חוק השבת אבדה – מקורות

1. הגדרות

בחוק זה –

"אבידה"^[1]– מטלטלין^[2] שאבדו^[3] לבעליהם^[4] באופן שאדם סביר לא היה מתייאש מלמצוא אותם^[5];

"בעל" לגבי אבידה – לרבות מי שזכאי להחזיק בה^[6].

2. חובת המוצא

• הרואה אבידה ונוטלה^[7] (להלן: "המוצא") חייב^[8] להשיבה^[9] לבעלה^[10], זולת^[11] אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבידה^[12] התייאש ממנה^[13].
• מוצא החייב להשיב את האבידה לבעלה, חייב להכריז על מציאת האבידה^[14] או למסור אותה למשטרה^[15] או לכל גורם אחר^[16] שיטפל בהשבתה^[17].

3. אבידה שנמצאה ברשות הזולת

• המוצא ברשותו של אדם אחר אבידה, שבהתאם לסעיף 2(א) רשאי המוצא ליטול לעצמו^[18]:
• ברשות שיש בה כדי להקנות את האבידה לבעל הרשות לפי דיני הקניינים^[19], חייב המוצא להודיע עליה לבעל הרשות^[20] ולמסרה לו לפי דרישתו^[21].
• ברשות שאין בה כדי להקנות את האבידה לבעל הרשות לפי דיני הקניינים, זכה המוצא באבידה.
• המוצא ברשותו של אדם אחר אבידה, שבהתאם לסעיף 2 אין המוצא רשאי ליטול לעצמו, יפעל המוצא עפ"י הוראות סעיף 2^[22].

4. אבידה שלא נתגלה בעלה

הכריז המוצא על האבידה בהתאם להוראות סעיף 2(ב) ולא נתגלה בעל האבידה, חייב^[23] לטפל בה^[24] באופן המועיל^[25] עד מציאת הבעלים^[26].

5. פדיון האבידה

זכה המוצא באבידה אין בעלה זכאי לפדותה^[27].

6. מכירת האבידה

• אבידה שהיא נכס שעלול להתקלקל^[28] או לאבד משוויו^[29], חייב המוצא למכרה מיד^[30].
• אבידה שיש הוצאות בשמירתה^[31], או שהיא בעל חיים^[32] או חפץ שמצוי לקנותו^[33], רשאי המוצא למכרה^[34].
• המשטרה או כל גורם אחר, שהאבידה נמסרה להם, יפעלו^[35] גם הם עפ"י הוראות סעיפים קטנים (א) ו- (ב).
• המוצא לא ימכור את האבידה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) אלא בפיקוח בית דין^[36].
• נמכרה האבידה, דינו של המוצא בכספי המכירה כשואל^[37].

7. נכס שהוזנח

• נכס שהופקד^[38] במוסד שבו מתאכסנים, מאושפזים או מבקרים בני אדם, או במקום כיוצא באלה, ולא נדרש כעבור זמן רב^[39] מתום תקופת ההפקדה, יראוהו כאבידה ואת בעל המוסד או המקום – כמוצא שחל עליו סעיף 2^[40].
• נכס שהושאר^[41] במקומות המוזכרים בסעיף קטן (א), ולא נדרש כעבור זמן רב, רשאי המוצא ליטול אותו לעצמו^[42].
• הוראות סעיף קטן (א) אין בהן כדי לגרוע מתנאי הפקדה^[43].

8. נכס של נעדר

• מיטלטלין^[44] של אדם שיצא שלא מרצונו ושעקבותיו נעלמו^[45] או שנפטר ויורשיו אינם ידועים^[46], ובית הדין לא קיבלם לידו^[47], יחולו עליהם סעיפים 2(ב) ו- 4(א)^[48] בשינויים המתחייבים.
• מיטלטלין של אדם שיצא לרצונו^[49] ועקבותיו נעלמו, לא יחולו עליהם הוראות חוק זה^[50].

9. עבירות

בטל

10. אצילת תפקידים וסמכויות

בטל.

11. ביצוע ותקנות

בטל.

12. תחולה

הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.

13. ביטולים

14. תחילה

תחילתו של חוק זה מיידית.

______________________________

[1] דין השבת אבידה חל אך ורק בחפץ ששווה לפחות פרוטה ויש בו סימן: ראה שולחן ערוך חושן משפט (להלן: חו"מ) סימן רנט סעיף ב שהביא את כל התנאים לחיוב השבת אבידה: 'בד"א, במקום שהוא חייב להשיב משם, ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה, ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת, ושיהיה בה שוה פרוטה, ושיש סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו; אבל אם חסר אחת מכל אלו, אינו חייב להשיב אבידתו'. ראה פתחי חושן, הלכות אבדה, מאת הרב יעקב ישעיה בלויא, הוצאת ישיבת אהל משה דיסקין, ירושלים, תשמ"ג (להלן: פתחי חושן), פרק א, סעיף י"ב, הערה כ"ג שדן בשאלה האם רשאי ליטלה לעצמו קודם יאוש או שלא חלה חובת השבה אבל אינו רשאי ליטלה לעצמו.

[2] עוד שו"ע, חו"מ סימן רנ"ט סעיף ט: 'אבידת קרקע גם כן חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חברו חייב לגדור בפניהם כדי להציל'. ומפרש הסמ"ע, ס"ק כא: 'בב"מ ל"א ע"א ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך, לרבות אבידת קרקע'. וראה פתחי חושן פרק א, סעיף כ: 'כשם שמצוה להחזיר אבידה, כך מצוה להציל חבירו משאר הפסד ממון'. ובהערה סג: 'כמו שאמרו בכמה מקומות בש"ס שמבריח ארי מנכסי חבירו [כלומר מונע נזק מנכסי חבירו], הוא בכלל מצוות השבת אבידה'. ובהערה סד כותב בשם אבן האזל, שאע"פ שאין גוף החפץ נאבד אלא שמתקלקל, גם זה ממצוות השבה. וכן בהערה סה: אבידת גופו [היינו להציל גוף חבירו מסכנה] ונפשו [אם רואהו עובר עבירה] גם נכללים במצוות השבת אבידה. ובחוק זה נתייחס לאבידת מטלטלין בלבד, כאשר שאר הנושאים ידונו בחוקים אחרים.

[3] על פי שתי בחינות ניתן לקבוע אם החפץ שלפנינו חפץ אבוד או חפץ מונח שאינו אבידה.

הבחינה הראשונה מתייחסת לצורה בה מונח החפץ, ראה שו"ע, סימן רסא סעיף א: 'מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום אין זו אבידה, בלילה (או אם רואה חמור וכליו הפוכין) הרי זו אבידה'. וראה שו"ע, סימן רסב סעיף ז: 'מצא פירות מפוזרים אם דרך הנחה לא יגע בהם'. 

הבחינה השנייה מתייחסת למקום בו נמצא החפץ, ראה שו"ע, סימן רס סעיף י: 'כיצד, מצא טלית או קרדום בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהם. בסרטיא (פי' דרך רחבה שהולכים שם רבים תדיר), נוטל ומכריז'. כלומר בצד הגדר דרך בני אדם להניח, ואילו באמצע הדרך יש להניח שהחפץ נפל ואבד מידי הבעלים. כאשר המקום משתמר קצת, ראה רמ"א בסימן רס סעיף י שחולק על השו"ע. והסמ"ע ס"ק מז ביאר מחלוקתם. והדברים ארוכים ואין זה המקום להאריך בהם.

כאשר המקרה המסוים שלפנינו אינו תואם כללים אלו, יש להפעיל את שיקול הדעת על פי הנסיבות. ראה שו"ע, סימן רסא סעיף ג: 'מצא פרה ברשות הרבים אם עומדת ברשות הרבים חייב להחזיר, הייתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת לא יגע בה שאין זו אבידה, הגה: ויש אומרים שאם הרפת חוץ לתחום חייב להחזירה, מיהו נראה לי דהכל לפי הענין, ואף הסברא הראשונה מודה אם הוא בענין שאינה משתמרת'. 

[4] למעט 'אבידה מדעת', ראה שו"ע, סימן רסא סעיף ד: 'המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו (וי"א דרפת לא מקרי אבידה מדעת וחייב להחזירה). השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, ה"ז איבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד, פרט למאבד לדעתו. הגה – וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה'.

[5] שו"ע, סימן רנט סעיף ג: 'כיצד, המוציא מציאה במקום שישראל מצויים שם, חייב להכריז, שלא נתייאשו הבעלים. ואפי' העיר מחצה עובדי כוכבים ומחצה ישראל, או אפילו רובה עובדי כוכבים, והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר'. כלומר, כיון שהחפץ האבוד נמצא במקום בו נמצאים אנשים המחוייבים בהשבת אבידה, הבעלים לא מתייאשים. לעומת זאת, שו"ע סימן רנט סעיף ז: 'המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח'. ומוסיף הסמ"ע ס"ק טז: 'אפילו בא לידו לפני יאוש, דשם בגמרא ב"מ דף כב ע"ב יליף לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, דמיתורא ד"ממנו" דרשינן את שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה, יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואפילו אמר לא מייאשנה, ואפילו מרדף אחר שטיפה, בטלה דעתיה אצל כל אדם, והו"ל כצווח על ביתו שנפל'. כלומר כאשר החפץ האבוד נמצא במקום שהאדם לא שולט בו, הבעלים מתייאשים. וראה פתחי חושן פרק ב סעיף טז: 'הרואה ששטף נהר חפץ של חבירו, או שלקחו חיה טורפת, וכן כשנפלה דליקה, באופן שמדרך העולם אין הבעלים ולא אחר יכול להצילו הרי זו אבידה שאבודה מכל אדם, ואם עמד אחד והצילו, אע"פ שיש בו סימן והבעלים עומד וצווח שאינו מתייאש, הרי הוא של המציל'. ובהערה לג מביא מחלוקת בהגדרת המושג של 'אבודה ממנו ומכל אדם'. לדעת מהר"י קולון שורש ג מספיק ש'על פי רוב' נאבד החפץ מכל אדם. אחרים (ראה משנה למלך הלכות גזילה ואבידה, פרק י הלכה ב, ערוך השולחן סימן קפא סעיף ב, חזו"א בב"ק סימן ח סק"ג) חלקו עליו, והצריכו שתהיה אבידת החפץ ודאית.

[6] גם שומר המאבד את  החפץ מוגדר כמאבד שקיימת כלפיו חובת השבת אבידה, וזאת משתי סיבות:

א. שומר המחזיק בחפץ לטובת הבעלים, נחשב החפץ כאילו עומד ברשותם של הבעלים. וראה רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה כב: 'היה לו פקדון ביד אחר … הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא'. לכן, מכח תפקידו יכול השומר לבקש את החפץ, וא"א לטעון כלפיו שאינו הבעלים, שהרי אבידת החפץ מרשות השומר שווה ממש לאבידה מרשות הבעלים. ב. השומר נושא באחריות לחפץ, מוטלת על המוצא חובה להחזיר לו וכדי למנוע מן השומר את הוצאת הפיצוי שהוא חייב לבעל הנכס. לכן, אפילו אם הבעלים גוי, אם השומר ישראל צריך להחזיר לו, כדי להציל את השומר מחיובו לשלם לגוי על החפץ שאבד. כמו שכותב רע"א בחידושיו לבבא מציעא דף כב ע"ב. ראה משפטיך ליעקב חלק ג סימן ח עמודים קכז – קכח שהזכיר את מחלוקת הפוסקים בשאלה האם חיוב השבת אבידה הוא דווקא לבעלים, או לכל מי שעלול להגרם לו נזק ממוני מאובדן החפץ, כגון שומר.

המונח 'בעל אבידה' נזכר בחוק זה במספר הקשרים: א. בסעיף 1 ביחס לאיבוד האבידה. ב. בסעיף 2 לענין השבת אבידה ויאוש מהאבדה. ג. בסעיף 5 ביחס לזכות פדיון האבידה. דינו של השומר כדין הבעלים לכל דבר ועניין, מלבד לענין יאוש באבידה, שבזה אין דינו של המחזיק באבידה זהה לבעל האבידה המקורי (ראה הערה 13) אבל בשאר ההקשרים דינם זהה. ראה כל סעיף במקומו ובהערות שם.

[7] אמנם ראה שו"ע סימן רנט סעיף א: 'הרואה את אבידת ישראל חייב לטפל בה שנאמר השב תשיבם', וכן הוא הלשון בטור, אולם מהמשך דברי השו"ע והטור נראה שיש רק איסור 'לא תוכל להתעלם' שכתבו: 'המתין עד אחר יאוש ונטלה עובר משום לא תוכל להתעלם', ומתוך כך פסק הסמ"ע ס"ק א שדווקא כאשר המוצא נטל את האבידה חייב במצות השב תשיבם, ואם לא נטלה עובר רק על לא תוכל להתעלם. וכן מדייק יד המלך הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה א מלשון הרמב"ם שם בפרק יד הלכה ז. וראה בפתחי חושן פרק א סעיף ג: 'הסכמת האחרונים שהרואה אבידה ולא נטלה, אע"פ שנאבדה אח"כ לגמרי, אינו חייב בתשלומים'. וכן ראה קצות החושן סימן רצא ס"ק ד ד"ה אמנם: 'כל זמן שלא משך, אע"ג דראה אותו לא נתחייב בשמירה'.

[8] ובתנאי שלא נגרם לו ע"י כך נזק בממונו או בכבודו, שו"ע, סימן רסד א: 'מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חברו אם יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזירם ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת … ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין … אם לא בהפסד מוכח'. וראה שו"ע, סימן רסג סעיף א: 'מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב לטפל בהם'. וראה פתחי חושן פרק א סעיפים ח – י  ו-­ יד.

[9] שו"ע, סימן רסז סעיף א: 'חייב לטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה ואבדה משם, חייב באחריותה. החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אף על פי שאינו מקום המשתמר. אבל בבעלי חיים, לעולם חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים. ראה בהמה שברחה מן הדיר, והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים'. וראה פתחי חושן פרק ז הערה ד: 'לאו דווקא יד הבעלים ממש, דפשיטא הוא, אלא ידיעת הבעלים'. ובהערה ב: 'ומ"מ נראה שלאחר שהודיע לבעלים שהאבידה ברשותו, אינו חייב לטרוח ולהשיבה, ועל בעל האבידה לטרוח ולקבל אבידתו, דלא עדיף מפיקדון'. כמו כן, אין חובה להחזיר לבעלים דווקא, ודי בהשבה לידי שומר.

[10] על המאבד להוכיח את בעלותו על האבידה באחת מהדרכים הבאות:

• באמצעות עדים – שו"ע, סימן רסז סעיף ט: 'נתן האחד סימנים והשני הביא עדים, יתן לבעל העדים, אפילו אין מעידים שנפלה ממנו, אלא מעידים שמכירים שהוא שלו'. וראה בביאור שערי יושר שער ו פרק יד, וכן בשב שמעתא, שמעתא ו פרק ג ד"ה ודבר, הדנים בכוונת דברי הר"ן בחולין לד ע"א בדפי הרי"ף שכתב שעד אחד נאמן באבידה.
• באמצעות סימני זיהוי של החפץ האבוד – שו"ע, סימן רסז, סעיפים ד – יד, פתחי חושן פרק ה.
• באמצעות טביעת עין – אפשרות זו קיימת רק אם הטוען לבעלות הוא תלמיד חכם, שו"ע, סימן רסב סעיף כא, פתחי חושן פרק ה סעיף טז.

[11] ובמקרה זה הנכס מוגדר מציאה ולא אבידה, והמוצא אותה זוכה בה. פתחי חושן פרק א סעיף ו.

[12] שו"ע, סימן רסב סעיף ה: 'וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או מקומו'. פתחי חושן פרק ב סעיף יג, ובהערה כו: 'ולא נתברר מהו שיעור זמן רב, ונראה שתלוי לפי החפץ'. בתלמוד ב"מ כד ע"ב מדובר באבידה שנמצאה כעבור שנים עשר חודש, שהמוצא זוכה בה כיוון שודאי היה ייאוש. יש להעיר שדין זה חל רק אם התקופה המוגדרת 'כזמן רב' הסתיימה קודם הנטילה, שאם לא כן המוצא לא יוכל לזכות בחפץ כיוון שהגיעה לידו באיסור.

ועוד, לפעמים יש תקנה שמשפיעה על זכיית המוצא כגון שבי"ד, בהסכמת הציבור, תיקן להשיב אבידה לבעלה אף במקום שהמוצא זוכה בה. ראה שו"ע, סימן רנט סעיף ז: 'המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלולית של נהר … הרי אלו שלו, אפילו עומד וצווח. הגה – מכל מקום טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר בסעיף ה, ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בי"ד, חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר בי"ד הפקר, ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל, גם הקהילות, שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההיא, שיחזיר לבעליו – שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן'. פתחי חושן פרק ב סעיף כב: 'במקום שיש תקנת ב"ד או הסכמת הצבור או דינא דמלכותא להחזיר אבידה לאחר ייאוש, חייב להחזיר'.

[13] בעל החפץ המקורי דווקא, ראה פתחי חושן פרק ב סעיף ג: 'אין ייאוש מועיל אלא כשבעל החפץ מתייאש, אבל שליח שאבד ונתייאש, אינו ייאוש'. וראה שם הערה ה. לענין הגדרת יאוש ראה שו"ע, סימן רסב סעיף ה: 'צא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: וי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו'. וכן שו"ע סעיף ו אבידות שודאי נתייאשו הבעלים – דברים שהבעלים רגילים למשמש ואין בהם סימן. וראה חו"מ, סימן רס סעיף ז, כשבעל החפץ יודע על קיומו ומקומו. אך הוא מתייאש מחמת טרחה. וראה פתחי חושן פרק ב סעיף כב הערה נג: 'במקום שעפ"י חוק צריך למסור למשטרה, אפשר שאין המאבד מתייאש וממילא אין המוצא זוכה בו'. ואם כן, במדינת ישראל שבה החוק מחייב את השבת האבדה, יתכן שרק במקרה של ייאוש מחמת מיעוט שווי האבידה, יזכה בה המוצא.

[14] שו"ע, סימן רסז סעיף ג: 'מוצא אבידה (ואינו מכיר את בעליה) מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ובזמן שיש אנשים שאומרים אבידה הנמצאת של מלך היא, מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו'. יש לציין שפעולת ההכרזה אינה חלופה להשבה לידי הבעלים, ואין בה צורך אם ניתן להשיב את האבידה לבעליה.

[15] ראה פתחי חושן פרק ב סעיף כב הערה נג: 'אבידה שמדיני ישראל חייב להכריז ויודע שהאבידות הנמסרות למשטרה מוחזרות לבעליהן צריך למסור למשטרה כאחת מדרכי ההכרזה לכל הפחות … ואם יש אפשרות למסור רק הודעה למשטרה וזו תפנה את האובד אליו ויחזירו עפ"י סימנים ודאי שחייב לעשות כן'.

[16] שו"ע הרב חו"מ הלכות מציאה ופקדון סעיף לב: 'אע"פ שבפיקדון אינו רשאי לעשות כן, שהרי אסור לשומר למסור לשומר,  באבידה מותר שלא נעשה עליו שומר אלא ממצוות המקום'.

[17] ראה חוק לישראל עמ' 25 הערה 23 שנוטה לומר שמי שנטל את האבידה נשאר המוצא גם לאחר שמסר אותה לשומר אחר, והמקבל מהמוצא נעשה שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, ואם ימצא את בעל האבידה, יחזיר לו במישרין.

[18]  ראה הערה 11 לעיל שמדובר למעשה לא על אבידה אלא על מציאה שמן הדין היא של מוצאה.

[19] שו"ע, סימן רסח סעיף ג: 'חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת'. הגה – ואין חצירו קונה לו אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה, אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם, ובא אחר ונטלה שם זכה, הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני. וראה ש"ך סימן רס ס"ק יח שכתב אף במשתמרת אם רבים נכנסים ויוצאים אין בעל הרשות זוכה בחפץ. וראה פתחי חושן פרק ט סעיף ו תנאים נוספים כדי שבעל החצר יזכה באבידה.

[20]  בהתאם להוראות סעיף 2 (א) הרי בעל הרשות נעשה בעליה של האבידה.

[21]  וראה נתיבות המשפט ביאורים סימן רסב ס"ק א: 'אבל כשאומר לא ניחא לי בקנין ובשליחות החצר … ודאי דאין חצירו קונה לו, דלא עדיף מזיכה ע"י אחר וצוח כששמע, דאינו זוכה, וה"נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו כשאינו רוצה לזכות על ידו, והוי כאילו לא קני לו חצירו כלל'. כלומר אם בעל הרשות איננו מעוניין לזכות באבידה, אין חצרו קונה לו בעל כורחו.

[22] ראה פתחי חושן הלכות הלואה ואבדה פרק ב סעיפים ו – ז שמביא מחלוקת הפוסקים אם בעל הרשות שבחצרו הגיעה האבידה לפני שבעליה התייאשו ממנה, זוכה בה לאחר שהבעלים יתייאשו ממנה. בעל הרשות לא מתחייב בהשבתה כל זמן שלא הכיר בה. ולכן מוצא האבידה ברשות של אחר הוא המתחייב בהשבה לפי סעיף 2 (א) לחוק. וראה חוק לישראל השבת אבדה מאת מיכאל ויגודה עמ' 64 שסובר שחיוב ההכרזה שחל על המוצא לפי סעיף 2 (ב) כולל גם את החיוב להודיע על המציאה לבעל הרשות.

[23] ראה הערה 17, ולפי סברה זו, לאחר שהמוצא מסר אותה למשטרה או לשומר אחר, הם נעשים שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, ועליהם יהיה לטפל באבידה עד למציאת בעל האבידה. ואם בעל האבידה ימצא, יחזירו לו במישרין.

[24] שו"ע, רסז סעיף טז: 'כל זמן שהאבידה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר'. שו"ע, שם סעיף יז: 'כל זמן שהיא אצלו חייב להטפל בה שלא תפסד'. ושו"ע עד סוף הסימן עוסק בצורת הטיפול.

[25] עיין לקמן סעיף 6 שדן באופנים שמותר ואף חייב למכור את האבידה.

[26] שו"ע, סימן רסז סעיף טו: 'הכריז ולא באו הבעלים תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו'. וראה פתחי חושן פרק ב סעיף כב בהערה נג: 'ופשוט שלאחר שעברה תקופה מסוימת שלפי חוק המדינה מוחזרת האבידה למוצא, אם הוא דבר שמדיני ישראל זוכה בה מיד המוצא, ודאי שזוכה בה עתה, אבל אם הוא דבר שמדיני ישראל יהא מונח עד שיבוא בעל האבידה, אפשר שאין בכח דינא דמלכותא להפקיע ממון ישראל שלא כדין, וגם עתה יהא מונח. מיהו אפשר שבמקום יהא מונח, מותר עכ"פ להשתמש באבידה מכח דינא דמלכותא, אלא שאם ימצא בעל האבידה אפשר שיהא חייב להחזיר לו וצ"ע'.

[27] מעיקר הדין אין דין פדיון אבידה, והמוצא זכאי לקחת את האבידה לעצמו לגמרי, אמנם ראוי להשיב את האבידה בחינם וזה לפנים משורת הדין. ראה שו"ע, סימן רנט סעיף ה: 'אע"פ שמן הדין במקום שרוב גוים מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין)'. וכתב ערוך השולחן שם, בטעם הדבר, משום שאין למוצא הפסד מכיסו אם יחזיר האבידה לבעליה. ואם כן במכל שכן שראוי לאפשר לבעל האבידה לפדות את האבידה. וראה רמ"א שם סעיף ז שדין השבה לפנים משורת הדין נוהג גם במציל מזוטו של ים. אבל במשנת המשפט סימן רנט ס"ק לג בציונים למשפט אות נו העיר שהשו"ע סובר שבזוטו של ים אין חיוב אף לפנים משורת הדין, וראה פתחי חושן פרק ב הערה נב שהביא דעות שונות בשאלה האם באבידה כופין על לפנים משורת הדין.

[28] טור סימן רסז סעיף כג: 'וכן פירות שהתחילו להירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד'. פתחי חושן פרק ו סעיף יד. אמנם הטור עסק בנכס שכבר התחיל להתקלקל, שהרי כתב 'פירות שהתחילו להרקיב', אך הכל לפי העניין, ואם ברור למוצא שהנכס יתקלקל, צריך למוכרו מיד. וכך פסק ערוך השולחן סימן רסז סעיף טז: 'דבר שיכול להתקלקל, מוכרו מיד'. וגם שו"ע שם סעיף יד: 'שאפשר שיתקלקל בודאי, יכול למוכרם'.

[29] מהו שיעור הקלקול הצפוי המחייב מכירה? מהמגיד משנה הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה טז, וכן בהגהות הרש"ש בבא מציעא דף לח ע"א בתירוצו הראשון עולה שגם נכס העלול להתקלקל רק מעט, יש למוכרו, כדי לא לגרום הפסד לבעלים.  מדבריהם עולה ששמירת אבידה שונה מפקדון. בפקדון מתוך שהבעלים הפקידו את הפקדון ולא מכרו אותו, משמע שהם מעוניינים בפקדון עצמו ולא בדמיו, ולכן כל עוד ההפסד אינו גדול מהצפוי – השומר אינו רשאי למכרו. אבל באבידה אין ראיה שהבעלים רוצה דווקא את החפץ הזה, ואם צפוי הפסד כלשהו, על המוצא למכרו ולתת לבעלים את דמיו.

וראה שו"ע הרב הלכות מציאה ופקדון סעיף כד: 'שאם מצא חמץ אינו צריך להמתין מלמוכרו עד ערב פסח כדין פקדון, אלא יכול למוכרו קודם לכן כדי שימכור ביוקר'.

[30] פתחי חושן פרק ו סעיף יד: 'מוכרן מיד' כלומר חייב למכור. להבדיל מהמקרים האמורים בס"ק (ב) שבהם רשאי למכור. כאשר המשך החזקת החפץ תגרום הפסד לבעלים, המוצא חייב למכור, שהרי דין המוצא כדין שומר ומוטלת עליו חובה למנוע היזק לבעלים, אולם כאשר החזקת החפץ מכבידה אך אינה גורמת הפסד, רשאי למכור אך אינו חייב.

[31] שו"ע, סימן רסז סעיף כד: 'כל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהם ג ימים מכאן ואילך מוכרן'. פתחי חושן שם, סעיף יב.

[32] שו"ע, סימן רסז סעיף כב: 'מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי הוא צריך להאכילו אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם שנים עשר חודש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן … ומאכילן כל שנים עשר חודש, מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל הבעלים בשותפות כדין כל השם מחברו. סעיף כג: 'מצא עגלים וסייחים של רעי מטפל בהם שלשה חדשים ושל פטם שלשים יום'. סעיף כד: 'אווזים ותרנגולים זכרים מטפל בהם שלשים יום … מכאן ואילך מוכרן. פרקי הזמן השונים מבוססים על מידת הטרחה הכרוכה בטיפול בבעלי החיים השונים, ועל היחס שבין ההוצאות להכנסות. ראה רש"י בסוגיא ב"מ דף כח ע"ב ד"ה הא דרעיא הא דפטומא. חכמים הגבילו את תקופת הטיפול בבעלי החיים, כי חששו שמוצא אבידה לא ירצה ליטלה ולטפל בה, אם ידע שהטיפול בה הוא לזמן בלתי מוגבל. שו"ת מהרי"ט חלק א, סימן צג ביאר תקנה זו: 'דאם לא כן, אין לך  שיזדקק להחזיר אבידה, ונמצאת מכשילן לעתיד לבא'.

[33] שו"ע, סימן רסז סעיף כא: 'מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנותם בכל שעה'. וראה בסמ"ע סימן רסז ס"ק כא שרמז שכך נראה ביאור השו"ע, לעומת הש"ך ס"ק כא שביאר את השו"ע דווקא בחפץ של מצווה. וראה שו"ת חת"ס, חו"מ, סוף תשובה קכב; ערוך השולחן סימן רסז סעיף יד שכתבו שבכל חפץ שנראה שהבעלים אינם מקפידים דווקא בחפץ שלהם, מותר למוכרו. פתחי חושן פרק ו סעיף י.

[34] הן לגבי בע"ח שטיפולם מרובה משכרם והן לגבי בע"ח שעושים ואוכלים מצינו שהמוצא רשאי למוכרן אם ירצה. ראה שו"ע, סימן רסז סעיפים כב – כד. ואף שבחו"מ, שם, סעיף כב לגבי בע"ח שעושים ואוכלין, הזכיר את שיטת הרמב"ם שלאחר שנים עשר חדש שם דמיהן עליו והוא והבעלים שותפים, ולא הזכיר שאפשר למוכרם, ראה פתחי חושן פרק ו סעיף יג שכתב כשיטת רוב הראשונים שאם ירצה יכול למכור. ובהערה לב כתב: 'כדעת רוב הראשונים … ואפשר שאף הרמב"ם לא כתב כן אלא כשהוא רוצה להישאר בשותפות'.

[35] ראה בהערה 15 לסעיף 2(ב) בחוק.

[36] שו"ע, סימן רסז סעיף כד: 'אווזים ותרנגולים מטפל בהם שלושים … מכאן ואילך מוכרן בבית דין'. וראה סמ"ע ס"ק לו שגם במקום שהתירו למכור או להשתתף, וכן בתפילין, רשאי למכור דווקא ע"י שומת בית דין. מכירה בפיקוח בי"ד באה להבטיח שהאבידה תמכר במחיר ראוי.

אולם יש חולקים על דרישה זו וקובעים שאין צורך בפיקוח בית דין, ראה רמ"א שם סימן רסז סעיף כד: 'ויש אומרים דאין צריך בית דין ויכול לשומן ולקחתן באותן הדמים'. וראה פתחי חושן פרק ו סעיף טו שלשיטה זו שאינה מחייבת פיקוח בי"ד במכירת אבידה, אין לחשוד במוצא, כיוון שבחר מרצונו החופשי להשיב את האבידה יש לתת בו אימון, שידרוש מחיר מלא עבור האבידה. וראה הגהות הב"ח על הרא"ש ב"מ פרק ב סימן טז הגהה י, שכתב שאף לדעה שאינה מחייבת פיקוח בי"ד, במקרה שבו מותר למכור את האבידה בפחות משוויה, למשל 'בדבר שאינו עושה ואוכל', המכירה חייבת להתבצע בפיקוח בי"ד, משום שרק לבי"ד יש כוח להפקיע ממון מן הבעלים.

[37] ראה שו"ע, סימן רסז סעיף כה: 'ויש לו רשות להשתמש בהם, לפיכך אם נאנסו חייב לשלם, ואף על פי שלא נשתמש בהם, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהם הרי הם אצלו כשאלה, בד"א שיש לו רשות להשתמש בהם, בדמי אבידה מפני שטרח לטפל בה, אבל אם מצא מעות לא ישתמש בהם'. פתחי חושן פרק ו סעיף טז בהערה לט מביא סברה לכך מהגמרא 'משום שטרח בהו'. ומביא דעות בענין שימוש במעות של מכירת אבידה שלא טרח בה כגון תפילין, אבל אם האבידה היא עצמה מעות, אסור למוצא להשתמש בהם משום שלא טרח בהם.

[38] ראה שו"ת סמיכה לחיים (פאלאג'י) חו"מ סימן כב שכתב שגם פיקדון יכול להפוך לאבידה. וראה בשו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קמו שמניח בדבריו שאחר זמן הבעלים המפקידים מתייאשים, והפקדון נעשה כאבידה.

[39] שו"ע, סימן רסב סעיף ה: 'מצא דבר שנתייאשו … וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתיאשו הבעלים, הוא של מוצאו. בלשון השו"ע לא מבואר מהו שיעור זמן רב, וכן יש להסתפק בדבריו האם זה תלוי רק בזמן או צריך שיהיה ניכר בחפץ. ראה בספר משנת המשפט סימן רסב סעיף ה בחלק הביאורים אות ז שדן במחלוקת רש"י ותו"ס בענין זה, וציין שם מחלוקת פוסקים בהבנת פסק השו"ע ביחס לשיעור הזמן הנדרש לעניין זה. בב"מ דף כד ע"ב מבאר רש"י שהזמן הנדרש הוא שנים עשר חודש. בפתחי חושן פרק ב סעיף יג: 'מוצא דבר שניכר שיש זמן רב שנאבד, הרי הוא של המוצא'. ובהערה כו כתב 'ולא נתברר מהו שיעור זמן רב, ונראה שתלוי לפי החפץ, כגון מטריה בימות החמה וכיוצא בזה'.

[40] כיוון שבעל המקום קבל את הפיקדון לפני שהבעלים התייאשו, הגם שאחרי זמן רב הפך הפיקדון לאבידה בגלל יאוש הבעלים, אין הוא זוכה בה, ודינו כמוצא שחל עליו סעיף 2. ראה שו"ע, סימן רסב סעיף ג: 'אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאשו בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש'. וסמ"ע סימן רסב סק"ט מבאר 'כיוון שבאיסור בא לידו'. גם שומר פקדון דינו כשומר אבידה לעניין זה, שהרי בא הפקדון לידו קודם יאוש. וראה שו"ת סמיכה לחיים (פאלאג'י) חו"מ, סימן כב שכתבאע"פ שהיה מקום לראות את שינוי מצב החפץ מפיקדון לאבידה, כפיקדון חדש – 'פיקדון הנעשה על ידי אבידה' – מכל מקום קדמה החזקת השומר לייאוש בעלים. וכן מבואר בדברי משפט סימן רנט סק"א. ומוסיף בדברי משפט שאין חילוק בין שומר שכר לשומר חינם. וראה גם בשו"ת פרי יצחק ח"ב סימן סה ס"ק ד – ה.

[41] כלומר לא הופקד ע"י בעל הנכס במקום אלא הונח שם. ראה שו"ע, סימן רס סעיף א שהמוצא מטמון בכותל אף שוודאי הונח שם מלכתחילה מדעת הבעלים, אם העלה חלודה מותר למוצא לקחתו. כלומר, גם חפץ שלא נאבד ע"י בעליו אלא הונח במקום שבו מצאו המוצא, יכול להפוך לאבידה, אם שהה שם זמן רב עד כדי כך שיש מקום להניח שמי שהניחו שם התייאש ממנו.

[42] שו"ע, רסב סעיף ה: 'כן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתיאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו' סמ"ע שם ס"ק יב: 'דקדק לומר שנאבד, שאז מסתמא מיאש ממנו, לאפוקי מצאו במקום המשתמר … דאיכא למימר דרך הינוח'. למרות זאת ראה מה שהזכרנו בהערות הקודמות, שגם בדרך הינוח ישנם מקרים שבהם יהיה דינו של החפץ כדין אבידה. להשלמת דיני מציאת אבידה ברשות אחר ראה סעיף 3. וראה שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קמו. אולם ראה תחומין חלק ה עמוד 342 במאמרו של הרב עזרא בצרי בעניין חפצים שהוזנחו ע"י בני הישיבה בחדריהם שמסיק שאין לראות בחפצים אלו אבידה.

[43] ראה פתחי חושן פרק ד סעיפים כב – כג שבעניינים אלה יכול בעל המקום להתנות מראש שכל חפץ שיישאר במקום זמן מסויים ימכר. סעיף כב: 'יש אומרים שבמקוה וכדומה רצוי להודיע מראש באופן בולט שכל חפץ שלא יידרש במשך תקופה מסוימת יזכה בו בעל המקוה, וכעבור הזמן האמור יכול לעשות בו מה שירצה'. סעיף כג: 'נראה שה"ה באומן שלפעמים משאירים אצלו חפצים הניתנים לתיקון, יכול להתנות מראש שכל חפץ שלא ידרש זמן מסוים יש בידו רשות למכרו'. וכן מציע הרב בצרי במאמר שהובא בהערה הקודמת לקבוע לכתחילה תנאים לגבי חפצים שתלמידי הישיבה משאירים בחדריהם.

[44] ראה הערה 2.

[45] שלא מרצונו, שאז מן הדין חלה חובה על בית דין לטפל בנכסים אלה. שו"ע, סימן רפה סעיף ב: 'שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות, חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם. כיצד עושין, כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע"פ ב"ד, ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש, כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם, עד שיודע שמתו או עד שיבואו'.

[46] ראה ש"ך, חו"מ, סימן רפה סק"ה שציין פוסקים שכתבו שאע"פ שאין לו יורשים ידועים, מוטל על בית הדין לטפל בנכסיו עד שיתבעו על ידי יורשים, כי אין אדם מישראל שאין לו יורשים.

[47] היינו שעדיין לא נודע לבית הדין על העלמותו, או שעדיין לא הגיעו הנכסים לבית הדין.

[48] על המוצא אותם חלה חובת השבת אבידה, אך לעולם הוא לא יוכל לזכות בהם ועל כן הוא חייב לפעול בהתאם לסעיפים 2(ב) ו-4(א).

[49] שו"ע, סימן רפה סעיף ד: 'מי שיצא לדעת והניח נכסיו, ואין ידוע להיכן הלך, ולא מה אירע לו, אין מורידין קרוב לנכסיו, ואם ירד מסלקין אותו. ואין ב"ד צריכים להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס, לא לקרקע ולא למטלטלין, שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו. וכיצד יהיה דין נכסי זה, מטלטלים יעמדו ביד זה שהם תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשים … שהרי הוא ברצונו איבד ממונו, ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה'.  הרמ"א בסימן רסא סעיף ד כותב: 'וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה'. אך ראה חוק לישראל עמ' 113, שמסביר שאין הכוונה שיש לנכסים דין הפקר כאבידה מדעת ממש, אלא אך ורק לענין חובת בי"ד לטפל בנכסים אלה.

[50] ישנם מקרים שבהם גם בעל נכס שיצא לדעתו, ייחשב כמי שיצא שלא מדעתו, ויחולו על נכסיו הוראות סעיף קטן (א). ראה רמ"א שם סעיף ד: 'וכן אם הלך שלא במקום סכנה וחשב לחזור ולא חזר הוי כמי שיצא שלא לדעת'. וכן כתב סמ"ע בסימן רסא סק"ב: 'והיינו דווקא שהלך במקום רחוק ובמקום הסכנה ואין השיירות מצויות, דהיוצא בדרך זה מדרכו לצוות לביתו, וכיוון שזה לא ציוה אמדינן דעתיה דלא ניחא ליה דלירדו בו אחרים, אבל כשהלך לדעת במקום קרוב … וכיוון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי'. ראה דיני ממונות חלק שלישי פרק שביעי סעיף ג שכתב כדברי הרמ"א.