א. פירוש לשון החוזה וסתירות פנימיות
(לגבי פירוש לשון החוזה ראה להלן סעיף 25).
1. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמ' נג.
העובדות: קבלן מכר דירות של בנין שעתיד להבנות. ע"פ תרשימים. בתרשים שקבל הקונה ועל פיו חתם, היה רשום שהסלון הוא 6 מטר. אבל מתוך עיון בתרשים אפשר היה ללמוד שהסלון הוא פחות מזה. הקונה תובע לקבל סלון באורך 6 מטר.
נפסק: אם נקבל את טענת הקונה, הרי שהמקח בטל. אבל הקונה אינו תובע לבטל את המקח, ומתוך שהוא רוצה לקים את הכתוב על הניר משמע שמחל. וממילא אין תוקף למכירה כי א"א למכור דבר שלא בא לעולם אפילו ע"י סיטומתא. ואילו היו עושים חוזה של ממש ביניהם היה הדבר מחיב מדין מנהג בני אדם לעמו בהתחיבויותיהם, אבל כיון שלא נעשה חוזה – אין לדבר תוקף.
ב. אסמכתא
2. בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: הרבנים, עובדיה הדאיה, יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי. פסקי דין רבניים, חלק ה, עמ' 258
העובדות: אשה התחייבה לתת לבעלה לשעבר סכום כסף מסוים, אם לא תחזיר ארצה את ילדם עד תאריך מסויים. היא נתנה לו כתב ערבות בנקאית על כך. היא לא החזירה את הילד לארץ וטוענת שהקניין לא חל כי הוא אסמכתא. לא נעשה קניין בב"ד חשוב.
נפסק: הקניין חל והאיש יקבל את הכסף.
כיון שהאיש נתן תמורה עבור ההתחייבות, בההיא הנאה גמרה האשה ושעבדה את עצמה, ואין כאן עוד טענת אסמכתא.
שטר ערבות בנקאית, כיון שהוא מחייב ע"פ החוק, אין בו אסמכתא.
סיטומתא קונה באסמכתא. כיון שמנהג העולם ששעבוד כזה מחייב, גמר ומקנה. בכל כיוצא בזה מנהג מבטל הלכה.
העובדה שיש פקדון בבנק כנגדו, מוציאה אותו מדין אסמכתא, וכן כיון שהיה שטר וחתימה על בול וההסכם אושר בב"ד, הוא כהקנאה בב"ד חשוב.
3. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' טנא – אב"ד, י' נשר (ז"ל), א' הורביץ. פסקי דין רבניים חלק ט עמ' 226.
העובדות: בני זוג התגרשו, הבעל חתם על הסכם שבו הוא מתחייב לשלם לאשה סכום קבוע עד שתתחתן. כעת הוא טוען שההסכם לא מחייב כי לא נעשה קניין וכי ההתחייבות אינה קצובה.
נפסק: חתימה על הסכם מהוה קניין כפי המנהג. ובפרט שהצדדים בקשו לתת לו מעמד של פס"ד. וכיון שניתן מעמד של פסק דין אינו יכול לטעון קים לי כדעת הרמב"ם שהתחייבות שאינה קצובה אינה תופשת.
4. בבית הדין הרבני הגדול. הרב הרצוג הרב עזיאל הרב עדס. אוסף פס"ד של הרבנות הראשית לא"י עמ' פו.
העובדות: קבלן בניין מכר חנות בבנין שהוא עומד לבנות לאדם אחר, בשעת המכירה הוזכרה העובדה שהעיריה עומדת לבנות בקרבת מקום את התחנה המרכזית. ניתנו מקדמות, הבניין נבנה, אבל התחנה המרכזית לא נבנתה. לכן הקונה אינו מוכן לשלם את יתרת הכסף במועד שנקבע, אלא רק אחרי בניתה של התחנה המרכזית. אחרי בנייתה של התחנה המרכזית דרש הקונה לשלם את יתרת הסכום ולקבל את החנות, אבל המוכר אמר לו שע"פ החוזה שביניהם אם לא ישלם הקונה את היתרה בזמן, תתבטל העסקה, והסכומים שכבר שלם לא יוחזרו לו.
נפסק: כסף שהופקד מראש בידי צד אחד ע"מ שיוחלט אם יחזור בו הצד השני, אין להוציא מהמוחזק. וכאילו נעשה בב"ד חשוב. חיוב לשלם פצויים על אי קיום חוזה אינו אסמכתא. אבל אם כתוצאת אי-קיום החוזה ע"י צד אחד באה תועלת לצד השני, כגון שהחפץ עלה בינתים בשויו, אזי העיקרון של ועשית הישר והטוב, שמן הדין כופין את כל אדם לכך, מחייב. ולכן אין כאן מקום לתביעת פצויים בעד אי-קיום החוזה, אפילו אם הפצויים נקבעו בחוזה, וגם ערבון ששולם לקיום החוזה אינו אבוד.
5. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות א עמ' סא.
העובדות: חוזה למכירת דירה, בו נאמר שהקונה משלם למוכר סכום ראשוני מידי ואת היתר בתשלומים, וכן נאמר בו שצד שיפר את החוזה יפצה את הצד השני על כל הנזקים הישירים שיגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה. כן נאמר שצד שיפר את החוזה ישלם קנס לצד השני. בחוזה נאמר שהוא נעשה בקנין המועיל ולא כאסמכתא. כתוצאה מפרוץ האינתיפאדה קרסו עסקיו של הקונה, כך שלא היתה לו יכולת כלכלית לעמוד בתשלומים, והוא הפסיק לשלם. כתוצאה מכך, נגרמו למוכר הפסדים כיון שהוא לא עמד בתשלומים עבור דירה אחרת שרכש, ונאלץ לשלם קנסות על בטול המקח. המוכר תובע את הקונה שישלם לו על כל ההפסדים שנגרמו לו. הקונה טוען שהוא נאנס באונס לא צפוי, ועל דעת כן לא התחיב.
נפסק: הנזקים שנגרמו למוכר עקב אי יכלתו לעמוד בתנאי רכישת הדירה שרצה לרכוש, אינם נזקים ישירים אלא גרמא בלבד. אמנם, ע"פ החוק הנוהג במדינת ישראל נכללים נזקים אלה בכלל נזקים ישירים שאדם מתחיב לחברו, אך כיון שלהלכה הדבר אינו ברור הרי שהדין ספק ויד בעל השטר על התחתונה. לכן אין לחיב בתשלומים אלה את הקונה. מאידך, את הקנס אפשר לחיב כי אדם יכול להתחיב בתשלום שאינו חיב בו. אמנם, אילו היה הקנס בסכום מוגזם, היה הדבר בגדר אסמכתא, וכתיבת "שלא כאסמכתא" איננה פותרת בעיה זו. אבל כיון שהקנס הנקוב הוא בסכום שסביר שיכסה את ההפסדים, אין זו אסמכתא והיא חלה. ובפרט שההתחיבות היא הדדית, שבה כל אחד גומר ומתחיב תמורת ההתחיבות של הצד שכנגד. ובפרט שהוא מנהג המדינה לחיב פצויים כאלה, ומעתה יש לדון אותו כסיטומתא שמועילה גם באסמכתא. לגבי טענת האונס – אין זה אונס כי זה דבר צפוי. ואולם למסקנה יש 6. לפשר בין הצדדים.
6. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ח עמ' קכא.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה מכירת דירה, וכתבו שצד שיפר את החוזה מתחייב לחברו סכום מסויים "אשר בהתחשב בכל נסיבות ההתקשרות הינו פיצוי הוגן וסביר לנזק אשר עלול להגרם" וכו'. והצדדים קבלו קנין בב"ד חשוב. המוכר לא העביר את הדירה בזמן, והקונה תובע את פנויו מהדירה ואת הקנס.
נפסק: התחייבות מועילה לקנס כזה והמוכר ישלם את הקנס.
7. הרב גדליהו אקסלרוד. שורת הדין ג, עמ' רכא.
העובדות: נציגי שלש מפלגות חתמו על הסכם ריצה משותפת בבחירות. בהסכם נאמר שפלוני יתמנה לתפקיד מסויים. כעת אין רוצים למנותו.
נפסק: אין בדבר משום אסמכתא.
8. הרב אברהם אטלס, הרב ישראל שחור, שורת הדין ד, עמ' רצד-שה.
העובדות: אשה הוציאה צו עכוב יציאה מהארץ נגד גרושה. היא חתמה על התחייבות לפצותו ולשפותו על נזקיו אם יתברר שבקשתה היתה לא מוצדקת או אם לא תודיע לו תוך שלשה ימים. היא לא הודיעה והוא תובע דמי נזק על הוצאות הנסיעה שהוציא והנסיעה נמנעה ממנו, ועל ימי עבודה שהפסיד לצוך הטפול בתביעה ועל עגמת נפש.
נפסק: תשלם את הוצאות הנסיעה, אך לא את עגמת הנפש וימי העבודה.
9. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות א, עמ' עא.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה למכירת דירה. הקונה שלם תשלום ראשון. בחוזה נאמר שהצדדים חישבו ומצאו שאם צד אחד יפר את ההסכם – הנזק שיגרם מכך לצד השני הוא סכום מסוים, ואת הסכום הזה ישלם הצד המפר את החוזה. הצדדים מודים כיום שהם לא חישבו ומצאו שזה גובה הנזקים, והם רק התכונו לקנוס את העובר על החוזה.
נפסק: הסכום שהתחיב הצד המפר הוא סכום שהצדדים מודים שלא בוצעה כלפיו הערכה מדויקת, ועל כן דינו כאסמכתא. ויש מחלוקת אם אסמכתא מעין זו קונה. ובנ"ד, כיון שהמוכר מוחזק בכסף, יכול להשאירו אצלו. ואולם, בשעת ההסכם השני שערכו הקונה והמוכר הם סיכמו שסכום הפצויים הזה לא ישולם. לכן צריך המוכר להחזירו לקונה הראשון.
10. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ד, עמ' קיז.
העובדות: קבלן מכר דירה שעדיין לא נבנתה, ע"פ תרשים הבנין. בחוזה נאמר שעל כל יום של אחור במסירת הדירה יש לקזז סכום מסוים מהחיוב של הקונה למוכר, וכן נאמר שם שכל אחד מהצדדים מתחייב לחברו בסכום מסוים עבור כל הפרה יסודית של החוזה.
נפסק: ההתחייבויות תקפות. אמנם ההתחייבות היא לשלם סכום מסוים, שהוא גבוה לאין שעור מהנזק שנגרם לקונה עקב האחור, ולכן היה נראה שהיא אסמכתא. אך כיון שהקבלן לא מתחייב לשלם אלא לנכות את הסכום מהמחיר שהקונה חייב לו, ההתחייבות תחול. גם ההתחייבות על הפרת חוזה, כיון שהיא הדדית איננה אסמכתא. ואולם כיון שהדבר שנוי במחלוקת ישקול הקונה בעצמו אם לא עדיף לו להחמיר ולשלם ולחחוש לדעת האומרים שזו אסמכתא.
11. הרב אוריאל לביא, שורת הדין ז עמ' קמב.
העובדות: אדם מכר גג לחברו, והתחייב בסכום מופרז כקנס על הפרה יסודית של ההסכם, וכן בסכום מסוים על כל יום אחור בהעברת הגג על שם הקונה בטאבו. התעוררו בעיות משפטיות שגרמו לעכוב משמעותי בהעברת הבעלות. כתוצאה מכך, הקנס הלך ותפח לסכום גדול ובלתי מתקבל על הדעת. הקונה תובע את הקנס.
נספק: זוהי אסמכתא ואינה חלה.
12. הרב יועזר אריאל, הרב משה בן יצחק, הרב יהודה עמיחי. פסקי דין קרית ארבע א עמ' 109.
העובדות: נגר התחייב ליצר ארון עבור לקוח, הוא התחייב שאם לא יסיים את עבודתו עד תאריך מסוים יפחית רבע מממחיר הארון, ומאותו יום והלאה יופחתו מהמחיר 50 ש"ח לשבוע. השלמת המלאכה היתה תלויה בהשאלת כלים מנגר אחר שסרב לשהאיל, ולכן נדחתה מאד השלמת המלאכה. הנגר הסכים לפצות את הלקוח בסכום כלשהו.
נפסק: זאת אסמכתא ואינה קונה. גם מה שהסכים הנגר לשלם אפשר שאינו אלא אסמכתא כי הסכיםם רק מפני שלא היה בקי בהלכה, אך למסקנה ישלם כי הסכים כדי לעמוד בנאמנותו.
13. הרב דב דומב, שורת הדין יא, עמ' קיח.
העובדות: אדם הזמין אולם שמחות, והתחייב לשלם סכום גדול אם יבטל את השמחה. בסופו של דבר הוא אכן בטל.
נפסק: ישלם רק את גובה הרווח שהיה בעל האולם מרויח אילו התקיימה השמחה, ולא יותר.
14. הרב יועזר אריאל, הרב שלמה לוי, הרב יהודה עמיחי. פסקי דין קרית ארבע א עמ' 223.
העובדות: אדם שכר פועל, והתנה עמו שאם לא יודיע על הפסקת עבודתו חודש מראש, יפסיד את משכורת החודש האחרון.
נפסק: התחלת העבודה היא קנין, והתנאי מחיב, ומועיל גם נגד אסמכתא, כיון שהוא בא לפצות על הפסדי בעל הבית.
15. הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטיך ליעקב ג עמ' צז.
העובדות: הצדדים חתמו על חוזה שלפיו אם הקונה לא ישלם את התשלומים בזמן, יפסיד גם את המקח וגם את התשלומים שכבר שלם. הוא אכן לא שלם חלק מהתשלומים בזמן. המוכר מסרב להחזיר את מה שהקונה כבר שלם. הוא מודה שהנזק שנגרם לו בפעל מבטול המקח הוא הרבה יותר נמוך, אך הוא טוען שקים לו כדעה שזה לא אסמכתא.
נפסק: יש דעה שחוזה יכול להועיל כסיטומתא ולגבור על אסמכתא, אך יוכל לסמוך על דעה זו רק אם החוק מכשיר חוזה כזה. רק אז יכול החוזה להחשב כסיטומתא.
16. בבית הדין הרבני האזורי חיפה בפני כב' הדיינים: הרבנים יעקב רוזנטל – אב"ד, ע' הדאיה, ב' רקובר. פסקי דין רבניים חלק יא עמ' 209.
העובדות: בני זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שבו נאמר שהבעל לא יתבע את העברת הילד לרשותו לפני הגיעו לגיל שמונה. עוד נאמר שם שהאב ישלם מזונות עבור הילד בסך מסוים צמוד למדד, ושהמדד יחושב מחדש מדי שנה. כעת הוא תובע לפטור אותו מהמזונות כי כשחתם סבר שהילד יעבור לרשותו כשיהיה בן שמונה, ולכן סבר שאינו מתחיב אחרי גיל שמונה. וכן מפני שאינו חיב לפרנס את הבן שאינו רוצה לפגוש אותו. וכן מפני שאילו ידע כמה יעלה המדד לא היה חותם. וכן מפני שחתם ע"ד שהוא מקבל קצבת ילדים, אבל כעת כשמעבירים את קצבת הילדים לאשה, יש לנכותה מהחשבון, כי לא התחיב ע"מ כן. כן הוא טוען שאין לחיבו על עלית המדד אלא מאותו יום שבו ע"פ החוזה יחושב המדד, וא"א ביום הזה לחשב ולחייבו למפרע כפי שדורשת האשה.
נפסק: האב ישלם, אבל הוא רשאי לנכות את קצבת הילדים, ואין לחייבו בהצמדה אלא מהיום האמור בהסכם. אילו לא התכון להתחייב אלא ע"מ שהבן יעבור לרשותו בגיל שמונה, היה צריך לצין זאת בהסכם, אבל הסכם שכתוב בו שהאב רשאי לתבוע העברתו לרשותו, אין ז"א שבודאי יעבור לרשותו, כי האב יודע שלפעמים אין ביה"ד נעתר לתביעות כאלה. ומכאן שגמר בדעתו להתחיב גם אם לא יעבור הבן לרשותו. אב יכול לומר לבנו שאינו זן אותו אם אינו אצלו, בתנאי שהחיוב נובע מעצם האבהות, אבל כאשר החיוב נובע מחתימתו של האב, אם הוא לא התנה, אינו יכול להתנות למפרע. ההתחיבות להצמיד את הסכום למדד נובעת מההנחה שאם יעלה המדד, יעלו גם הוצאות החזקתו של הבן, מה שאכן קרה. לכן האב חיב לשלם אע"פ שעלה המדד באופן בלתי צפוי. אבל בודאי שלקח בחשבון שקצבת הילדים נכנסת אליו, ואם השתנו הנהלים וכעת הקצבה נכנסת אל האשה, אפשר לנכותה מחיובו. כמו כן, לשון ההסכם מתפרשת שרק החל מהיום המוסכם בכל שנה יחויב האיש בהצמדה. כך יש לפרש מסברה את לשון ההסכם, ואפילו אם לא היה הדבר אלא ספק, יד בעל השטר על התחתונה וכיון שהאיש הוא הנתבע, הראיה על המוציא ממנו.
17. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב מרדכי אייכלר. הרב שמשון גרוסמן. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י, עמ' רכא.
העובדות: הצדדים חתמו על זכרון דברים למכירת דירה, וקבעו בו קנס למי שחוזר בו. כעת הם טוענים שזאת אסמכתא.
נפסק: החיוב חל ואינו אסמכתא, כי כל צד מתחייב תמורת ההתחייבות של הצד השני. אמנם, כיון שאף צד לא הצליח להוכיח שהצד השני חזר בו, התביעות נדחות.
18. הרב נפתלי נוסבוים, דברי משפט ד עמ' שלג.
העובדות: אדם חתם על חוזה לקניית דירה, והתבאר בו שצד שיפר את החוזה ישלם כקנס סכום מסויים, וזאת בלי לגרוע מזכותו של השני לתבוע את קיום החוזה. הקונה הפסיק לשלם כיון שלטענתו יש מום במקח.
נפסק: הקונה פטור כי ההתחיבות היא אסמכתא, וגם החתימה על החוזה איננה מחיבת אותו. וודאי שלא התחייב אם ימצא מום במקח. ואפילו אם עדין לא הוכרע בדין שהמום הזה מבטל את המקח, הוא ודאי לא צריך לשלם אם לטענתו יש במקח מום, לפני שהתבררו הדברים.
(ב-ג) חיוב לעשות מעשה ודבר שאין בו ממש.
19. בבית הדין ת"א – יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר, ד' בורשטיין, א' ל' רביץ. פסקי דין רבניים, חלק א, עמ' 257
העובדות: אשה הרתה לאיש ללא נישואין. כדי שהילד ייוולד ויוכר כילד שנולד במסגרת נישואין, הצדדים התחתנו. לפני החתונה חתמה האשה על חוזה בו היא מתחייבת להפרד מהאיש בגט, ללא טענות ותביעות ממוניות, מיד לאחר הלידה. האיש תובע את קיום החוזה.
נפסק: התחייבות שאין בה ממש לא מועילה ולא מחייבת.
ובאותו נושא, במקרה אחר:
20. בבית הדין הרבני תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' טנא – אב"ד, י' נשר, א' הורביץ, פסקי דין רבניים, חלק ז, עמ' 353.
העובדות: אשה הרתה לאיש ללא נישואין. כדי שהילד ייוולד ויוכר כילד שנולד במסגרת נישואין, הצדדים התחתנו. לפני החתונה חתמה האשה על חוזה בו היא מתחייבת להפרד מהאיש בגט, ללא טענות ותביעות ממוניות, מיד לאחר הלידה. האשה התחייבה לפרנס את הילד שייוולד, ולפטור את אביו מכל חיוב ממוני כלפיו. שני הצדדים הפקידו ערבות בידי עו"ד, שאם לא יקיימו את חלקם בהסכם תוחלט הערבות בידי הצד השני. בסופו של דבר התקיימו הנישואין לאחר הלידה. האיש תובע את קיום החוזה. האשה טוענת שהחוזה לא נחתם אלא כדי שהילד ייוולד במסגרת של נישואין, והעובדה שהאיש הסכים לשאת אותה לאחר שממילא נולד הילד מוחץ לנישואין, מלמדת שהאיש חזר בו מההסכם, והצדדים הסכימו לנישואין ללא הגבלת זמן, וההסכם בטל.
נפסק: הצדדים חזרו ואישרו את ההסכם לאחר לידת הילד, כך שאין שחר לטענת האשה שהבעל מחל על ההסכם כיון שנשא אותה אחר הלידה. ואולם. אין תוקף לקניין שבו מתחייב צד אחד לגרש את הצד השני, זהו קניין דברים. אבל יש אומרים שהתחייבות לקבל גט חלה, כיון שהיא ויתור על חדר"ג, ומחילה על חיובי הבעל לאשתו. לכן יש לחייב את האשה לקבל גט, ואם לא תסכים לכך ינתן היתר לבעל לשאת אשה שניה, והוא יפטר מכל חיוביו כלפיה.
21. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר – אב"ד, ע' אזולאי, ח' ג' צמבליסט. פסקי דין רבניים, חלק ח, עמ' 47.
העובדות: הצדדים, זוג נשוי, חתמו חוזה לאחר הנישואין, ובו הסכימו שהם יגורו בדירתה של האשה, ודירתו של הבעל תושכר לטובת הקופה המשותפת. אבל המגורים בדירת האשה יוצרים הפרעות בשלום הבית, לכן מבקש הבעל שיגורו בדירתו.
נפסק: כיון שיש חוזה חתום, מניח ביה"ד שנעשה קנין כדין, ועוד הוא אומר שהחוזה החתום מועיל מדין סיטומתא. אמנם, מגורים בדירה הם דבר שאין בו ממש ואי אפשר להקנותו, אך אפשר להשתעבד בו, וסיטומתא מועילה בו. אמנם, הסכם זה הוא ויתור של הבעל על זכותו שתלך האשה אחריו אם אין נמוק אחר, ושאילו תהיינה טענות שניהם שקולות תחייב חתימתו את הליכתו אחריה. אבל כיון שהבעל נתן טעם לדבריו למה הוא רוצה לגור בדירתו, ואילו האשה לא נתנה כל טעם, פוסק ביה"ד שיגורו בביתו של הבעל.
22. בבית הדין הרבני תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים, ש' ב' ורנר – אב"ד, י' הלוי אפשטיין (ז"ל), ש' טנא. פסקי דין רבניים, חלק ה, עמ' 310
העובדות: כמה שוחטים הקימו אגודת שוחטים, וחתמו חוזה ביניהם בכתב, בו הם מתחייבים להיות שותפים בכל רווחי השחיטה. לחלק את הרווחים ביניהם בשוה, ושגם אם יחלה אחד מהם ימשיך לקבל את משכורתו כרגיל. אחד מהם חלה בחולי מתמשך, שככל הנראה לא יתרפא ממנו, והוא מנוע מלעבוד. תובע להמשיך לשלם לו משכורת. יתר השוחטים טוענים שלא היתה כוונה לחייב את השוחטים לשלם למי שלא יעבוד עוד והוא חולה במחלה מתמשכת, אלא לשלם למי שחולה לזמן קצר. בינתים הצטרפו לאגודה שוחטים חדשים, וודאי שהם לא מחויבים לאותו שוחט שהפסיק לעבוד לפני בואם.
נפסק: החוזה מחייב ואינו קניין דברים. אבל מסתמא לא היתה כוונתם להחייב לפרנס כל אחד מהם לעולם. ולכן האגודה פטורה מלהמשיך לשלם משכורת לאותו שוחט.
האגודה היא שותפות, ושותפים יכולים לפרק את השותפות כשירצו. לכן יכולה האגודה להוציא אותו משורותיה ולהפסיק לשלם לו.
ואלה מסקנות הפס"ד:
א. עשו קנין שישתתפו בסחורה או באומנות, הרי אלו דברים בעלמא שאין בהם ממש ואין הקנין חל בהם. ב. (א) התנו אומנים שיחלקו ביניהם את הרווחים ממלאכתם, חולקים הפוסקים אם חלה השותפות. לדברי הרמב"ם לא חל בזה קנין משום שהרווחים הם דבר שלא בא לעולם; ואילו לשיטת הראב"ד, אין הקנין מתיחס לרווחים כי אם לגוף השותפים, והרי זה דומה לאומר: יקדשו ידי לעושיהן, שחל ההקדש. רוב הפוסקים מכריעים כדעת הראב"ד. (ב) יש אומרים שלשיטת הראב"ד אין צורך בקנין וכל מה שהם מתנים ביניהם מתקיים באמירה בלבד. אולם דעת רוב הפוסקים, שאמנם אינם יכולים לחזור לגבי מה שכבר הרויחו, אבל לגבי העתיד יכולים לחזור. (ג) עשו קנין ביניהם, יש להם דין כעבד עברי ואינם רשאים לחזור. ואין זה דומה לפועל שיכול לחזור בחצי היום, כי לגבי שותפים המשתעבדים כל אחד לחבירו באופן הדדי. אין בזה משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים. (ד) חולקים הפוסקים בפועל שעשו אתו קנין אם יוכל לחזור תוך זמנו, ויש תולים במחלוקת זו גם את דין החזרה באומנים שנשתתפו בקנין. ג. יש מפרשים אף לשיטת הרמב"ם, שאם אמרו השותפים בפירוש שהם משתעבדים בגופם זה לזה לגבי עסק השותפות שביניהם, הרי זה דומה לדין פועל ועבד עברי וחל הקנין. ד. בימינו שמנהג המדינה לערוך בעסקי שותפות הסכמים בכתב שנכנסים לתוקפם עם חתימת הצדדים, כמוהו כקנין גמור מדין סיטומתא. וכבר קבעו רוב הפוסקים שקנין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש. ה. (א) לא נקבע בחוזה זמן לקיום השותפות, זכאי כל שותף לדרוש את פירוקה בכל עת שירצה. (ב) כמו כן כשחלה אחד השותפין, זכאים שאר השותפים לדרוש פירוק השותפות. ו. (א) הכניסו סעיף בחוזה שמשלמים לכל שותף את הרווחים אף מהזמן שהוא נעדר מהעבודה עקב מחלה, אף אם לא עשו קנין על התחייבות זו, הרי עצם החוזה, כאמור, דינו כקנין. (ב) לא צויין בחוזה למשך כמה זמן של מחלה מכוונת התחייבות זאת, יש לתלות שאלה זו במחלוקת של הרשב"א והרא"ש במי שהתחייב לזון את חבירו סתם, שלדעת הרשב"א הכוונה לכל ימי חייו או לכל זמן שהוא זקוק לכך ולשיטת הרא"ש הכוונה לזמן מוגבל בלבד. (ג) אם נפרש שהשותפין כיוונו בהתחייבותם אף למחלה ממושכת, כשיטת הרשב"א, לא יוכלו לדרוש פירוק השותפות כי אם לא כן אין כל ערך להתחייבות זו. (ד) אולם יש מקום לסברא שלגבי שותפין, גם הרשב"א יודה שהכוונה לזמן מוגבל, כלומר למחלה עוברת בלבד.
23. בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים, י' קוליץ – אב"ד, ש' מזרחי, ש' הכהן קוק. פסקי דין רבניים חלק ו, עמ' 166.
העובדות: שתי מפלגות סיכמו ביניהן על ריצה משותפת לבחירות לעיריה. ברשימה היו שני הראשונים ממפלגה אחת והשלישי ממפלגה אחרת. שתי המפלגות סיכמו ביניהן שאם לא ייבחרו שלשה נציגים, יהיה נציג לכל מפלגה, ואחד משני הראשונים יתפטר לטובת נציג המפלגה השניה. הראשון ברשימה אף חתם על התחיבות שאם יגיע תורו להתפטר ע"פ הסכם זה, יתפטר.
המפלגה המאוחדת זכתה לשני נציגים בלבד. וכעת טוענים נציגי המפלגה הראשונה שלא היה כאן קניין, וגם אילו היה הרי הוא קניין דברים ואסמכתא, וההקנאה חלה על דבר שלא בא לעולם, ואינו מחייב. כמו כן הם טוענים שהראשון כתב שאם יגיע תורו להתפטר לטובת הסכם זה יעשה כן, אך לא הגיע תורו כי השני הוא זה שצריך להתפטר, והשני לא חתם.
נפסק: כיון שמדובר בענייני צבור, התחייבות אנשי הצבור בתוקף גם ללא קניין וגם במקום שהתחייבות היחיד אינה בתוקף, ולכן הראשון שחתם על ההתחייבות, הוא שיתפטר
על פסק דין זה הוגש ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: כ"ג הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק נסים – נשיא, הרבנים יוסף שלום אלישיב, אליעזר גולדשמידט. פסקי דין רבניים חלק ו עמ' 173.
שם טענו הנציגים של המפלגה הראשונה שהצבור הצביע עבור הרשימה כמו שהוגשה לו. נמצא שטובת הצבור היא שהרשימה כמו שהוגשה היא זאת שתקבע.
בית הדין דחה את הערעור וחייב את נציגי המפלגה הראשונה לקים את ההסכם.
24. בבית הדין ת"א – יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים א' ל' רביץ – אב"ד, ש' אליעזרי, מ' אילן. פסקי דין רבניים, חלק ב, עמ' 109.
העובדות: הזוג התגרשו, בבעלותם היתה דירה גדולה ועוד דירה קטנה הרשומה על שם בתם. האיש חתם על חוזה שבו הוא מתחייב שאשתו תגור בדירה הגדולה. הוא לא ידע שבינתים נתנה הבת יפוי כח לאשה על הדירה הקטנה. כעת הוא תובע לחזור לדירה הגדולה, בעוד האשה תובעת שיצא אף מהקטנה.
נפסק: זכות דיור הוא דבר שאין בו ממש ולכן אי-אפשר להקנות אותה רק על-ידי קנין בגוף הבית לדור בו. הואיל והבעל לא הקנה לאשה כלום בגוף הבית ובכלל לא נעשה כאן שום קנין, לא קנתה האשה את הדירה והדירה עומדת ברשות הבעל.
25. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' קיג.
העובדות: אדם שעמד לבנות בנין חנויות, חתם על חוזה שבו התחיב להעביר חנות בבנין לידי הקונה לכשיסתיימו עבודות הבניה. בחוזה פורטה בדיוק החנות המתוכננת, מדותיה ומקומה בבנין הנבנה. וכן פורט התאריך שבו מתחיב הבונה להעביר לקונה את החנות. נאמר שאם לא תמסר החנות בזמן הנקוב יתחיב המוכר בקנס, וכן שאם יחזור בו אחד הצדדים יתחיב הצד החוזר בו בקנס, כן נאמר שאם תתבטל המכירה יוחזר הכסף ששולם. עוד נאמר שם שהצד המפר את החוזה מתחיב לשלם את כל הנזקים שיגרמו מכך לצד השני. עוד נאמר בו כי החוזה נעשה בהיתר עיסקא בקנין אגב סודר במנא דכשר למיקני ביה ללא אסמכתא ודלא כטופסי דשטרא אלא כאודיתא לפי חז"ל והפוסקים. הבניה והעברת החנות התעכבו, והקונה תובעת את הקנס, וכן פצויים על הרווחים שהיתה יכולה להרויח אילו פתחה את החנות בזמן, בהסתמך על הסעיף המחייב את הצד המפר לשלם לצד השני את כל הנזקים שיגרמו לו. המוכר משיב שהעכובים נגרמו שלא באשמתו כתוצאה מעכובים במתן רשיונות וחובות של הקבלן, ובחוזה נאמר שמקרים של עיכובים כתוצאה מכח עליון וכו' או עיכוב מצד רשויות וכל גורם שאין לחברה שליטה עליו, יידחה מועד מסירת החנות בהתאם לאורך עיכובים אלה. ואם יתנגדו הרשויות ליתן לחנות רשיון מתאים לא יהא בכך הפרת הסכם. עוד הוא טוען שכשהתברר שיהיו עכובים הציע לקונה לקבל את כספה בחזרה ולבטל את העסקה, אבל היא דרשה את המשך העסקה. הרי שהיא יודעת על העכובים ואעפ"כ התרצתה.
עוד נטען שבסופו של דבר, בגלל דרישות הנדסיות ואחרות, נאלץ הקבלן לבנות את החנות בשטח קטן יותר מהמתוכנן, ולכן תובעת הקונה להפחית מדמיה. המוכר טוען שאם הקונה אינה רוצה את החנות בגדלה הנוכחי הוא מוכן לבטל את המכירה ולהשיב לה את כספה, אבל אם היא מעוניינת בעסקה עליה לקבל אותה בתנאים שסוכמו.
עוד נחלקו המוכר והקונה בשאלה האם כשכתבו בחוזה שטח חנות ברוטו, הדבר כולל את חלקה של הקונה בשטח המשותף בחדר המדרגות והמעברים, או אינו כולל אלא את שטח החנות ועובי הקירות.
על החוזה לא נעשה קניין, וגם לא נאמרה בו לשון התחייבות, והחנות לא נרשמה בטאבו על שם הקונה. המוכר טוען שיש כאן גם אסמכתא, כיון שהבצוע תלוי באחרים.
נפסק: הקנין חל כי המוכר מתחיב לבנות וההתחיבות חלה על גופו, וכי מכר את זכויותיו שהיו לו בבנין (שקומותיו הראשונות כבר היו בנויות). כיון שנכתב בחוזה בחתימת יד המוכר שהחוזה נעשה בקנין המועיל בקנין אגב סודר ובקנין אודיתא לא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרא, גם אם היה ידוע לנו שלא נעשה קנין המועיל מועילה הודאתו בתורת גמירות דעת. בקנין אודיתא ודאי מועילה התחייבותו.
החוזה כולל התחייבות שהיא נתנת להקנאה, יחד עם מכירת דבר שלא בא לעולם שאינה מועילה. נחלקו הדינים בדין זה בשאלה האם כיון שהקנאת דבר שלא בא לעולם אינה בתוקף, גם ההתחיבות אינה בתוקף, או שההתחיבות עצמה בתוקף. בסופו של דבר פסקו הדיינים פשרה.
בשאלה האם הלשון "מקרים של עיכובים כתוצאה מכח עליון וכו' או עיכוב מצד רשויות וכל גורם שאין לחברה שליטה עליו" כוללת גם עכובים בהוצאת רשיונות בניה וכד', מסתבר שעכובים אלה אינם נכללים בלשון עכובים שנובעים מכח עליון, וגם אילו היה הדבר ספק, כיון שנאמר בחוזה שהוא דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, יש לפרש את הסעיפים האלה לטובת הקונה.
את המלה "נזק" יש לפרש גם כמניעת הרווח שאפשר היה להרויח, שכן גם הוא נקרא נזק בלשון רוב בני אדם. ובפרט שהלשון היא "מלוא הנזקים".
יש להפחית מהתשלום על החנות את שעור הקטנתה של החנות. ביה"ד לא נכנס לשאלה מה כוללת הלשון שטח ברוטו, ומפשר בין הצדדים.
את הנזקים יש לקזז מהתשלומים שהקונה עדיין חייבת על החנות.
26. הרב אברהם דוב לוין, אב"ד. הרב יהושע ווייס. הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז עמ' רח.
העובדות: אדם התחייב בחוזה עבודה שמיום שיעזוב את העבודה לא יעבוד בעסק דומה במשך שנה. כעת הוא טוען שההתחייבות לא חלה כי היא קנין דברים.
נפסק: התחייבותו מחייבת אותו כיון שתמורת התחייבות זו נתקבל לעבודה.
ובנושא דומה:
27. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ח עמ' שכו.
העובדות: אדם עבד כמתרים עבור ישיבה. לא היה ביניהם חוזה כתוב. בע"פ סוכם עמו שלא יעסוק בעסוק דומה זמן מה אחרי עזבו את עבודתו. כעת הוא עזב, ויש לו תביעות פצויים כנגד הישיבה, לישיבה יש תביעות אחרות כנגדו. הוא רוצה להתרים עבור מוסדות אחרים.
נפסק: יש מחלוקת אם התחייבות כזאת חלה, והמוציא מחברו עליו הראיה. ואם הישיבה מוחזקת בכספים שמגיעים לו, היא יכולה לעכבם עבור הפרת התחייבותו, ועליו הראיה שהתחייבותו לא מועילה. אבל אם הישיבה אינה מוחזקת בכספים שלו, צריכה היא להוכיח שהלכה שהתחייבותו בתוקף.
28. בבית הדין הרבני האזורי חיפה בפני כב' הדיינים: הרבנים י' נ' רוזנטל – אב"ד, ע' הדאיה, ב' רקובר. פסקי דין רבניים חלק ג, עמ' 336.
העובדות: שותפים נפרדו, וחתמו על הסכם האוסר על השותף שעזב את העסק לפתוח עסק דומה בקרבת מקום. אם יעשה כן ייקנס. הוא פתח עסק דומה בקרבת מקום ורשם אותו על שם בנו.
נפסק: (א) המקבל עליו בקנין שלא יפתח חנות בצד חנותו של חבירו הרי זה קנין דברים בעלמא. (ב) אם קיבל עליו בלשון התחייבות אין זה קנין דברים. (ג) כמו כן אם קיבל עליו לכסות לו כל ההפסדים שיגרום לו בזה חייב לשלם. (ד). שותפים שפירקו עסק משותף שביניהם ואחד קנה מחבירו את חלקו והתנה אתו שלא יפתח עסק דומה בסביבה, והשותף היוצא הפר את ההסכם, נראה שלכו"ע חייב לשלם לחבירו את ההפסד, כי בתמורה שקיבל נכלל גם תשלום עבור זה שלא יתחרה אתו ולא ימשוך את הקונים שלו.
יש להניח שזה שקנה את חלקו בחנות מיד חברו לא היה עושה כן אילו ידע שחברו יעבור על התנאי ויפתח חנות אחרת בקרבת מקום.
לכן נפסק שהשותף שהפר את החוזה ופתח חנות נוספת, ישלם את ההפסדים שגרם לחברו, והוטל עליו תשלום בסך ההפסדים הנ"ל שנגרמו מעזיבת לקוחות.
על פסק זה הוגש ערעור, שנדון בבית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: הרבנים י' הדס, י' ש' אלישיב, ב' זולטי. פסקי דין רבניים חלק ד' עמ' 200.
ושם נפסק: בשותפים שנפרדו, שכתבו בהסכם פירוק השותפות שאסור ליוצא מהשותפות לפתוח עסק כזה באותה סביבה, יכול מי שנשאר בעסק לעמוד על חבירו שיקיים את התחייבותו, בהתאם למה שהוסכם ביניהם. אבל אם לא קיים, אין ההסכם בטל ואין עליו לשלם פיצויים כל זמן שלא כתבו כך בפירוש בהסכם.
29. בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: כ"ג הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן – נשיא, הרבנים אברהם שפירא, שלום מזרחי. פסקי דין רבניים חלק י עמ' 115.
העובדות: הצדדים חתמו על הסכם בקנין אגב סודר, שעל פיו יגרש הבעל את האשה, נקבעו בו סדרי חלוקת הדירה והרכוש, נקבע בו שהאשה מתחייבת לגדל את הילדים ונקבע בו כמה ישלם הבעל למזונותיהם מדי חדש. גם נקבע בו סכום המזונות שישלם הבעל לאשה מיום חתימת ההסכם עד מתן הגט. וכן נאמר בו שאם תסרב האשה לקבל גט במועד שנקבע, היא תתחייב לבטל את הערעור שהגישה. עוד נאמר שם שאת דמי המזונות שהבעל חייב לאשה על חדשים רבים שכבר עברו והוא לא זן אותה, תקבל האשה בתשלומים החל מיום מתן הגט.
בסופו של דבר הבעל הוא שסרב לתת גט ביום שנקבע, וכעת הוא טוען שכיון שכך ההסכם כולו בטל, כי ההסכם כולו לא נחתם אלא ע"מ שיהיו גירושין. ולכן הוא מבקש להפטר גם מיתר חיוביו.
נפסק: הסכם גרושין מותנה בכך שיהיו גרושין, אבל חיובי הבעל לזון את אשתו ובניו קיימים גם ללא חתימתו על ההסכם. ואפשר ללמוד מההסכם מהו גובה המזונות שמתחיב בהם הבעל. הסעיף שאומר שהבעל יתחיל לשלם את חובו רק ביום מתן הגט, הוא תנאי שהותנה לטובת הבעל והוא נועד למנוע מהאשה לסרב לקבל את הגט אחרי שקבלה את הכסף, אבל אם האשה מוכנה לקבל גט והבעל הוא שמעכב, יצטרך לשלם מיד. כמו כן, נכון שא"א להתחייב בקניין לגרש כי הוא קניין דברים, אבל לגבי קניין שקונה דבר הנקנה בקנין עם דבר שאינו נקנה בקניין, יש לפסוק כמ"ד שהדבר הנקנה חל ולא הכל בטל. ובפרט בנידון שלפנינו שעיקר התחייבותו של הבעל היתה על החיובים הממוניים ולא על הגרושין, שהרי בשעת הקניין הוא היה זה שלחץ לתת גט והאשה היא זו שעיכבה. כמו כן נראה שהבעל פעל שלא בתום לב, חזרתו של הבעל מן ההסכם, אינו משום שהוא מבקש כעת שלום בית, אלא כדי לאלץ את האשה לוותר על תנאים כספיים שהסכימו ביניהם הצדדים בהסכם זה. ההסכם אומר שאם האשה תחזור בה יתבטל ההסכם, אבל חזרתו של הבעל אינה מבטלת את ההסכם, והוא יכנס לתקפו מיד עם מתן הגט. אע"פ שהגט ינתן בתאריך מאוחר יותר מזה שנקבע. הצד המעכב את קיום התנאי אינו יכול לטעון שכיון שהתנאי לא התקיים הוא פטור מחיוביו, רק הצד השני פטור מחיוביו.
30. הרב שמואל חיים דומב, הרב יהושע ווייס, הרב שמואל יגר, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' רעג.
העובדות: אדם מכר דירה לחברו והתחיייב לתקן את כל הליקוים. כעת הוא טוען שההתחייבות לא מחייבת כי היא התחייבות לעשות מעשה.
נפסק: ההתחייבות מחייבת. אדם חיב לקיים התחיבות כזאת. ועוד – שאם לא כן הרי יש מום במקח וחיבים לכוף אותו לבטל את המקח, ועד שיכופוהו לבטל את המקח יכופוהו לתקן.
31. בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים מרדכי אילן – אב"ד, ש' ת' רובינשטיין, ח' פרדס. פסקי דין רבניים חלק י עמ' 363.
העובדות: אדם חתם על הסכם ובו הוא מתחייב לשלם לגרושתו מדי חודש עד שתנשא מחדש סכום מסויים, צמוד למדד. לאחר שנים רבות תובעת האשה את ההצמדה. האיש טוען שההסכם אינו מחייב כי הוא אמור בלשון "אשלם" שהוא כמו אתן, שהוא קניין דברים ואינו מחייב. כמו כן א"א להתחיב בהצמדה כי היא דבר שאינו קצוב ואינה מחייבת. כמו כן השנים הרבות שבהן האשה לא תבעה את ההצמדה מלמדות שמחלה.
נפסק: ההסכם מחייב והאיש ישלם. כיון שהוא בקש לתת להסכם מעמד של פס"ד, הרי הוא כמי שהתחייב בהתחיבות שמועילה גם לאתן. הוא כמו אתן בשטר. אם יש גמירות דעת המעשה חל גם ללא מעשה קנין. נפסק שאדם יכול לחיב עצמו גם בדבר שאינו קצוב, ודאי וודאי כאשר קנו בב"ד חשוב, שבזה הכל מודים. שנים רבות שעברו ללא תביעה אינן ראיה למחילה.
על פסק דין זה הוגש ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: הרבנים אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי, מרדכי אליהו. פסקי דין רבנים חלק יא עמ' 131. ביה"ד דחה את הערעור.
32. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ב עמ' קנא
העובדות: אדם קנה דירה מחברו אך התקשה לעמוד בתשלומים שסוכמו. המוכר טען שהוא מפסיד כסף כתוצאה מכך שאינו מקבל את התשלומים בזמן, ואילו היה הכסף בידו יכול היה להרויח מכך. לכן סוכם ביניהם שהתשלומים יוצמדו למדד ולא לדולר. כך שולמו רוב התשלומים. כאשר נותר עוד חוב קטן, קבל על עצמו הקונה בקניין אודיתא לשלם אותו, והמוכר הרשה לקונה להכנס לדירה. כעת טוען הקונה שהסכים לשנות את ההצמדה מדולר למדד נעשתה מתוך אונס, מחשש שמא המוכר לא יעביר את הדירה על שמו. הוא פטור מלשלם על מניעת רווחיו של המוכר, כי אינו הפסד אלא מניעת רווח. וההצמדה למדד היא רבית.
נפסק: זה אינו אונס, ואפילו אם היה זה אונס, תליוהו וזבין זביניה זביני. בד"כ אדם לא נדון כמזיק על מניעת רווח, אבל אם התחייב במפורש לשלם – ההתחייבות לשלם על מניעת הרווח תופשת, ודאי וודאי ע"י אודיתא.
33. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב מרדכי אהרן הייזלר, פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין י עמ' קלא.
העובדות: שותפים עשו עסקה לקניית קרקעות בהקף גדול. הם שלמו למוכר סכום מסוים. אח"כ עזה אחד השותפים את השותפות, השותף השני הבטיח לו בתמורה שישלם לו את כל ההפסדים שיגרמו לו מעזיבת השותפות. כעת הוא טוען שאין תוקף להתחיבות זו כי היא התחייבות בדבר שאינו קצוב, וכי היא נעשתה מתוך אנס, כיון שאלמלא עזה השותף הראשון את השותפות, היה כל עול התשלום נופל על השני בעוד שאת הרווחים היה צריך לחלק. ומשעזב הראשון את השותפות, בטל חברו את העסקה.
נפסק: התחיבות מעין זו חלה. זה אינו אנס.
34. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אליהו קצנלבוגן, אב"ד; הרב אברהם דב לוין; הרב יעקב חיים סלומון. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ג עמ' רלז.
העובדות: קהל קבלו עליהם רב בכתב קבלה, וכתבו שהם מתחייבים לשלם לו משכורת ותשלומים שונים, ושהם מקבלים את מרותו בכל השאלות והענינים. בזכרון הדברים שערכו עמו ובו פורטו תפקידי הרב, נאמר שהוא צריך לדאוג לעניני הקהילה ולדרוש בביהכ"נ, אך לא נאמר שהוא צריך לפסוק הלכה ולהורות לקהל. כעת רוצה חלק מהקהל לפרוש ולהקים קהילה משלו, והוא טוען שלא קבל על עצמו את מרותו של הרב. ומה שנאמר בכתב קבלתו שהם מקבלים את מרותו בכל השאלות והענינים, אין זה אלא שופרא דשטרא, מעין נוסח מקובל של קבלת רב, אך לא דבר מחייב.
נפסק: הם אינם נאמנים לומר שאין זה אלא שופרא דשטרא, וכל עוד לא יוכיחו אחרת, עלינו לפרש שהתכוונו למה שחתמו. ואולם בנידון דידן אין הדבר מחייב אותם כי א"א לקבל קנייין על קבלת מרותו של אדם, זהו קנין דברים ואינו חל.
35. הרב אברהם דוב לוין, אב"ד. הרב יהושע ווייס. הרב שמואל חיים דומב. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ז עמ' רכה.
העובדות: הנהלת תלמוד תורה שבקשה מאחד השכנים אישור להרחיב את שטחו, התחייבה בתמורה שלא להשתמש בשטח החדש ללימוד אלא למשרדים בלבד. כעת טוענת ההנהלה שההתחייבות הזאת היא דבר שאין בו ממש ולכן אינה חלה.
נפסק: הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים והמוציא מחברו עליו הראיה. אבל ראוי להנהלה לעמוד בדבורה.
ד. דבר שלא בא לעולם
36. הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' טנא – אב"ד, י' נשר, א' הורביץ. פסקי דין רבניים חלק ח עמ' 78.
העובדות: אדם חתם על חוזה עם מקום עבודתו, בו הוא מוחל על הפיצויים במקרה שיפטרוהו. כעת הוא טוען שאין למחילתו ערך כי מחל על דבר שלא בא לעולם.
נפסק: אע"פ שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אפשר להתנות שלא להתחייב בדבר שלא בא לעולם.
37. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב"ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט"א. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמ' נג.
העובדות: קבלן מכר דירות של בנין שעתיד להבנות. ע"פ תרשימים. בתרשים שקבל הקונה ועל פיו חתם, היה רשום שהסלון הוא 6 מטר. אבל מתוך עיון בתרשים אפשר היה ללמוד שהסלון הוא פחות מזה. הקונה תובע לקבל סלון באורך 6 מטר.
נפסק: אם נקבל את טענת הקונה, הרי שהמקח בטל. אבל הקונה אינו תובע לבטל את המקח, ומתוך שהוא רוצה לקים את הכתוב על הניר משמע שמחל. וממילא אין תוקף למכירה כי א"א למכור דבר שלא בא לעולם אפילו ע"י סיטומתא. ואילו היו עושים חוזה של ממש ביניהם היה הדבר מחיב מדין מנהג בני אדם לעמו בהתחיבויותיהם, אבל כיון שלא נעשה חוזה – אין לדבר תוקף.
38. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ב עמ' סג.
העובדות: חוזה להשכרת דירה, בו התחייבו השוכרים להשיב את הדירה בסוף ימי השכירות במצב תקין וללא נזקים, ולאפשר לשוכרים פוטנציאליים אחרים לראות את הדירה. השוכרים הפקידו ערבון אצל המשכירים. כעת תמה תקופת השכירות, והמשכירים רוצים לעכב בידם את הערבון עד שיפצו אותם השוכרים על הנזקים שנגרמו לדירה, ועל הזמן שבו עמדה הדירה ריקה מפני שהשוכרים לא אפשרו לשוכרים פוטנציאליים אחרים לראות את הדירה.
נפסק: החוזה לא מחיב את השוכרים לפצות את המשכירים על מניעת רווח בכך שלא השכירו את הדירה ולא הרויחו. וגם העובדה שהמשכון בידם לא עושה אותם למוחזקים כיון שלא היתה התחייבות לפצוי כזה.
39. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים. דיני ממונות ובירורי יהדות ב עמ' רכז.
העובדות: אשה חתמה על חוזה שבו היא מתחייבת לשלם למעון לילדים תמורת שהיית בנה במעון סכום כפי מה שיקבע משרד העבודה.
נפסק: התחייבות מעין זו חלה, אע"פ שהסכום לא היה קצוב בשעת החתימה. נפסק שאפשר להתחייב בדבר שאינו קצוב.
40. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ג, עמ' קיג.
העובדות: אדם שעמד לבנות בנין חנויות, חתם על חוזה שבו התחיב להעביר חנות בבנין לידי הקונה לכשיסתיימו עבודות הבניה. בחוזה פורטה בדיוק החנות המתוכננת, מדותיה ומקומה בבנין הנבנה. וכן פורט התאריך שבו מתחיב הבונה להעביר לקונה את החנות. נאמר שאם לא תמסר החנות בזמן הנקוב יתחיב המוכר בקנס, וכן שאם יחזור בו אחד הצדדים יתחיב הצד החוזר בו בקנס, כן נאמר שאם תתבטל המכירה יוחזר הכסף ששולם. עוד נאמר שם שהצד המפר את החוזה מתחיב לשלם את כל הנזקים שיגרמו מכך לצד השני. עוד נאמר בו כי החוזה נעשה בהיתר עיסקא בקנין אגב סודר במנא דכשר למיקני ביה ללא אסמכתא ודלא כטופסי דשטרא אלא כאודיתא לפי חז"ל והפוסקים. הבניה והעברת החנות התעכבו, והקונה תובעת את הקנס, וכן פצויים על הרווחים שהיתה יכולה להרויח אילו פתחה את החנות בזמן, בהסתמך על הסעיף המחייב את הצד המפר לשלם לצד השני את כל הנזקים שיגרמו לו.
נפסק: הקנין חל כי המוכר מתחיב לבנות וההתחיבות חלה על גופו, וכי מכר את זכויותיו שהיו לו בבנין (שקומותיו הראשונות כבר היו בנויות). כיון שנכתב בחוזה בחתימת יד המוכר שהחוזה נעשה בקנין המועיל בקנין אגב סודר ובקנין אודיתא לא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרא, גם אם היה ידוע לנו שלא נעשה קנין המועיל מועילה הודאתו בתורת גמירות דעת. בקנין אודיתא ודאי מועילה התחייבותו.
החוזה כולל התחייבות שהיא נתנת להקנאה, יחד עם מכירת דבר שלא בא לעולם שאינה מועילה. נחלקו הדינים בדין זה בשאלה האם כיון שהקנאת דבר שלא בא לעולם אינה בתוקף, גם ההתחיבות אינה בתוקף, או שההתחיבות עצמה בתוקף. בסופו של דבר פסקו הדיינים פשרה.
41. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדות ד עמ' קפז.
העובדות: אדם שהיה שותף בזכויות ההוצאה של ספר מסוים, חתם על הסכם שהוגדר בתוכו כהסכם מכירה, והוא משתמש לכל ארכו במונחים מכירה וקניה. אבל ההסכם אומר שהוא מקבל כעת מהצד השני סכום מסוים ומחזיר אותו כעבור שלש שנים, בתמורה הוא מוכר את זכויות ההוצאה לצד השני ומקבל אותן בחזרה בתמורה להחזרת הסכום כעבור שלש שנים. מלבד זאת הוא שוכר את זכויות ההוצאה במשך שלש השנים האלה בסכום שנקבע. ושההסכם כפוף להיתר עסקה. עוד נאמר שם שאם לא ישלם את התשלומים בזמן, יוחלטו הזכויות אצל הצד השני. במהלך אותן שלש שנים מכר האיש לשותפו עוד חצי מזכויותיו (כלומר רבע מכלל הזכויות על הספר, כיון שמלכתחילה הם היו שותפים שוים). השותף הנ"ל תובע לעצמו את הזכויות, וטוען שהן לא נמכרו בהסכם המדובר, כי א"א למכור זכויות על ספר שעדין לא הודפס כי הוא דבר שלא בא לעולם. עוד הוא טוען שלמרות שההסכם מנוסח בלשון מכירה, כונתו להלואה והזכויות מעולם לא נמכרו בו. וגם יתר חלקי ההסכם בטלים כיון שחלק אחד ממנו בטל.
נפסק: החוזה מתפרש לא ע"פ הלשון הכתובה בו אלא ע"פ תכנו, וכאן מוכח מהתוכן ומכוונות הצדדים שהתכוונו להלואה. לכן, אלמלא כתבו בהסכם שהוא כפוף להיתר עסקה, היה ההסכם בטל ומבוטל כדין הלואה ברבית. כיון שכתבו שהוא כפוף להתר עסקה הוא כשר והוא הסכם הלואה ולא הסכם מכירה. אבל כיון שעברו שלש השנים והאיש אינו יכול לקנות את זכויותיו בחזרה. נמצא שלמפרע ההסכם הופך להסכם מכירה, שהרי הצדדים התנו שאם לא ישלם בזמן יוחלטו הזכויות. יש מחלוקת בשאלה האם אפשר לומר בכגון זה שהתברר למפרע שהיתה מכירה. לכן אף צד אינו יכול להוציא מחברו. ה25% שנמכרו לשותף שייכים לשותף, 25% הנותרים הוקנו ע"פ החוזה המדובר. עוד נפסק שחוזה שחלקו אינו חל, חלים חלקיו האחרים.
42. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יהדות ה עמ' יט.
העובדות: משקיע נתן ליצרן סכום מסוים, והותנה בהם שהיצרן ייצר בהם שעונים מדגם מסוים שהוצע ע"י המשקיע, דגם שאינו קיים בשוק. בחוזה נאמר שהיצרן מחויב להעביר למשקיע את השעונים או את הרווחים ממכירתם, ושאם לא יביא לו שעונים יחזיר לו את הכסף בנוסף לדולר אחד לכל יחידה שאמור היה ליצר. נאמר שהפקדון יוחזר בערך דולרי. השעונים לא יוצרו, לטענת היצרן היה זה באונס, והוא טוען שההתחיבות לא חלה כי היא התחיבות על דבר שלא בא לעולם ואין כמותו בשוק.
נפסק: הכסף נמסר כהלואה וחיב להשיבו במלואו. ההתחיבות לדולר ליחידה אינה בתוקף כי לא ברור שהיה יכול להשיג יצרן שייצר שעונים כאלה בממקום אחר, אבל חיב לשלם את דמי הרווח המינימלי שהיה המשקיע יכול להרויח מהכסף אילו השקיע אותו במקום אחר. וזאת משום שיש להניח שאלמלא השקיע אותו בשעונים היה משקיע אותו במקום אחר.
43. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב שמשון גרוסמן. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ט עמ' רנב.
העובדות: תלמיד למד בבי"ס במגמת מחשבים, וחתם על חוזה שלפיו כל היצירות שהוא כותב במסגרת למודיו בביה"ס שייכות לביה"ס, והתלמיד זכאי לאחוזים ברווחים. ביה"ס השתמש בהמצאה שלו.
נפסק: אע"פ שהקנאת ההמצאות היא דבר שלא בא לעולם, היא מועילה במקרה זה, ודאי במקום שבו ביה"ס הוא המוחזק.
44. ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירור יהדוות ה עמ' קיז.
העובדות: אדם מכר קומה בבית דו קומתי לחברו, וסיכם עמו שכל אחוזי הבניה שייכים למוכר. האחוזים עדיין לא נקבעו וודאי שלא נוצלו.
נפסק: אחוזי הבניה שייכים למוכר. אדם יכול לשייר לעצמו דבר שלא בא לעולם, כי בעין יפה משייר.
45. הרב אברהם דוב לוין אב"ד, הרב יהושע ווייס, הרב מרדכי אהרן הייזלר. פסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמ' קיג.
העובדות: אדם קנה מניות עתידיות מסוכן באינטרנט. הוא טוען שהסוכן לא נהג בהן ע"פ הוראותיו, ולכן אינו רוצה לשלם על ההפסדים שנגרמו.
נפסק: אם המכירה נעשתה בדרך המקובלת בין הסוחרים באותו מקום ובאותו זמן, היא תקפה אע"פ שמדובר במניות עתידיות ובאינטרנט. ויחול החוזה כפי שסכמו ביניהם וע"פ המנהג.
46. הרב יעקב אליעזרוב, שורת הדין טו, עמ' רל.
העובדות: זוג התגרשו, וחתמו על הסכם שבו מתחייבת האם לפרנס את הבן הקטן וכן את העובר שעתיד להוולד. היא ואמה התחייבו לפצות את האב אם ערכאה אחרת לתחחיב אותו בסכום גבוה יותר. כעת היא טוענת שההתחיבות לא חלה כי העובר עדין לא בא לעולם באותו זמן.
נפסק: האם חיבת לפרנס את בנה כי המזכה לעובר כאשר העובר הוא בנו, קנה הבן. הערבה חיבת כי התחייבה לא כלפי העובר אלא כלפי האב.
47. הרב יועזר אריאל, הרב שלמה לוי, הרב יהודה עמיחי. פסקי דין קרית ארבע א עמ' 223.
העובדות: אדם שכר פועל, והתנה עמו שאם לא יודיע על הפסקת עבודתו חודש מראש, יפסיד את משכורת החודש האחרון.
נפסק: אע"פ שהוא מוחל על שכר של חודש שעוד לא עבד בו, אפשר להסתלק מדבר שלא בא לעולם, לכן התנאי חל.