך על הסעיף המחייב את הצד המפר לשלם לצד השני את כל הנזקים שיגרמו לו. המוכר טוען שכשהתברר שיהיו עכובים הציע לקונה לקבל את כספה בחזרה ולבטל את העסקה, אבל היא דרשה את המשך העסקה. הרי שהיא יודעת על העכובים ואעפ"כ התרצתה.
עוד נטען שבסופו של דבר, בגלל דרישות הנדסיות ואחרות, נאלץ הקבלן לבנות את החנות בשטח קטן יותר מהמתוכנן, ולכן תובעת הקונה להפחית מדמיה. המוכר טוען שאם הקונה אינה רוצה את החנות בגדלה הנוכחי הוא מוכן לבטל את המכירה ולהשיב לה את כספה, אבל אם היא מעוניינת בעסקה עליה לקבל אותה בתנאים שסוכמו.
על החוזה לא נעשה קניין, וגם לא נאמרה בו לשון התחייבות, והחנות לא נרשמה בטאבו על שם הקונה. המוכר טוען שיש כאן גם אסמכתא, כיון שהבצוע תלוי באחרים.
נפסק: הקנין חל כי המוכר מתחיב לבנות וההתחיבות חלה על גופו, וכי מכר את זכויותיו שהיו לו בבנין (שקומותיו הראשונות כבר היו בנויות). כיון שנכתב בחוזה בחתימת יד המוכר שהחוזה נעשה בקנין המועיל בקנין אגב סודר ובקנין אודיתא לא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרא, גם אם היה ידוע לנו שלא נעשה קנין המועיל מועילה הודאתו בתורת גמירות דעת. בקנין אודיתא ודאי מועילה התחייבותו.
את הנזקים יש לקזז מהתשלומים שהקונה עדיין חייבת על החנות.
33. בבית הדין הרבני האזורי פתח – תקוה בפני כב' הדיינים: הרבנים, ש' ש' קרליץ – אב"ד, י' משורר, י' גולדשמידט. פסקי דין רבניים חלק ו עמ' 225.
העובדות: בני זוג התגרשו. הצדדים הסכימו ביניהם שהאם מתחייבת לפרנס את ילדיה ולא לתבוע מהאב תשלום עבור פרנסת ילדיה. כעת היא תובעת מהאב בשם הבנים לפרנס את הבנים. היא טוענת שהיא התחייבה שלא לתבוע, אבל הבנים לא מחוייבים. והם אינם יכולים להיות צדדים בהסכם כיון שהם קטנים.
נפסק: כיון שההתחייבות נעשתה בקניין, התחייבה האם לפרנס את הבנים. כיון שכך הרי שיש לבנים פרנסה, והאב אינו חייב לפרנס את בניו אם כבר יש להם פרנסה. הקניין שקבלה האם מחייב אותה כלפי הבנים אע"פ שהם קטנים.
34. בבית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: הרב עבדיה הדאייא, הרב יעקב הדס, הרב בצלאל זולטי. פסקי דין רבניים חלק ד עמ' 314.
העובדות: אדם חתם עם יבמתו הסכם, שלפיו הוא יחלוץ לה, והעזבון יעבור לרשות האלמנה. היבם יקבל בתמורה סכום מסוים. לאחר זמן היבם הנ"ל חזר בו. ואומר שעקב פיחות המטבע אינו מסכים, וגם לא נעשה קניין כדין. לאחר מכן התברר שנעשה קנין סודר.
בית הדין האזורי אישר את ההסכם, ועל כך ערער היבם לבית הדין הרבני הגדול.
נפסק: קניין סודר אינו יכול להקנות את הכסף המזומן והמופקד בבנק של המת. וכיון שבטלה חלק מההקנאה בטלה כל ההקנאה. ועוד יש להוסיף שכנראה הצדדים לא התכוונו להקנות בסודר אלא בחתימתם, שאינו קונה. וכיון שהיבם הוא היורש לפי ההלכה, הוא נחשב מוחזק ואין להוציא מידו.
35. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ב עמ' סג.
העובדות: אדם חתם על שטר בוררות וקבל על עצמו את ביה"ד, אחרי שנאמר לו שאחד הדיינים כבר שמע לפני כן את הצד שכנגד, כיון שלא ידע הדיין שהנושא עומד לבוא לדיון בפניו. האיש הסכים לדון וחתם. כעת הוא טוען שהסכמתו היתה מן השפה ולחוץ ואינו מקבל על עצמו את ביה"ד הזה.
נפסק: אין טענתו טענה. דברים שבלב אינם דברים. הוא ידע את המצב היטב ועל דעת כן חתם.
36. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ג, עמ' ריג.
העובדות: מתווך דירות תיווך בין מוכר לקונה והדירה נמכרה. המוכר אמר למתווך שהוא נכנס לעסקה רק ע"מ שהמתווך מוחל על החלק שלו וגובה רק מהקונה. המתווך לא השיב דברים ברורים. המוכר הבין שהמתווך מוחל על חלקו ולכן מכר את הדירה.
נפסק: מחילת דמי תווך מראש אינה תקפה. המחילה לא מחילה. אבל כשאדם עבד עבור אדם שאמר לו בפירוש שאינו רוצה בו, דינו כיורד לתוך שדה שאינה עשויה ליטע וידו על התחתונה. ולכן כאן הוא כיורד שלא ברשות ולכן אע"פ שמחילתו אינה מחילה ידו על התחתונה.
37. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב מרדכי אהרן הייזלר, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' קמ.
העובדות: ראשי שתי ישיבות הסכימו על אחוד בניהן, כאשר ראש ישיבה אחת מביא לצורך העניין את הבניין והשני את התלמידים, וכן סכמו ביניהם את יתר הפרטים. הם כתבו זכרון דברים שאבד, צד אחד טוען ששני הצדדים חתמו עליו והצד השני טוען שהוא לא חתם ורוצה לפרק את השותפות כעבור כמה שנים.
נפסק: זכרון הדברים מחיב גם אם לא נחתם, והישיבות תשארנה מאוחדות.
38. הרב חיים יהודה רבינוביץ, שורת הדין טו, עמ' מט.
העובדות: רב מסויים חתם על הסכם בו הוא מקבל לידיו ישיבה מסויימת. בהסכם נאמר שהוא נוטל על עצמו לשלם לנושים של הישיבה. לא נעשה קנין.
נפסק: השטר מחיב כהתחיבות והרב חיב לשלם.
39. הרב יועזר אריאל, הרב שלמה לוי, הרב יהודה עמיחי. פסקי דין קרית ארבע א עמ' 223.
העובדות: אדם שכר פועל, והתנה עמו שאם לא יודיע על הפסקת עבודתו חודש מראש, יפסיד את משכורת החודש האחרון.
נפסק: יש מחלוקת אם מחילה על תנאי צריכה קנין, אבל במקרה הנוכחי התחלת העבודה היא קנין, והתנאי מחיב.
40. הרב צבי פרידמן, דברי משפט ה עמ' רד.
העובדות: ישיבה שכרה מבנה. לקראת סיום שנת הלמודים סכמו המשכיר ומנהל הישיבה בטלפון שהישיבה תשכור את המבנה לשנה נוספת, לא נעשה קנין. לקראת תחלת שנת הלמודים נודע שהישיבה מתפרקת ואינה פותחת שנת למודים נוספת. לכן מבקש המנהל לפטור את ההנהלה מלשלם דמי שכירות לשנה נוספת.
נפסק: הישיבה פטורה מלשלם על השנה השניה.
41. הרב יעקב אליעזרוב, הרב מסעוד אלחדד, הרב שלמה דיכובסקי. דברי משפט ה עמ' רנב-רעח.
העובדות: אדם חתם על חוזה עם קבלן לבנית מרפסת. בחוזה פורטו שלבי העבודה השונים ופורט בו כמה יקבל הקבלן עבור כל שלב. לפני השלב האחרון בקש הקבלן להתנות תנאי שלא הותנה מראש בחוזה, וסרב להמשיך לעבוד אם לא יקוים התנאי. לכן פנה בעל הבית לקבלן אחר שישלים את העבודה. הקבלן האחר דרש סכום נמוך יותר מהסכום שע"פ החוזה הראשון אמור להנתן תמורת השלב האחרון. אעפ"כ אמר לו בעל הבית שהסכום גבוה מדי והם סכמו על סכום נמוך יותר. כעת תובע הקבלן הראשון שכר, הוא אומר שנכון שבחוזה פורט סכום עבור כל שלב, אבל לא היתה כוונתו שזה ערכו של כל שלב בעבודה. הכוונה היתה שאחרי כל שלב ישולם הסכום שע"פ החוזה ישולם אחרי אותו שלב. ודאי שהסכום שצריך להנתן אחרי השלב האחרון אינו רק עבור השלב האחרון וכלול בו גם השלמת התשלום עבור השלבים הקודמים.
נפסק: לדעת הרב אליעזרוב החוזה מחייב משתי סבות: א. חתימת חוזה מועילה כסיטומתא, וכיון שמנהג הסוחרים בחוזה שאפשר לתבוע את הקבלן הראשון להמשיך לעבוד, ועד שיודיע לו בכתב שהוא רואה את החוזה הראשון כמבוטל החוזה נחשב כתקף, נמצא שהפרת החוזה מצד הקבלן לא בטלה את המקח ועדיין היה החוזה הראשון בתוקף. לכן בעל הבית הוא שבטל את המקח והוא שחייב לשלם לקבלן את עבודתו. ב. גם התשלום ששלם על השלבים הקודמים קונה מדין קנין כסף ומחייב. וכיון שהוא עצמו אמר על סכום נמוך מזה שהוא גבוה מדי, הרי ודאי הוא מודה לטענת הקבלן, שיש לפרש את החוזה שהסכום שצוין כאן אינו רק עבור השלב האחרון וכלולות בו השלמות לתשלום על השלבים הקודמים. לכן ישלם לקבלן הראשון מה שסוכם, בנכוי מה ששלם לקבלן השני. אבל חלקו עליו הרב דיכובסקי והרב אלחדד וכתבו שגם קנין הכסף לא קונה, וגם הסיטומתא בטלה כשהפר הקבלן את החוזה, והודעתו שהוא מפסיק לעבוד נחשבת כהודעה לענין זה אע"פ שהחוק מצריך הודעה בכתב, כי כך מקובל להודיע בימינו. לכן אין הקבלן יכול להוציא כסף מבעל הבית. הרב דיכובסקי עוד הוסיף שכיון שהחוק אינו ידוע לכל, א"א להסתמך עליו כעל סיטומתא ומנהג הסוחרים.