(1) פסקי דין- ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות, חלק ד, עמוד לז.
העובדות- הנתבע חתם ערבות ללוה בסתם עוד בטרם שהיתה ההלואה, ולא ידע בזמן החתימה את סכום ההלואה ולא את שם המלוה, וטוען שהערבות לא תפסה.
נפסק- הערבות לא חלה.
נימוקים – ערב שלא אמר בלשון ציווי או שליחות אלא אמר או כתב בכת"י הריני ערב לכל מי שילוה לפלוני, נחלקו בזה הש"ך בשם מהרשד"ם והנתיבות בשם התומים אם משתעבד כערב, וכיון שיכול לומר קים לי כש"ך א"א להוציא ממנו, וגם הפוסקים הקובעים דהוי ערבות דוקא שהיה קנין, מה שלא היה בעובדה זאת.
(2) פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י פס"ד המתחיל בעמוד פט
העובדות – א' חתם כערב קבלן על גבי ארבעה צ'קים של ג' בסכום כולל של 54000 ש"ח. המלוה תובע מהערב שיפרע לו הערבות משום שהלוה – ד' – נעלם אחרי ששקע בחובות גדולים. טוען הערב שבשעה שחתם על הערבות נאמר לו ע"י ד' שג' לוה ממנו כסף ושילם לו בצ'קים מאוחרים וד' מבקש לפדותם, וכדי להיות בטוח בפרעון הצ'קים בקש מא' לחתום על גביהם כערב קבלן. טוען א' שמכיון שהכיר את ג' כאיש ישר, לא חשש וחתם. לאחר זמן התקשר אליו ב' ושאלו אם אכן זו חתימתו כערב, והוא השיב בחיוב. רק אח"כ הבין את הקשר של ב' לענין, ושהלוה אינו ג' אלא ד', והצ'קים של ג' היו "בטובה" שלא ע"מ לפרוע אלא ע"מ שהמקבל ידאג לכיסוי שלהם בבנק. עוד טוען הערב שנודע לו שאחים של ב' "קנו" מד' הרבה צ'קים מאוחרים – בכחודש ימים – של ג' תמורת 60 אחוז מזומנים מערכם, דהיינו ברבית של 40 אחוז לחודש! ידוע לו גם על צ'ק בסך 50000 ש"ח שהתובע "קנה" מד' תמורת 300 דולר! הוא חושש שגם צ'קים אלה שמציג המלוה כוללים בתוכם רבית, וע"כ הערבות בטלה. התובע מכחיש וטוען שבארבעת הצ'קים שהוא תובע מהערב אין רבית. טוען הערב שהמלוה ידע שד' לווה כספים רבים ברבית על סמך הצ'קים של ג', והיה עליו להזהירו כדי שיחזור בו מהערבות. המלוה מכחיש וטוען שלא ידע מכך. מתברר שעל שני צ'קים היו דיונים בבית משפט ובהוצאה לפועל ועל שנים לא היו.
נפסק – התביעה על הצ'קים שלא נתבעו מעולם בהוצל"פ, מתקבלת.
נימוקים – יש דיון ביחס לתוקפו לשל צ'ק יש הסוברים שצ'ק אינו כשטר חוב, שבשטר חוב יש התחייבות לתשלום, ואלו בצ'ק אין התחייבות אלא הוראה לבנק לכבד את הצ'ק, ויש החולקים על כך ולא מחלקים בין שטר חוב לצ'ק. וכך נקטו בבית דין הגדול. בכל אופן בנידון דידן הערב חייב לכ"ע כיון שהמלוה הוציא כסף על פי התחייבות הערב.
ומה שטען הערב שהוא חשב שבעל הצ'קים הוא הלווה ולכן חתם וכיון שהתברר שבעל הצ'קים הוא אחר, הוא לא התכוון להיות לו ערב, אין בזה משום לבטל את ערבותו. וגם הטענה שהיה בצ'קים אלו שימוש של ריבית ולכן הערבות לא חלה, טענה זו לא מתקבלת, כי מותר למכור צ'ק בפחות משויו ואין בזה ריבית אם אחריות השטר והמלוה על הלוקח.
(3) פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י פס"ד המתחיל בעמוד קו
ערב שחתם בלי להזכיר את ההלואה.
העובדות – גמ"ח א' תובע את ב' על ערבות בהלואה בסך 4000 דולר. הגמ"ח מציג שטר הלואה בחתימת "הלוה", ועוד נייר עם חתימות של חמשה אנשים שבכותרתו "ערב קבלן", ואחד מהם הוא ב'. משיב ב' שהנייר עליו חתומים הערבים אינו מחייב משום שלא נכתב בו שהם ערבים על ההלואה שניתנה ללוה, וגם לא נכתב בו על איזה סכום הם ערבים. ב' מודה שדבר עם א' בטלפון מביתו של "ראש הישיבה שליט"א" כשישב בישיבת עסקנים שנקראה ע"י ראש הישיבה להצלת "עסקן ציבורי" שנפל מנכסיו, ואמר לא' שראש הישיבה מבקש את ההלואה עבור "עסקן ציבורי" שזקוק לכסף. הוא לא פירש לו מיהו אותו עסקן, וא' כלל לא ידע מיהו (א' מגיב שאילו היה יודע מיהו לא היה נותן את ההלואה). באותה שיחה דובר על הלואה של 7000 דולר, ואז לא אמר לו ב' שהוא מתחייב על ההלואה כערב. ב' מסר את הטלפון לג' כדי לקבוע את סדרי ההלואה. א' התנה את ההלואה בחתימת חמשה ערבים וכן "לווה" שיחתום על שטר ההלואה של הגמ"ח, וג' החתים חמשה מהנוכחים כערבים, ואחד מהם היה ב'. ד', שחתם בעצמו כערב, שלח את גיסו ה' להיות "הלווה" ולחתום על שטר ההלואה של הגמ"ח ולקבל את כסף ההלואה. טוען ב' שלפני שהתחייב בירר את הבטחונות שיש ללוה, ולפי מה שבירר הפחית את ההלואה לסכום של 4000 דולר. ראש הישיבה לא חתם על הערבות, אך א' מצהיר שלולי היה ראש הישיבה מבקש את ההלואה לא היה מלוה אותה. למעשה לא החזיר ה"עסקן הציבורי" את ההלואה משום שלא היה באפשרותו, וכמה מהחמשה ערבים פרעו את ערבותם חוץ מב' ועוד אחד.
טוען ב' שלולי התבקש ע"י ראש הישיבה להתעסק בהלואה לא היה חותם עליה, וא"כ נמצא שהוא האחראי על ההלואה, ולא העסקנים שעשו את מצותו.
א' משיב שמכיון שלולי חתימתו של ב' לא היה מלוה את ההלואה, וב' היה זה שבקש ממנו את ההלואה, ע"כ דינו כערב אף על פי שבניר החתימה לא כתוב עבור מה ועבור איזה סכום.
נפסק – התביעה כלפי הערבים מתקבלת.
נימוקים – כתב הרמ"א בשו"ע סי' קכט סעי' ב: ואפילו לא נתערב הערב בהדיא רק שאומר למלוה להלוות כי בטוח הוא, ועשאו על פיו, והיה שקר, חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו. וכתב הש"ך ס"ק ז עפ"י מהרי"ו שם דזה דוקא כשיש הוכחה שסמך עליו ושחבירו יודע שהוא סומך עליו, שאז הוי כאומר ליה חזי דעלך קסמיכנא, וחייב משום דלא גרע ממראה דינר לשולחני ונמצא רע. ואם חתם שהוא ערב קבלן ולא פירש שנשתעבד בו למלוה, נחלקו הראשונים אם דינו כערב קבלן או כערב סתם, … בכל אופן ב' מודה שהחתימה שלו "כערב קבלן" התייחסה להלואה שהלוה א', והוא מודה שבקש מא' להלוות את אותה הלואה, אלא שבאותה שיחה לא התחייב לו כערב, י"ל שבצירוף שני דברים אלו דינו כערב קבלן, ואף אם נאמר שמכיון שהחתימה היתה על ניר חלק, אי אפשר להחשיבו כערב גמור, עי' להלן, מ"מ כיון שהמלוה סמך על חתימה זו והלוה את ההלואה חייב לשלם מדיני דגרמי. לפני שב' הסכים להתחייב על הערבות בירר אם יש ללוה האמיתי בטחונות, ולפי מה שבירר הסכים לחתום אך הפחית את ההלואה ל – 4000 דולר, אם אח"כ נמצא שהבטחונות נתקלקלו או הפסידו, הרי בכה"ג חשיב אונס ופטור מחיוב גרמי, אך אם נמצא שהבטחונות לא היו בטחונות מלכתחילה אין זה אונס וחייב.ולפי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכיון שהגמ"ח דרש ערבים, סמיכות דעתו בהלואה היתה הערבות של הערבים, ופשוט שהערבים חייבים מה שהתחייבו.