(1) הרב בן יעקב, משפטיך ליעקב, חלק ג סימן כא (1) עמודים רעז-רעח.
העובדות– ראובן שכר את שמעון שיעשה שיפוצים באמבטיה בדירתו, סוכם על קרמיקה מסוג מסוים, בטעות הדביק שמעון קרמיקה מסוג אחר יקרה יותר, ראובן הבחין בזאת רק כשמחצית מהקרמיה הודבקה כבר, שמעון שכנע אותם, וראובן ואשתו החליטו שגם קרמיקה זו מתאימה להם, בגמר העבודה בקש ראובן תוספת של 150 דולר עבור ההפרש בין הקרמיקה שהוזמנה לזו שהודבקה שהרי ראובן ואשתו הסכימו, לעומתו טוען ראובן שאם היה יודע שיצטרך להוסיף היה דורש משמעון להחליף את הקרמיקה לזו שהזמין בתחילה.
נפסק– ראובן פטור. הטעם- אף שביורד ברשות ובשדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה וכ"ש שסתם בתים עשוים לבנות, והאמבטיה הינה בבחינת שדה עשויה ליטע, בכ"ז אין האמבטיה בבחינת שדה העשויה ליטע ביחס לסוג קרמיקה יותר יקרה, ולכן יכול לומר טול עציך ואבניך, ומה שהסכים ראובן זה רק בתנאי שלא יצטרך לשלם ואף שמעון מודה שלא אמר לראובן שהקרמיקה הזו יותר יקרה.
(2) הרב שלמה זעפרני, דברי משפט ח"ב עמודים שכז-שלה.
העובדות– זוג מבוגרים שכרו דירה מפלוני במשך כתשע שנים בשכר 550 דולר לחודש, לאחר שהבעל נפטר, המשיכה האלמנה לדור בדירה. בכדי שתוכל לממן את עלות השכירות, השכירה את אחד החדרים ב-200 דולר וזאת שלא בידיעת בעל הדירה, דבר זה עשתה במשך 10 חודשים, עוד הוסיפה להשכיר חדר נוסף ב- 200 דולר ודבר זה נמשך במשך 3 חודשים, למרות שיש סעיף בחוזה השכירות שאין השוכר רשאי להשכיר, וכעת דורש בעל הדירה לשלם לו חלק מהרווחים אשר הגיעו לסך של 2600 דולר.
נפסק– האלמנה טפורה. הטעמים- לא שייכנת הטענה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו' משום שגם בעל הדירה לא היה יכול להשכירה שהרי האשה גרה שם.
(3) הרב יוסף גולדברג, שורת הדין כרך טו עמודים עח-פג.
העובדות– מתווך טוען שהתבקש ע"י לקוח לחפש עבורו חנות, המתווך הציע לו חנות בדמי מפתח בסך 35 אלף דולר, הקונה טען שזה יקר, ולאחר זמן שכר חנות אחרת בסך 800 דולר לחודש, לאחר מספר חודשים נפגשו שנית, והמתווך שכנע אותו שהעיסקא שעשה אינה כדאית מאחר ותוך 4 שנים יוכל בדמי שכר הדירה שמשלם לכסות את כל הדמי חנות שהציע בזמנו. לאחר 3 חודשים הלך הקונה לבעל החנות וקנה אותה בדמי מפתח בסך 27 אלף דולר, לאחר שנודע הענין למתווך תבע מהקונה שכ"ט.
נפסק– הקונה וכן המוכר חייבים לספק למתווך שכר, ואע"פ שלא ביקשו ממנו שיפעל עבורם בכ"ז חייבים מדין יורד לחבירו שלא ברשות שהרי סיפק להם הנאה.
(4) הרב אברהם מייזלס, שורת הדין כרך טז עמודים שנט-שסב.
העובדות– התובע הוא צלם אירועים במקצועו, הוזמן לצלם חתונה, סוכם תשלום עבור כל עבודות הצילום בסך 3400 ₪, לא שולמו דמי קדימה, הצלם העביר את כל אלבומי התמונות כפי שסוכם ואת כספו טרם קיבל. הנתבע מסרב לשלם את מלוא הסכום הנ"ל וטוען שהצלם התרשל בעבודתו, דמויות מרכזיות מתוך המשפחה לא צולמו, תמונות משפחתיות שמקובל לצלם בסיום החתונה לא נעשו, הצלמת של הנשים סיימה עבודתה מוקדם בעצומה של החתונה ולא כפי שסוכם.
נפסק– הנתבע ישלם 2700 ₪ שהם כשני שלישים מהסכום. הטעם- כיון שיש לנתבע הנאה מהצילומים, אלא שיש מקום לטענתו שהיתה רשלנות מצד הצלם יש לפשר בין הצדדים, ולחייב את הנתבע כדין נהנה שהם שני שליש דמים לפי המקובל בשוק בענף זה בהתאם למפרט המופיע בהזמנה.
(5) הרב יוסף גולדברג, שורת הדין כרך ב עמודים ריח-רכז.
העובדות– אדם שכר בית, ובאמצע זמן השכירות רוצה לסייד את הבית באופן יותר יפה להנאתו, למרות שהבית היה מסויד והמשכיר יצא ידי חובתו בזה, אך השוכר רצה לפארו יותר, וטרם שעשה השוכר את פעולותו סיפר על כוונתו למשכירו, ואמר לו שיתבע ממנו את הוצאות הסיוד כיוון שגם המשכיר יהנה מכך שהרי יוכל להשכיר את דירתו ביתר קלות, המשכיר מחה על כך ואמר שאם יעשה זאת לא יזכה למאומה, אולם השוכר התעקש, ואמר לו שאחר הסיוד יתבענו בבי"ד וכן עשה וכעת הוא תובע הוצאות.
נפסק– מאחר שמיחה בו בתחילה אף שאח"כ נהנה מפעולת חבירו פטור מתשלומין.
(6) הרב אוריאל לביא, עטרת דבורה ח"ב עמודים 965-970
העובדות– הצדדים התגרשו בבית דין לפני מספר שנים ולהם ארבעה ילדים וכן דירה השייכת לשניהם בשותפות בחלקים שווים. בהסכם הגירושין נקבע שהאם עם הילדים תגור בדירה עד שהבת הקטנה תגיע לגיל 18. וכמו"כ נקבע שאסור לאשה לצרף אליה למגורים בדירה אדם אחר לרבות במסגרת נישואים. בהסכם הגירושין התחייב האב לסכום זעום למזונות הילדים מאחר שלא היה ביכולתו לשלם באותה תקופה יותר, כעת הגרוש הגיש תביעה כנגד גרושתו שזה מספר חודשים הנתבעת מתגוררת בדירה עם בעלה החדש וזה בניגוד להסכם, ולכן הוא דורש דמי שכירות מהבעל תמורת אותם חודשים, וכן תוספת תשלום תמורת הבת שנולדה מנשואין אלו, וכן דורש תשלום על כל חודש מכאן ולהבא.
נפסק– אין מקום לחייב את הבעל הנוכחי של האשה בתשלום שכר דירה בין על העבר בין מכאן ולהבא, הטעם- כיון שהדירה משעובדת מכח הסכם למגורי האשה וילדיהם, א"כ אין להגדירה כדירה העומדת להשכרה, שבגברא דעביד למיגר אפשר לתבוע בשל כך תשלום. כמו כן התובע מקבל שכר דירה מהנתבעת, במה שאשה מגדלת את ילדיהם מכספה שזה מעל ומעבר למקובל לכן אינו יכול לתבוע שכר דירה נוסף מאדם אחר שגר שם.
(7) הרב אוריאל לביא, עטרת דבורה ח"ב עמודים 953-956.
העובדות– המשכיר תובע מהשוכר שכר דירה עבור מספר חודשים שלא שולמו, לעומתו טוען השוכר שהמשכיר חייב לו סכום כסף עבור צביעת הבית שצבע לאחרונה ללא הודעה מוקדמת למשכיר. השוכר טוען שהצבע הקודם התקלף, וכן קיים מנהג אצל בני משפחתם לצבוע צביעה מקיפה של כל הבית כל ערב פסח, ולכן לא מצא לנכון להודיע למשכיר. המשכיר טוען שלדעתו הצביעה לא היתה נחוצה, ומאחר שלא סיכמו לפני כן אין עליו לשלם עבורה.
נפסק-המשכיר צריך לשלם את דמי השכירות. הטעם- נראה ברור שהמשכיר אכן לא היה נכנס מעצמו להוצאה כזו של צביעה, ולטענתו כלל לא היה צובע ואין מקום לפקפק בדבריו, על כן השוכר אינו יכול לתבוע ממנו דמי השתתפות בהוצאות הצביעה.