(1) פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק טו פס"ד המתחיל בעמוד 224
הנידון: ערבות שניתנה לאשה לשלם עבור מזונות הילדים לפי הסכם הגירושין
העובדות – כדי להבטיח את מזונות הילדים שהתחייב הבעל בהסכם הגירושין בצאתו לחו"ל, נעשה אבי הבעל ערב לתשלום המזונות הנ"ל, הספרא דדייני רשם זאת בפרוטוקול והערב חתם. בין השורות כתב ספרא דיינו אחר "אני נ. ש. ת. ז,,, "(אחי הבעל), כשנפטר אבי הבעל תבעה האשה את גיסה לשלם למזונות הילדים, כי לדעתה גם הוא היה ערב בהתאם להסכם הגירושין. הנתבע טען שאף פעם לא התחייב להיות ערב, לא הופיע בביה"ד ולא חתם. הוזמנו עדים כדי לברר אם הנתבע הופיע בביה"ד ומתי. עדות האחד שהנתבע הופיע בביה"ד לפני אישור ההסכם עמדה בסתירה לדברי התובעת שאמרה שהוא הופיע רק לאחר שקיבלה את הגט. העד השני אמר שהנתבע אמנם בא לביה"ד אך איננו זוכר אם לפני או אחרי אישור הסכם הגירושין. לאחר בירור מקיף בדיני ערבות קיבל ביה"ד את דברי התובעת שאמרה שהוא בא לאחר שקיבלה את הגט.
נפסק – יש בזה הודאת בעל הדין מצד האשה שגיסה חתם אחרי מתן מעות כלומר חתימת ההסכם ולא היה קנין ולכן אין הערבות של הגיס תופסת.
נימוקים – ערב לאחר מתן מעות צריך קנין כי אסמכתא לא קניא. ואין לומר שהערבות תתפוס על פי מנהג הסוחרים שנהגו שערבות תופסת גם אחר מתן מעות, משום שהערבות הראשונה של אבי הבעל נעשתה בבית דין על פי ההלכה, אין בית הדין יקבע את הערבות השניה על פי הסוחרים.
(2) פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמוד קג
העובדות- א', סוכן נסיעות, מכר כרטיס טיסה לגב' ב' (כרטיס מסוג שהחברה אינה מחזירה עליו כסף במקרה של ביטול), בהקפה לחודש עד לאחר שתשוב מחו"ל, על סמך דבריה של גב' ג' שאמרה לו שגב' ב' שהיא רופאה במקצועה, וסוכנת של חברת תרופות, היא אשה אמינה ואפשר לסמוך עליה שתשלם לאחר חודש כשתשוב מחו"ל. לדברי א' אף הוסיפה ואמרה "אני ערבה על כך". גב' ב' לא שבה מחו"ל וניתקה כל קשר עם ידידתה גב' ג', ולא שילמה את חובה לא'. היא אף שינתה את תאריך חזרתה לארץ שלא באמצעות א'. א' תבע מגב' ג' שתשלם לו מדין ערב, כיון שלא היה מוכר לגב' ב' כרטיס באשראי לולי שסמך על דבריה. גב' ג' שילמה לא' חלק מהמחיר של הכרטיס על סמך צ'ק שהגיע בדואר של גב' ב' לזכותה, וגב' ב' בקשה מגב' ג' שתוציא את הדואר שלה. א' תובע מגב' ג' שתשלם לו את כל התשלום עבור הכרטיס, וגב' ג' משיבה שמעולם לא התכוונה להיות ערבה לשלם את החוב במקומה של גב' ב', והיא אינה זוכרת שהשתמשה במילים "ואני ערבה על כך", וגם אם כן, לא התכוונה למשמעות שתשלם כסף במקום הקונה, היא רק התכוונה לומר שגב' ב' היא אשה אמינה וניתן לסמוך עליה, והגב' ג' לא היתה מעורבת בעיסקה שהיתה בין א' לגב' ב'. היא מסבירה ששילמה את מה ששילמה רק בגלל אי נעימות מא', אך לא היתה חייבת בכך.
נפסק- התביעה נדחית.
נימוקים – הלשון שאמרה האשה אינה לשון ערבות אלא במשמעות שהאשה ג' היא אשה אמינה כי היא רופאה ויש לה אמצעים ואין לחשוש שלא תחזיר את הכסף. ועל המילים 'אני ערבה' האם נאמרו או לא, נחלקו הפוסקים האם די בכך או צריך לשון שליחות כגון 'תן לו ואני פורע' וכיון שטוענת שלא בטוחה שאמרה כלל משפט זה אין לחייבה מספק, כמו כן אין לחייב אשה נשואה כעריבה.
(3) הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב, חלק ג, סימן ו, / שורת הדין כרך ה פס"ד המתחיל בעמוד תב
העובדות – ראובן לווה הלוואה ומסר שק כנגד ההלוואה, לאחר זמן פרע את ההלוואה ובעל הגמ"ח השני לא היה מוכן להחזיר לו את השק כי טען שראובן היה ערב להלוואת יהודה, ראובן מכחיש שהיה ערב באופן המקובל, אלא 'אמר הרי הוא כבר לוה מספר פעמים ולא היו בעיות. יהיה בסדר', לוי מסכים שראובן אמר זאת אלא שהוסיף שהא אמר לראובן בכל אופן אתה ערב קבלן מבחינתי וראובן טוען שלא שמע משפט זה.
נפסק – לוי יכול להחזיק בשק של ראובן אך לא יכול לממש אותו ללא קבלת רשות מבית דין כדין משכון שתפס שלא על ההלואה עצמה אלא על הערבות.
נימוקים – יש לדון מה תוקף האמירה '… יהיה בסדר' ובנידון זה כיון שראובן פנה ללוי שילווה ליהודה דבריו הם כמו 'חזי דעליך סמיכנא' שיש לאמירה זו תוקף של ערבות או לפחות דינא דגרמי. בהכחשה שבין התובע לנתבע חובת ההוכחה היא על התובע שכיון שלוי מחזיק בשק שלו הוא מוחזק, אלא שבדיני משכון מבואר שצריך לקבל רשות לממש משכון שלא ניתן על ההלוואה.
(4) הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב, חלק ב, סי' ב, עמ' כד
העובדות– שטרי הלוואה הנהוגים כיום בקופות גמ"ח שהערב חותם אני ערב קבלן ובפועל לא אמר לשון המועיל להתחייבות של קבלן.
נפסק– כאשר יש אומדנא דמוכח מצד המציאות והנסיבות שכוונתו להשתעבד כקבלן, הרי הוא ערב קבלן.
(5) פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד המתחיל בעמוד לז
תביעה מערב שחתם לפני ההלואה
העובדות – הנתבע חתם ערבות ללוה בסתם עוד בטרם שהיתה ההלואה, ולא ידע בזמן החתימה את סכום ההלואה ולא את שם המלוה, וטוען שהערבות לא תפסה.
נפסק – הדבר תלוי במחלוקת האחרונים, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
נימוקים – ערב שלא אמר בלשון ציווי או שליחות אלא אמר או כתב בכת"י הריני ערב לכל מי שילוה לפלוני, נחלקו בזה האחרונים, ויכול לומר קים לי כסוברים שלא משתעבד, ואף הסוברים שמשתעבד דוקא שהיה קנין שהיה חסר בנידון דידן. ואם כתוב בשטר שם המלוה, הרי יש בזה צד ציווי ושליחות. וכ"כ האחרונים שבשטרות הנהוגים כיום בארץ שהערב חותם בשטר, ובדרך כלל אינו מדבר עם המלוה, מ"מ יש צד ציווי או שליחות.